השנים האחרונות היו מהשנים הקשות ביותר שידע מוזיאון ישראל. סגרי הקורונה פגעו בכמות המבקרים ובהכנסות, והשפיעו על היכולת להמשיך ולייצר אמנות ותערוכות. כהונתו של המנהל הקודם, פרופ' עידו ברונו, גם היא הייתה מורכבת - עשרות עובדים עזבו, תפקידים לא אוישו וסכסוך עובדים גדול התרחש לנוכח הפרת ההסכם הקיבוצי שעליו חתומים ההנהלה והעובדים. עם הירושה המורכבת הזאת נאלץ להתמודד פרופ' דניס וייל, מי שהחליף את ברונו בתפקיד. עד כה הוא סירב להתראיין, קודם רצה לחוות את התפקיד ולהבין מה המטרות והיעדים שלו. כעת הוא מתראיין לראשונה - שנה וחצי לאחר כניסתו לתפקיד.
וייל (62) בן למשפחה יהודית משווייץ, שלאורך השנים הייתה תורמת בולטת של המוזיאון. הוא מעולם לא חי בישראל, למעט סמסטר אחד בו לימד במכללת בצלאל, ועל אף זאת הוא בהחלט קשור לכאן - הוא נהג לבקר פה פעמיים בשנה, להוריו היה בית בישראל ושתי אחיותיו ואחיו ותשעת אחייניו כבר עלו לארץ. עכשיו כאמור הגיע גם זמנו לעשות את העלייה שתמיד ידע שתגיע, הודות לתפקיד החדש במוסד התרבותי הנחשב, שאת ביקורו הראשון בו - כילד בבית הספר היסודי - הוא זוכר עד היום. "ההורים שלי היו מאוד מעורבים במוזיאון והגעתי אליו בפעם הראשונה בגיל עשר", הוא מספר. "זה היה מדהים, אני עדיין יכול לראות את המראות האלו בראש שלי. המבט שהמוזיאון סיפק על הארץ המקראית היה פשוט יפהפה, זה משהו שנשאר איתי. כילד יהודי משווייץ, שאין בה הרבה יהודים, לא יכולתי אפילו לדמיין שחפצים יהודיים יהיו אובייקטים שיוצגו במוזיאון, לא ביקרתי לפני כן בשום מוזיאון יהודי".
מתי הבנת שגם אתה רוצה לעסוק בתחום?
"כשהייתי צעיר, עבדתי בימי ראשון בשדה תעופה. זאת הייתה דרך להרוויח קצת כסף, ואז השתמשתי בכסף הזה כדי לקנות את יצירת האמנות הראשונה שלי בגיל 18, ואחרי זה קניתי גם את השנייה. תמיד אהבתי יופי, ואני אוהב גם אמנות קונספטואלית מבחינה פוליטית, כי זה גורם לך לחשוב. האהבה לאמנות הגיעה גם מהבית".
למעשה, את הטייטל היוקרתי "מנכ"ל מוזיאון ישראל", הוא היה יכול לקבל כבר בשנת 2016, אז רצו שיגיש מועמדות לתפקיד. היה לו אז רקורד עשיר שכלל בין היתר כהונה כסגן נשיא לחדשנות ועיצוב בחברת מקדונלדס העולמית, אך הוא בחר שלא להגיש מועמדות לתפקיד במוזיאון. "זו תהיה העבודה האחרונה שלי במשרה מלאה", הוא מסביר, "אני משנה קריירה כל שש שנים ואני קורא לעצמי 'מילניאלי בגוף של בומר', כי הדור הזה מחליף הרבה עבודות ואני פעלתי כך כבר באייטיז. כשהציעו לי בזמנו אמרתי שאני לא מתאים לתפקיד, אבל אז עברתי לאקדמיה והתמניתי לדיקן לעיצוב פנים באוניברסיטת שיקגו. מוזיאונים מעוצבים לפי אוניברסיטאות, גם העובדים בפקולטות וגם האוצרים הם בעצם יזמי תוכן. אם בפקולטה יוצרים תוכנית לימודים עם מאמרים וספרים - אוצרים יוצרים תערוכה. התפקיד של מנהל במוזיאון מאוד דומה לניהול בהייטק או בחממת סטארט-אפ - התפקיד שלנו זה לספק את התנאים הטובים ביותר לתוכן הטוב ביותר".
6 צפייה בגלריה
"אני רוצה לחבר בין מה שקרה לפני מיליון שנה לבין מה שקורה היום". מוזיאון ישראל
(צילום: באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים)
איך העבודות הקודמות שלך, כמו העבודה במקדונלדס, תרמו לתפקיד הזה?
"אני חושב שמוזיאון הוא השילוב המושלם בין מוסד אקדמי לבין ארגון קמעונאי כמו מקדונלדס. יש לנו 900 אלף מבקרים בשנה, עלינו לקבל את פניהם ולדאוג שתהיה להם חוויה טובה. זה כן שונה מאוד מאוניברסיטה, כי באוניברסיטה יש לך קהל שבוי - הסטודנטים נשארים ארבע שנים או שנתיים. ואנחנו יצרני תוכן שצריכים לגרום לאנשים לבוא. אז אני חושב שעד כמה שזה נשמע מוזר - השילוב בין הניסיון שלי בניהול מוסד אקדמי לבין ניהול עסק של שירות קמעונאי הוא כמעט מושלם", הוא צוחק.
על קודמו בתפקיד הוא לא שש לדבר. הוא מרגיע שסכסוך העובדים שכך, שמספר המבקרים כבר התאזן, ושמה שהיה בעבר נשאר בעבר ("זאת ישראל, אז המילה 'שלום' היא יחסית, אבל כן יש שלום, למרות שלפעמים יש לנו ויכוחים ודיונים טובים"). עם זאת, הוא מבין למה גייסו אותו לתפקיד. "מה שאני עושה כל החיים שלי זה למצוא את מחזור החיים הבא של ארגונים. מניסיוני, למוסדות כמו מוזיאון או מקדונלדס יש מחזור חיים של 20 שנה עד שהם מאבדים רלוונטיות. הסיבה לכך היא שהם יותר מדי מוכוונים פנימה, הם עדיין מצטיינים, אבל לא מסתכלים מספיק על הדופק של מה שקורה בחוץ. המוזיאון יציין תכף 60 שנה והוא בדרך לסיים את מחזור חייו השלישי, והוא צריך למצוא את השלב הבא. זה גם מה שעשיתי במקדונלדס כשהפכתי אותו למודרני יותר - זה טבעי.
"המחזור הראשון במוזיאון התמקד בלדאוג לאוסף, ובזכותו יש במוזיאון 500 אלף חפצים. אבל עכשיו הלחץ הגדול שמופעל על מוזיאונים זה לחלוק, מתוך ההבנה שחפצי אמנות שייכים לציבור ואנחנו רק השומרים שלהם. אז אנחנו משאילים גם למוזיאונים בישראל ובעולם, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהעביר גם דברים לפריפריה; המחזור שאחרי זה עסק במקצועיות ובלהביא את לימודי האמנות לישראל. מוזיאון ישראל הוא מקום שמייצר כישרונות ובגלל זה גם רואים שהרבה אנשים עוזבים - רוב אנשי האמנות בארץ עבדו או התחילו כאן. עכשיו צריך ללמוד גם איך לדאוג שהם יישארו; 20 השנים האחרונות עסקו בלהפוך את המוזיאון לבינלאומי, ואני חושב ש-20 השנים הבאות יעסקו בהשפעה שלנו על החברה וביכולת שלנו לחזק אותה ואת הקשר בין כל התרבויות. לא רק בין תרבויות שקיימות כרגע בישראל, אלא גם לחבר להיסטוריה של התרבות בישראל, לחבר בין מה שקרה לפני מיליון שנה לבין מה שקורה היום".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו נמצאים מאחור בקשר עם אוכלוסיות מסוימות ואנחנו צריכים לעבוד על זה". דניס וייל
(צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים)
"אנחנו מוזיאון שהוא יעד; אנשים מחליטים לבוא ארבעה ימים מראש, אבל אז יש טרור - והם לא באים"
הריאיון עם וייל מתנהל באנגלית, למרות שהוא מבין את השפה די טוב והוא נחוש בדעתו לנהל חלק מהשיחות עם עובדי המוזיאון בעברית. על אף שיום ראשון, ולא חג או מועד מיוחד - בגלריה שבה אנו יושבים עוברים תלמידים נלהבים מכיתות רבות. "כל המוזיאונים ברחבי העולם חוו ירידה משמעותית במספר בתי הספר שבאים אליהם", הוא מסביר. "זה קורה כי יש פחות תקציבים אבל גם כי יש יותר אפשרויות היום. בירושלים בתי ספר מקבלים כסף מהעירייה שבאמצעותו הם יכולים לבחור מוסד תרבותי או לימודי לקחת אליו את הילדים ואחת האפשרויות היא המוזיאון, אבל זה לא כמו בעבר. אבל האמת היא שהחור העיקרי במבקרים במוזיאונים קורה בין גיל 14 ל-32. בגיל 14 ילדים פחות משתפים פעולה, פחות הולכים אחרי ההורים שלהם, ואז הם חוזרים רק כשגם להם יש ילדים.
"כיום, שני מוסדות התרבות שנמצאים מאחור מבחינה דיגיטלית הם התיאטראות והמוזיאונים, ולכל אחד אתגרים שונים. אחד הרעיונות שמדוברים כרגע הוא האפשרות להחיות אובייקטים באמצעות הטכנולוגיה, למשל שאנשים יוכלו לראות בזכות מציאות מדומה איך נראו החיים בתקופות עתיקות.
בקורונה עשו הרבה סיורים של 40 דקות באתר, אבל עכשיו אף אחד לא צופה בזה. מה שאנחנו עושים עכשיו, בשיתוף בית אבי חי, אלה סרטונים באורך שלוש דקות שאנחנו מפרסמים בכל חג עם חפצים מהאוסף. עד עכשיו כל הסרטונים זכו לכ-500 אלף צפיות בשלושת החודשים הראשונים. זה מדהים. אני מסתכל על זה כ'אסטרטגיית נטפליקס' - אם אנשים רואים פרק ראשון הם לרוב ימשיכו, אז אחרי שאנשים יראו את הסרטון הם יבואו למוזיאון".
כשהוא מספר על הפרויקטים שעליהם עובדים במוזיאון כדי למשוך קהל צעיר, העיניים שלו נדלקות. הוא מפרט רבות על פרויקטים שקורים בלונדון ובפריז, הוא מכיר את החומר היטב ואין ספק שאת שיעורי הבית שלו הוא עשה. לא רק לגבי ילדים, אלא גם לגבי האוכלוסייה הערבית וגם החרדית. כך נולדה התוכנית "פסיפס משותף לתלמידים יהודים וערבים בלוד", שמטרתו ליצור חיבור בין התלמידים באמצעות פרויקט יצירה. פרויקט מעניין נוסף הוא "חפץ, חברה, זהות", שנועד להעצמת נערות דוברות ערבית, מרביתן ממזרח העיר, ושכלל סיורים בתערוכות המוזיאון בדגש על חפצים שדרכם מנוסחת זהות אישית או חברתית. "הארכיאולוגיה שלנו היא כרונולוגית, וכידוע, כולם שלטו כאן מתישהו - כל דת וכל עם. רואים את זה אצל הצעירות ממזרח ירושלים, שיש משהו בזה שהן כולן יכולות למצוא את עצמן בארכיאולוגיה הזאת.
"בדיוק התחלנו לעבוד עם סוכנות שתסייע לנו לקדם את המוזיאון ברשתות החברתיות כדי להגיע יותר לחברה הערבית, כי אנחנו לא מגיעים אליה מספיק. גם התחלנו תוכנית עם ארגון חרדי כדי להביא לכאן יותר חרדים. בהשוואה לגן החיות או לאקווריום, אנחנו נמצאים מאחור בקשר עם האוכלוסיות האלו ואנחנו צריכים לעבוד על זה. אני מנסה להבין איך מנמיכים את החומות של המוזיאון. כשאנשים הולכים למוזיאון תל אביב זה הרבה פעמים בבוקר ל'ביקור אימפולסיבי', כשיש להם שעה הפסקה. אבל אנחנו מוזיאון שהוא יעד, אנשים צריכים להחליט לבוא לפה ארבעה ימים מראש, אבל אז גם יש גשם - והם לא באים, ואז יש טרור - והם לא באים".
אתה יכול להבין את הפחד של אנשים מלהגיע לירושלים?
"כן ולא. פחד הוא תמיד דבר לא רציונלי, ואנשים בישראל רגישים מאוד לפחד. אבל אני לא בטוח שזה מועיל לנו בניסיון להתקדם ולהתפתח בעניין הסכסוך. אני לא חושב שזה מועיל שאנשים בתל אביב אומרים שהם לא רוצים לבוא לירושלים כי הם לא רוצים להתעמת עם הסכסוך פנים אל פנים ובוחרים להימנע. הפתרון לא ינחת עלינו משמיים, וזאת סיטואציה מאוד מסובכת שצריך להתמודד איתה. כאן גם באה האמנות לידי ביטוי. אמנות מדברת על פוליטיקה וחברה, אמנות אמורה לעזור לחברה ולהכריח אותנו להתמודד עם הבעיות שלנו".
כתבות נוספות במדור אמנות:
כפי שניתן להבין, על אף היותו עולה חדש, וייל מודע היטב למצב הפוליטי בארץ והוא אף מעיד שהוא מפגין בכל מוצ"ש בירושלים. "היה איזה יום, בשבוע החמישי או השישי של המחאה, שהמפגינים עלו לכנסת. ההפגנה הייתה ב-14:00, וזה היה מדהים לראות שבאותו יום בשעה 10:00 בבוקר, המונים הגיעו למוזיאון. כל הכריכים במזנון נמכרו בשעות הפתיחה הראשונות. כולם הביאו דגלים והיינו צריכים לסדר מקום ייעודי שבו אנשים יוכלו לאחסן אותם. זה היה נפלא לראות שאנשים משלבים תרבות עם ההשקפה הפוליטית שלהם. בהפגנה הבאה, לפני פסח, החלטנו לפתוח את הגן למשך שבוע בחינם כדי שאנשים יוכלו לספוג קצת הרמוניה, לאגור אנרגיה מחדש או לעשות מדיטציה. הרגשנו שהתפקיד שלנו הוא לעזור לאנשים לחשוב ולהתחזק בעזרת התרבות. המוזיאון מלווה את המדינה במשך 58 שנים מתוך 75 השנים שהיא קיימת, ואני חושב שמילאנו את התפקיד הזה מההתחלה - לקדם את התרבות כחומר שממלא את החברה המודרנית ולהפך".
כשבחוץ יש שיח על ביטול מיזם "שבת ישראלית" - מה דעתך על כך ששרי ממשלה לא רואים חשיבות לכך שהציבור יבקר במוזיאונים בשבת?
"מנקודת מבט של מנהל מוזיאון, מוזיאון ישראל מעולם לא היה חלק מהמיזם ומעולם לא קיבלנו את המימון הזה, אז זה לא משפיע עלינו. מבחינה אישית, זה ברור שיש לי דעות לגבי דברים שקורים פה. אבל זה ברור שאנחנו פרו-תרבות, פרו-חופש ביטוי, פרו-תוכניות המיועדות לכלל האוכלוסייה והמבקרים, אז אני חושב שזה מסביר איפה אני עומד. מעבר לזה, גדלתי בבית דתי ואני מעריך את הדת, אז אני לא חושב שזה שחור ולבן. השאלה היא איך משלבים את כל הקהילות ככה שכל אחת תזכה למקום של כבוד".
לפני כשנה עיריית ירושלים ביקשה מגלריה בעיר להסיר אמנות עירום - זה משהו שעלול לקרות במשמרת שלך? אתה מפחד מצנזורה?
"לשמחתי, התברכנו בלהיות חברה לתועלת הציבור, אז אנחנו ארגון עצמאי כשהמדינה היא אחת משבעת החברים בתאגיד הזה - כך שאנחנו לא בסכנת צנזורה. זה אלא אם הממשלה תחליט להעביר חוק לאומי שאוסר עלינו להראות דבר כזה או אחר. אבל בעיקרון יש לנו חופש אמנותי מלא ומועצת המנהלים לא מעורבת בשום החלטה, ואנחנו מתייחסים לזה מאוד ברצינות. עם זאת, בדומה למה שנהוג כעת במוזיאונים גדולים בעולם, אנחנו נוהגים להתריע מראש כשיש משהו שעשוי להוות טריגר. למשל, יש אצלנו חדר שכתוב בכניסה שלו שיש עירום, או חדר שיש בו תוכן שעלול לערער. אבל לעולם לא היית מוריד שום יצירת אמנות.
"אם מדברים על המצב הנוכחי, בקיץ אמור להציג אצלנו האמן תומאס דימאנד, אמן קונספטואלי גרמני מפורסם. בגלל שהוא לא כל כך מוכר בישראל, פניתי אליו לפני שנה ואמרתי לו שנשמח אם יעשה יצירה חדשה על ישראל, והוא החליט שהיא למעשה תהיה על המצב הנוכחי. חוץ מזה, אנחנו גם קונים ומציגים יצירות פלסטיניות גם מישראל וגם מהגדה המערבית. זו החלטה של האוצרים והאמנים - אין לנו שום הגבלות".
6 צפייה בגלריה
"גדלתי בבית דתי, ואני מעריך את הדת - אבל השאלה היא איך משלבים את כל הקהילות". דניס וייל
(צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים)
לאחר פיטורי שר הביטחון גלנט החלטתם כמו מוסדות רבים בישראל לשבות, הייתה לכם התלבטות בנושא?
"זו הייתה ההחלטה המובנת מאליה, כל האוניברסיטאות עשו את זה וכל האיגודים והארגונים. גם דיברתי עם מוזיאונים אחרים והבנתי שזו החלטה גורפת".
חששת מההשלכות?
"לא, אנחנו מוסד עצמאי".
"אנשים שעובדים במוזיאון עובדים בו בגלל תשוקה"
למשפחתו של וייל כאמור ישנו קשר הדוק למוזיאון; אימו הקימה את אגודת הידידים השוויצרית שלו בשנות ה-90, אחותו קורין עבדה בו בשנות ה-80, ואחיו פיליפ היה עד לכניסתו לתפקיד יו"ר אגודת הידידים הישראלית של המוזיאון. למרות כל אלה, הוא ממש לא מתרגש מהשאלה אם קיבל את התפקיד בזכותם. "ההורים שלי נפטרו לפני זמן רב, אז זה לא שהיה להם קשר למינוי הזה. את התרומה האחרונה שלנו, שהייתה לזכרו של אבי, השלמנו לפני שנכנסתי לתפקיד אז אני מקווה שאין קשר - אני לא חושב שיש".
מה תגיד לאנשים שבכל זאת ירימו גבה?
"בגלל שאנחנו מקבלים חלק מהמשכורת מהמדינה - על אף שאנחנו לא ארגון ממשלתי - אנשים שעובדים במוזיאון הם אנשים שעובדים פה בגלל תשוקה. אם אתה רוצה לעבוד במקום בשביל משכורת, כנראה לא תלך לעבוד במוזיאון. הקשר היחיד הוא שזו הייתה תשוקה שהייתה להורים שלי ושהם הורישו אותה אלינו. אני לא חושב שזה אומר משהו רע - זו פשוט עוד דרך לבטא את התשוקה הזאת".
אתה חושב שיש בעייתיות בזה שאדם שלא גדל או חי פה מרבית חייו מופקד על אוצרות האמנות הכי חשובים של המדינה?
"קודם כל אני המנהל, האוצרים הם אלו שמטפלים באוסף והם כולם ישראלים. המטרה שלי היא כאמור לדאוג שלאנשי התוכן שלנו יהיו את התנאים המיטיבים לעבוד בהם. מעבר לזה, מעניין לדעת שהמוזיאון הזה בכלל נוסד על ידי טדי קולק (שהיה ראש עיריית ירושלים משנות ה-60 ועד שנות ה-90, א"ח) שנולד בסלובקיה וחי באוסטריה. גם בראש ההנהלה בהתחלה עמד לא-יהודי מהולנד (וילם סנדברג, א"ח). תמיד היינו מוזיאון בינלאומי, ואנחנו רואים את עצמנו כמוזיאון בינלאומי. המטרה המרכזית שלנו היא להביא לכאן תרבויות מכל העולם, להיפתח לתרבויות אחרות ולקבל נקודות מבט שונות ומגוונות. כמי שגדל גם במדינה קטנה, אני חושב שמדינות קטנות נוטות להיות מרוכזות בעצמן, אבל זה חשוב לצמוח ולהיפתח. זה גם היה הרעיון במקור. מספרים שמארק שאגאל אמר לקולק בשנות ה-50 שהוא צריך לבנות בישראל מוזיאון בינלאומי כי אפשר להפוך למדינה מודרנית רק אם אתה לומד ונפתח לתרבויות מרחבי העולם".
6 צפייה בגלריה
"אני מאמין שמוזיאון ישראל הוא המוזיאון היהודי הכי גדול בעולם אבל בכל מקרה הוא היחיד שמציג את ההיסטוריה היהודית לאורך אלפיים שנות גלות". דניס וייל
(צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל, ירושלים )
במה המוזיאון בכל זאת שונה ממוזיאונים אחרים בעולם?
"המוזיאון ייחודי כבר מעצם כך שהוא נמצא על גבעה ובטבע", הוא אומר ומדבר כמובן על קריית המוזיאונים ששוכנת על גבעת רם שבירושלים, שם גם נמצא היכל הספר. "זה לא מוזיאון מסורתי שבו יש לך שער גדול כמו מקדש שגורם לך להרגיש קטן, כזה שאתה נכנס ומבין שאתה צריך להיות בשקט עכשיו. אני מאמין שמוזיאון ישראל הוא המוזיאון היהודי הכי גדול בעולם, אבל בכל מקרה הוא המוזיאון היחיד שמציג את ההיסטוריה היהודית לאורך 2,000 שנות גלות. יש המון מוזיאונים יהודיים ברחבי העולם אבל הם נוטים להתעסק במדינה שבה הם נמצאים. כאן זה המקום היחיד שבו אתה יכול לראות הכול. זו אולי התוצאה החיובית של הגלות, זה אפשר לנו להביא את כל התרבויות האלו לישראל".
במה שונה העבודה של ניהול מוסד גדול בישראל ממוסדות בעולם? יש תחושה שבישראל צריך לעשות יותר שרירים כדי להשיג דברים.
"יש משא ומתן בכל תרבות ובכל מדינה, אבל אני חושב שהדרך הישראלית היא קצת יותר רועשת ויותר אגרסיבית. אני חושב שהחלק החיובי של זו התשוקה הנפלאה. הבעיה בזה היא שלפעמים זה יוצר כאוטיות. אני חושב שלפעמים בדיונים צריך לקחת צעד אחורה ולהסתכל על התמונה המלאה, ואני לא בטוח שישראלים מאוד טובים בלעשות את זה".
בעיה נוספת ששמורה למוסדות בישראל היא BDS. זה משהו שאתה נתקל בו?
"יש מדינות שבהם זה יותר מרכזי בעבודה מולם, למשל בבריטניה או במדינות הנורדיות. אבל עד כה לא התמודדנו עם בעיות גדולות בנושא. יש לנו איזו תערוכה שעכשיו אנחנו עובדים עליה והיה אמן אחד שממש סירב, אבל הוא היה מעורב ב-BDS עוד לפני כן. היה עוד אמן שביקש להבין אם המוזיאון מנוהל על ידי המדינה ואז אנחנו מסבירים שהמוזיאון הוא גוף עצמאי. האם אני בסדר עם ה-BDS? לא, זה לא עוזר לנו במטרה להפוך להיות בינלאומיים, אבל זו בעיה קטנה יחסית".
נושא יותר גלובלי שמעסיק כרגע את עולם האמנות - ויש שרואים בו בעיה - הוא הבינה המלאכותית.
"אני חושב שזה עוד מדיום ליצור בו. אבל חשוב להגיד גם בכנות שזה לא חדש, יש לי ציור בבית של פיטר צימרמן שהשתמש באלגוריתם שלקח ציור והפך אותו למופשט. גם יש אצלנו יצירה של NFT מלפני שנה, של מישהו שצילם תמונות של השמש מעל ירושלים במשך 100 יום. באוגוסט כאמור תהיה לנו את התערוכה של תומאס דימאנד, שמייצר תמונות שמראות מצבים פוליטיים או מצבים של קונפליקט, ומייצר מודל על נייר שנראה כמו סצנה אמיתית עד שמסתכלים ממש מקרוב. זה הרעיון - לקחת את הטכנולוגיה שיש ולייצר דרך חדשה להסתכל על דברים. זה פותח נקודות מבט חדשות ואופקים חדשים".
עוד נושא בעולם האמנות שיצר כותרות רבות ברחבי העולם הוא פעילי אקלים שמשחיתים יצירות אמנות, אתה חושש מזה?
"הלוואי שזה יקרה כאן. אני חושב שישראל נמצאת מאחור בכל הנוגע לקיימות", הוא צוחק, ומדגיש שהוא לא באמת מאחל לזה. "אבל חשוב לדעת שהפעילים תמיד עושים את זה על ציורים שיש עליהם זכוכית מגן ואז רק צריך לשטוף את זה. אני חושב שמוזיאונים ברחבי העולם נדרשים יותר ויותר לנושא הקיימות, רואים את זה למשל בהבנה של כמות הפסולת שנוצרת מבנייה של תערוכות, והניסיון להפוך את זה ליותר ירוק. אני חושב שזה גם מאוד מעניין לראות שהמפגינים הולכים רק ליצירות עם זכוכית, זה אומר שהם מעריכים את האמנות. זה פרפורמנס, ובסוף פרפורמנס זה חלק ממוזיאונים".
