בראשית שנות ה-70 ברוס לי הפך לכוכב קונג פו בינלאומי, ובחברת הקומיקס מארוול הגיבו לכך במהירות. באותה תקופה נוצרו גיבורי-על חדשים שהפגינו מיומנויות לחימה בהשראה אסייתית, כשהבולטים בהם היו שאנג-צ'י הסיני (1973), ודני ראנד "אירון פיסט" הלבן (1974). אומנויות הלחימה סיפקו סוג חדש של אקשן לגיבורי העל בקומיקס, אך היא גם הייתה עטופה בשכבת ממבו-ג'מבו "אסייתי" - בלי היכרות אמיתית עם התרבות שהיוותה השראה לדמויות, או רגישות לפרטים ודמויות שהיום היו מתויגים כ"גזעניים". הניסיון לעבד דמויות אלו כיום, מחייב משנה זהירות ורגישות.
שאנג צ'י – אגדת עשר הטבעות – טריילר
(טריילר)
איירון-פיסט כבר זכה כבר לעיבוד לייב אקשן לא מוצלח בסדרה של נטפליקס (2017) שבוטלה אחרי שתי עונות. כעת הגיע תורו של העיבוד הקולנועי למעללי מאסטר הקונג-פו הסיני. "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" (Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings) בהחלט מספק כבידור במתכונת המוכרת של סרטי מארוול, אך לא בטוח שהדבר ימנע את הפיכתו לכישלון הראשון ביקום הקולנועי של מארוול. זהו הסרט השני (אחרי "האלמנה השחורה") בשלב הרביעי של סרטי מארוול, שלב שניתן לכנותו ברשעות קלה "השלב הרב תרבותי".
הסצנות הראשונות יוצאות דופן ביחס לכל סרט קודם של אולפני מארוול. דקות ארוכות חולפות עד שנשמעת המילה הראשונה באנגלית. כך גם כל הדמויות הראשיות ממוצא סיני, ובדמויות המשנה יש דמות לבנה בודדת. כל זה לא אמור להפריע לצופים המחבבים סרטי וושיה סינים והונג-קונגים, ומבחינת הנאורות התרבותית הנדרשת באמת שלא הייתה לאולפני מארוול ברירה אחרת. אבל עבור הקהל האמריקני הממוצע, החיבור לדמויות יהיה מאתגר (סביר להניח שאפילו החיבור ל"רוקט ראקון", הדביבון דובר האנגלית ב"שומרי הגלקסיה", הוא קל יותר). ברור שזה סרט שנעשה עם מחשבה על צרכיו של הקהל הסיני ושל הקהילה האסייתית בארה"ב שמשוועת בשנים האחרונות לייצוג בולט יותר בקולנוע, אך כלל לא בטוח שהניסיון ללכת לקראתו יהיה מספק.
הגיבור ממוצא סיני, אך הסרט עוסק בבעיית זהות ומורשת שרלוונטית יותר למי שנמצא בין התרבות הסינית והאמריקנית. זוהי גם שאלה של זהות בין אב ובן והעימות ביניהם הניצב במרכז העלילה.
דמות האב ונוו, המכונה "המנדרין" (הכוכב ההונג-קונגי הענק טוני ליאונג), מחליפה את דמות האב המקורית של שאנג-צ'י בקומיקס שנקראה "פו מנצ'ו", שאפיונה המקורי היה ספוג בסטריאוטיפים גזעניים. "המנדרין" הנוכחי מחליף גם את הייצוג הפארודי של הדמות על ידי שחקן מתחזה (בן קינגסלי) כפי שהופיעה ב"איירון מן 3". בזכות יכולת המשחק והכריזמה של ליאונג, בכמה דרגות מעל לכל שחקן אחר בסרט, נוצרת דמות אויב אפלה ושלמה ביחס לממוצע של סרטי מארוול.
השורשים המיתיים של שאנג'-צי מוגדרים על ידי היחס בין אביו ואימו. על זרועותיו של האב ונוו נמצאות טבעות רבות עוצמה, המקנות לו כוחות-על ושומרות על גילו למעלה מאלף שנה. בזכות כוחות אלו הוא עומד בראש כוח כובש בלתי מנוצח. האמא ג'יאנג לי (פאלה צ'ן) שייכת לטריטוריה המיתית-סינית טא-לו שיושביה הם לוחמים בעלי כוחות-על. המפגש בין השניים בתחילת הסרט מתחיל כקרב ומסתיים באהבה שמולידה את שאנג-צ'י (השחקן הקנדי ממוצא סיני סימו ליו), ואחותו שיאלינג (מנג'ר ג'אנג). מותה של האם מושך את האב חזרה לצד האפל שלו, ונמצא ביסוד העימות בין הבן והאב.
את שאנג-צ'י אנו פוגשים בסן פרנסיסקו, כשהוא עובד בעבודה פשוטה (מחנה רכבים למלון) ומכנה את עצמו בשם האמריקני "שון". לצידו ידידתו הוותיקה קייטי בעלת הפה הגדול (אקוופינה, המופקדת על האתנחתות הקומיות בסרט). לכאורה בחור רגיל, אך כששליחיו של ונוו ינסו לגזול משאנג-צ'י את העדליון הקסום שאימו נתנה לו, מיומנויות הלחימה שלו יתגלו.
סצנות האקשן הראשונות המתרחשות בסרט מפתיעות באיכותן. המפגש-עימות בין ונוו ו-ג'יאנג לי נעשה בסגנון המוכר של סרטי הוושיה המתוגברים ביכולות דיגיטליות (כמו ב"נמר דרקון" ו"מחול הפגיונות"), והקרבות הראשונים של שאנג-צ'י בסן פרנסיסקו הם יותר בסגנון של סרטי קונג-פו וירטואוזים (נוסח ג'קי צ'אן). יכולת הביצוע המופגנת עומדת בכבוד מול המיטב של סרטי הונג קונג. זהו הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שהבמאי דסטין דניאל קרטון (ממוצא חצי יפני-אמריקני) מוכר עד כה מסרטי אינדי צנועים כמו "טווח קצר 12" (2013) ו"טירת הזכוכית" (2017). הקרדיט על הכוריאוגרפיה מגיע בעיקרו לאיש הפעלולים בראד אלן שמת בחודש שעבר, ולו מוקדש הסרט.
התנועה לעבר העימות הישיר עם האב, היא גם תנועה לעבר סין, ולעבר עולם שחורג למחוזות פנטזיה של סין המיתית, עם יצורים שחלקם חמודים וחלקם מעוררים מורא. ראשית, עצירה במקאו לאיחוד לא פשוט עם האחות שיאלינג, בעצמה לוחמת מחוננת, שמספקת כמה סצנות מוצלחות במיוחד. משם הדמויות נוסעות לטאו לו ולאיחוד משפחתי שלם הכולל, בין השאר, את הדודה מצד האם ג'יאנג נאן (מישל יאו). ככל שהסרט מתקדם הסצנות גרנדיוזיות יותר, האנימציה הממוחשבת יותר דומיננטית, ואובד חלק מהקסם של סצנות הקרב ה"ריאליסטיות" שהיו בחלקו הראשון של הסרט (כמובן שגם הן נעשו תוך שימוש מאסיבי באנימציית מחשב, אבל מהסוג הפחות מורגש). לא בטוח שהדבר עובד לטובת הסרט.
לסימו ליו יש רקע מקצועי כפעלולן, היכרות עם אמנויות לחימה, וניסיון לא רב מדי כשחקן. הדמות שלו אינה מעוצבת כלוחם ללא חת, אלא כדמות אנושית סימפטית שאמורה לעורר חיבה. למרות ששאנג-צ'י עוצב בקומיקס בהשראת ברוס לי, הדמות בגרסה הקולנועית לא סובלת מעודף כריזמה או טסטוסטרון מוגבר. ברור שזו החלטה מודעת שאמורה להתחבר להומור בנוסח המארוולי הנוכח לאורך הסרט, אבל אני סקפטי לגבי יכולתו של ליו להתייצב בשורה הראשונה החדשה של גיבורי-העל של מארוול – כתחליף לכריזמה של שחקנים כמו כריס אוונס, רוברט דאוני ג'וניור וצ'דוויק בוזמן.
"שאנג-צ'י" חונך את הסקציה האסייתית-סינית של היקום של מארוול. הוא מציע בידור מלוטש, ושילוב בין מלודרמת קומיקס, הומור ואקשן עשוי היטב. אם הסרט לא יצליח הדבר עשוי להיות מיוחס הן לניסיונו לעשות "יותר מדי" (הכנסת עולם דימויים מרוחק מדי מהקהל האמריקאי הממוצע) או "פחות מדי" (שמירה לא מספיק יצירתית על נוסחאות סרטי מארוול). בקרוב נדע האם הושגה הצלחה נוספת בהפיכה של דמות מהשורה השניה (או השלישית) של מארוול לנכס מניב, או איתות אזהרה לאולפן עם ההתקדמות ב"פאזה הרביעית" של סרטיו.
