במשך שנה שלמה ישבה שירן סנדל בדירתה וצפתה בחומרים מצולמים שלה - סדרות נוער, פסטיגלים, הנחיית שעשועון לילדים, דוקו ריאליטי. בכולם היא ניסתה לזהות את עצמה, אך גרסתה השקועה על הספה לא הזכירה בשום צורה את הדמות הכריזמטית ומלאת שמחת החיים שהופיעה על המסך. "אמרתי לעצמי איפה אני ואיפה זו שמופיעה מולי, שרוקדת ושמחה ונהנית וחיה", היא משחזרת. "לא זכרתי את עצמי ככה. הייתי זומבי לחלוטין. לא התחשק לי לצאת מהבית, כי לצאת מהבית נהיה מפחיד".
למה?
"כי לא בא לי להתמודד עם אף אחד. עם שאלות של אנשים, עם מבטים של אנשים. הרגשתי שרואים עליי שמשהו רע אצלי. כי כשאני יוצאת מהבית תמיד פונים אליי, ואני מחייכת ושמה מסכות ומעמידה פנים שהכול טוב".
כי כבחורה מוכרת מצפים ממך להיות שמחה?
"תמיד. אנשים לא רוצים לראות אותך מבואסת. גם חברים לא רוצים להתמודד עם הבאסה הזו, זו תחושה מאוד כבדה, תחושה של חוסר חיות. מאחת שתמיד הייתה מסמר הערב, אחת שעשתה צחוקים עם חברים, אחת שטרפה את החיים - הכול נעלם, ואני לא זוכרת את הבת האדם ההיא. רציתי להיות רק בבית, לעבור מהמיטה לספה, לראות טלוויזיה, לחזור למיטה. לא רציתי לעבוד יותר מדי. הצטלמתי לעונה חדשה של סדרת הנוער 'זיגי'. על הסט הייתי צריכה להיות דמות שמחה ומהממת ולא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה. הסתכלתי במראה ולא הכרתי את עצמי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה עשית?
"הייתי אצל פסיכיאטר פרטי שלקח 1,000 שקלים עבור פעם אחת, כל יתר הטיפול היה טלפוני. הוא איבחן אצלי חרדתיות עם דיכאון, ועד היום אני לא חושבת שההגדרה הייתה נכונה. לא הייתה שם יותר מדי מחשבה עמוקה מעבר ללתת עוד ועוד כדורים".
מה זאת אומרת?
"הפסיכיאטר נתן כדורים וכשזה לא השפיע הוא העלה את המינון, ואז אמרתי לו שהכדור הזה גורם לי לנעילת לסתות בלילה וגם משמין, אז הוא אמר לי, בואי נוסיף לך עוד כדור. תוך שבועיים המינון עלה ל־300 מ"ג, אז לקחתי גם 300 מ"ג מאותו כדור וגם 100 מ"ג מהכדור הראשון, ועוד קלונקס, אז הייתי כאילו בעולם אחר. נשמתי, הלכתי, דיברתי אבל לא הרגשתי".
נשמע נורא.
"זה להיות בשפל. ושלא תביני לא נכון, אני בעד כדורים למי שצריך, אבל חשוב שיהיה אבחון נכון כי אחרת את יכולה לאבד את עצמך. ככה אשכרה הגעתי למצב ששכחתי מי אני. נעלמה לי שמחת החיים, ורציתי אותה בחזרה".
הטריגר לצונאמי הנפשי של סנדל היה מותו של אביה בדצמבר 2020, חודש וחצי אחרי שאובחן עם סרטן. "המוות של אבא שלי סיחרר לי את כל העולמות", מודה סנדל. "במשך למעלה משנה הייתי תקועה ביום של ההלוויה. כל העולם ממשיך ומתקדם ואני תקועה, הולכת לקבר ולא מבינה איך אני ממשיכה את החיים האלה בלי שהוא מתקשר אליי ביום ההולדת, בלי שהוא יושב איתנו בארוחות חג, בלי שאתקשר אליו אחרי כל אודישן. הייתי ילדה של אבא, ופתאום אין לי אותו. כשאבא אושפז בטיפול נמרץ חסר הכרה לא נתנו לכל המשפחה להיכנס יחד, כי היו נוהלי קורונה, אי־אפשר יותר ממלווה אחד. אבל כל כולי רציתי להיות שם כי כל רגע שם חשוב. לא ידענו אם הוא ישרוד את היום. והכול קרה כל כך מהר, לא היה זמן לעכל את זה. בהתחלה גילו אצלו סרטן כליות דרגה 4 ואחרי האשפוז הראשון גילו שיש לו גם לוקמיה דרגה 4 ושניהם טיפולים מנוגדים, כך שלא היה מה לעשות. כשהוא אושפז היה נר ראשון של חנוכה. בנר השביעי חזרנו מבית החולים, הדלקנו את הנר, ואז התקשרו מבית החולים וקראו לנו לבוא להיפרד. מאותו רגע הרגשתי שאין לי אוויר. הייתי הולכת לישון בלילה עם הצרחות של אבא שלי בבית החולים מהלילה האחרון שבו הוא היה ערני. יום לפני האשפוז חלמתי את זה".
מה זאת אומרת?
"היה לי חלום שאני בבית וצריכה לקחת את אבא שלי והוא נופל עליי במדרגות. יום אחרי החלום הזה הגעתי הביתה ובשעה שבע בבוקר הרמתי אותו מרצפת השירותים למיטה. הוא היה מבולבל, התחננתי שנזמין אמבולנס אבל הוא לא הסכים. התקשרתי לרופא שלו שהוא העריץ, והוא שיכנע אותו. כשהגיע האמבולנס הוא כבר היה מעולף, וכשהבן־אדם הרים אותו בכיסא לאמבולנס, אבא שלי נפל עליי. נסעתי איתו לבית החולים, וכשהגענו הוא לא תיקשר וצרח צרחות אימים של כאבים. אבא שלי הוא סופרמן. לראות אותו במצב כזה, זה שבר אותי. כבר בהלוויה נתנו לי קלונקס כדי להירגע, ובשבעה הבנתי שאני לא אוכל להתמודד עם זה בלי כדורים".
"המוות של אבא שלי סיחרר לי את כל העולמות. הייתי הולכת לישון עם הצרחות של אבא בבית חולים מהלילה האחרון שבו הוא היה ערני. מאחת שטרפה את החיים - הכול נעלם. אני לא יודעת אם יש עכשיו חשש לקחת אותי להפקה, אם יש דיונים אם אני חלשה"
מי שבעשור האחרון הפכה לכוכבת ילדים ונוער - כזו שלא יכולה לעבור בקניונים בלי הסתערות לסלפי - נשאבה לאבל. היא הורידה הילוך ברשתות החברתיות ועבור מי שמתחזקת חשבון אינסטגרם עם 358 אלף עוקבים - זה חתיכת עניין. "בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי שאני כאילו חייבת לקהל שלי. בהתחלה שאלו 'לאן נעלמת' ועם הזמן זה הפסיק כי באמת נעלמתי. וכל דבר שעשיתי אחרי שהוא נפטר גרם לי להרגיש רגשות אשמה. למשל, אם צילמתי משהו, או אם היו לי התחייבויות של שיתופי פעולה שהייתי צריכה להעלות לאינסטגרם. לא ידעתי איך לעשות את זה, פתאום שום דבר לא היה לי טבעי. פתאום התרגלתי לא לשתף, היה לי נעים לא לשתף. אני מוצאת את עצמי מצלמת במקומות אבל לא מעלה כלום".
בחודש מרץ האחרון, בפוסט חשוף ונטול פילטרים או מימון, שיתפה סנדל את עוקביה בטלטלה שעברה. "בחודשים האחרונים הרגשתי כל כך חלשה. עייפה. עצובה", היא כתבה; "מצד אחד תלויה בכדורים אבל מצד שני הרגשתי שקיבלתי את הכדורים הלא־נכונים כי העצבות לא נעלמה. היא הפכה עורה ונהייתה כל כך כבדה, עד כדי כך שלא הצלחתי לקום מהמיטה. נסעתי לבולגריה ומטיול שהיה אמור להימשך שבוע זה הפך כמעט לטיול של חודש וחצי, בגלל חישוב לא נכון נגמר לי סוג אחד מהכדורים אבל ביקור אצל הרופא סידר את זה. לאחר מכן, נגמר לי הכדור של הסוג השני שלא היה ניתן להשיג. עברתי שבועיים של גמילה מהכדור, זה גרר הזעות בלילה, סיוטים מזעזעים וחרדה לצאת מהבית. אני רואה את האור שבקצה אבל מרגישה את הדרך שעוד נותרה".
הרשת חיבקה אותה, וסנדל הצטרפה לסלבריטאיות נוספות שהחלו לנרמל דיכאון וטיפול תרופתי. "יש סטיגמה על כדורים, ואני לא מבינה מה הבעיה בזה. כולנו בני־אדם, אנחנו חיים בעולם מטורלל שהקצב בו שונה לחלוטין ממה שהכרנו כשהיינו צעירים יותר וזה משפיע על הנפש. אני לא מבינה למה צריך לפחד להגיד 'אני בדיכאון'".
ובכל זאת, סלבריטאים בעבר פחות שיתפו בנושא הזה.
"ברור, כי חשבו שזה מחליש. היום זה יוצר שיח ציבורי".
היה איזה חשש לשתף?
"לא, כתבתי את הטקסט בלילה ובבוקר לחצתי על שיתוף. אני לא יודעת איך תפסו את זה בתעשייה, זה מעולם לא היה שיקול שלי, אבל אני לא יודעת אם יש עכשיו חשש לקחת אותי להפקה, אם יש דיונים אם אני חלשה או שברירית. אני הולכת לאודישנים כרגיל, אני לא יודעת מה אומרים עליי בחדרי חדרים אבל אני יודעת שאני נאמנה לעצמי ושזה עוזר לי להתחזק".
איך היו התגובות?
"יש כאלה שהגיבו, 'הכול בסדר? את צריכה משהו?' היו אתרים ששיתפו את הפוסט עם כותרות כמו 'שירן במצב גרוע', 'שירן על כדורים'. לקחו את זה למקום כאילו אני עומדת לאבד את זה, אבל זה לא שם. זה שאני לוקחת כדורים לא אומר שאני מאבדת את זה אלא מתמודדת עם משהו שלא התמודדתי איתו בעבר. היום אני חושבת שהרשת צריכה להיות במה לדברים חשובים. פעם פחדתי מזה, והשד התגלה כלא כזה נורא. אני יודעת שזה חשוב מאוד להיראות, ובסופו של יום זה חלק מהעבודה שלי, אבל היום אני מרגישה שאני לא במקום שאני חייבת. שאם אני ארצה אני אשתף".
כמה את מרגישה שהעבודה בתעשייה הזו משפיעה על הנפש?
"במקרה שלי, מה שהיה קשה זה שהגעתי מטבעון, מקום מאוד רגוע ושקט עם קצב חיים אחר לגמרי מתל־אביב, ובום - נכנסתי לסדרה ופתאום לא יכולתי להיכנס לקניון. היו חרדות כי קשה להכיל את הדבר הזה, זו הצלחה פסיכית. פתאום הגיעה הערצה, ועבודה בשעות לא שעות, ואת אוכלת בקייטרינג ולא אוכלת אוכל בריא של בית אז זה נותן את אותותיו. היה קיץ אחד שהייתי בשבע הפקות במקביל. יצאתי בחמש בבוקר וחזרתי באחת בלילה. בתקופה הזו הגעתי לבית חולים, היה לי קלקול קיבה מרוב אוכל של בתי מלון, הקאתי שלוש פעמים במהלך ההצגה, הייתי יורדת מהבמה להקיא ומחזיקה את המיקרופון כדי שלא ישמעו".
יש לך היום תובנות על הצלחה בגיל צעיר?
"בדור שלנו להצליח בגיל צעיר זה לא היה נכון, לא היינו מוכנים נפשית לזה. היום הם מוכנים פי מאה יותר מאיתנו. הכול נגיש להם, הם רואים את כל הכוכבים הגדולים ביוטיוב ולומדים מזה. יש להם ויז'ן מגיל קטן ואי־אפשר להניא אותם מזה. זה דבר יפה בעיניי. גם ההורים שלהם מלווים אותם בצורה עוטפת וחזקה והם לא יכולים יותר מדי להתבלבל. זה דור הרבה יותר מפוקס".
מי רוצה להיות מפוקס בגיל 12?
"אנחנו לא ידענו משהו אחר, חווינו ילדות תמימה של לצאת לחצר ולקפוץ על עצים בלי לצלם את זה. הטלפון הראשון שהיה לי היה בגודל מקרר. הם נולדים עם הטלפון, ועזבי, שימי לב אצל אמהות משפיעניות שמצלמות את עצמן מנשקות את הילדה. רוב הילדים כבר מסתכלים למצלמה, לא אל האמא. ילדים בני שלוש".
"היה קיץ אחד שהייתי בשבע הפקות במקביל. יצאתי בחמש בבוקר וחזרתי באחת בלילה. בתקופה הזו הגעתי לבית חולים, היה לי קלקול קיבה מרוב אוכל של בתי מלון, הקאתי שלוש פעמים במהלך ההצגה, הייתי יורדת מהבמה להקיא ומחזיקה את המיקרופון כדי שלא ישמעו"
בחצי השנה האחרונה היא אוחזת בבן זוג חדש. אדם, בן 34, עוסק בהשקעות. אחרי אקסים כמו דין מירושינקוב ואסף גורן, סנדל לא רוצה לנדב פרטים נוספים, אבל ייתכן שהפעם זה זה. "בא לי ילדים, בא לי משפחה", היא מודה בחיוך; "תמיד רציתי את זה, אבל היום כבר בא לי ליצור את התא המשפחתי, רוצה את השקט הזה. כשיש לך מול העיניים משהו טוב זה מתחיל לבעור".
ומה בגזרה המקצועית עכשיו?
"כתבתי סדרה על אבא, אז אני מחכה עכשיו לתשובה מגופי שידור. גם חזרתי לעשות אודישנים וזה כיף גדול, נזכרתי למה בחרתי במקצוע הזה. אני כל כך אוהבת לברוח לעולמות של אחרים. בא לי לעשות תפקידים גדולים יותר, משוגעים יותר, עם עומק".
היום את מרגישה שחזרת לעצמך?
"זה עוד בשלבים, אבל אני מוכרת לעצמי הרבה יותר. השבוע מצאתי את עצמי רוקדת וקופצת בבית ועושה שטויות שהייתי עושה פעם. וצחקתי מזה וזה היה מוזר אבל היי, אני מתחילה לחזור. אני מרגישה יותר חיה, יותר עם אמביציה, עם כוח, עם רצון לטרוף את העולם".
