המטרה: להסיר את מחסום השיפוט. האמצעי: להבין שיש מי שהמשיך בחיים - ומי שעבורו הזמן עצר
“תגידי”, אומרת לי הקופאית בסופר, “את הולכת לחגוג סילבסטר הערב?” לוקח לי זמן לקלוט שהיא מדברת אליי. אני עומדת בקופה עם טרנינג, סוודר ענק שגנבתי מהארון של רן ונעלי בית של מותג היוקרה מקס סטוק בהדפס נמר. אין שום דבר חגיגי במראה שלי, בטח לא בשיער שלי שמזמן לא התנשק צרפתית עם מסרק. אז אני חושבת שאולי לא שמעתי נכון, וממשיכה להעביר על הפס השחור את המצרכים שקניתי. אבל הקופאית לא מוותרת. “רק אל תגידי לי שאת חוגגת היום”, היא אומרת. אני מבינה שהיא אכן פונה אליי ומרימה את הראש שלי. ושם, בעיניים שלה, אני רואה אותו, את השיפוט שכבר אורב באישון. ולרגע אחד אני לא מבינה, כי מה לעזאזל בתוך העגלה שלי גרם לה לחשוב שאני מתכוננת לערוך אירוע? יש לי שם חמישה תפוחי אדמה, שני בצלים סגולים, חופן כוסברה ומארז משפחתי של מעדני חלב. איזו מסיבה נוצצת אפשר בדיוק להרים עם חופן כוסברה? מה היא חושבת, שאני אזמין את עמותת ידידי האופרה הישראלית לבית שלי ואקבל אותם בנעלי הבית המנומרות שלי עם מגש שעליו גביעי דני וניל?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני מחבבת את הקופאית בסופר שלנו. היא אישה נחמדה ולבבית שתמיד דואגת לי, בעיקר בגלל חוסר הכישרון שבו אני אורזת לדעתה את המצרכים שלי. “תראי את הגמבות האלו”, היא תמיד גוערת בי, “למה לא שמת אותם בשקית ניילון נפרדת? למה הידיים שלי צריכות לגעת לך ישר בירקות של הסלט?” אבל היום יש לה אנרגיה מסוג אחר. “תאמיני לי שלא בא לי לשמוח ולחגוג”, אני אומרת לה, “אין לי מצב רוח”. היא לא מקשיבה ודוחפת לי ליד את הטלפון שלה, שהיא הניחה ממש ליד הקופה. אני לוקחת אותו ורואה שהוא פתוח על סרטון הסברה שמפרט את כל פשעיו של הקדוש הנוצרי סילבסטר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
“באמת שלא צריך”, אני אומרת, אבל היא כבר מפעילה את הסרטון ומכריחה אותי לשמוע איך הקריין אומר בקול בס רועם: “סילבסטר היה גדול האנטישמים. במשך שנים חגגו הגויים את יום הולדתו בסדרת פוגרומים רצחניים ביהודים”. הסרטון ממשיך לרוץ על רצף של תמונות היסטוריות מהפוגרומים של סילבסטר. כל מיני גופות שרופות וכרותות איברים של יהודים בשחור־לבן. ותוך שנייה הכול נהיה מובן לי. היא הכינה את הסרט הזה פתוח מראש במיוחד בשביל קונות כופרות כמוני. במיוחד בשביל נשים תל־אביביות מנותקות שאין לה ספק שהזמינו הערב להקה ברזילאית של רקדניות ערומות וקישטו את כל הגג בתפאורה של סנטה קלאוס ואיילי צפון. אין לה ספק בכלל, שאני זקוקה לתזכורת מה זו יהדות.
אני מנסה להבין אותה. אני בטח נראית לה כמו אבטיפוס התל־אביבית הליברלית. עוד פמיניסטית לא מטופחת שלא טורחת לעטוף גמבות בניילון נפרד, כי “הן לא יודעות להיות בלבוסטע, אלו. אצלן הכול זה שערות של כלב, פסלים של בודהה בסלון ולכלוך”. דווקא בזה היא צודקת, זה תיאור די מדויק של הדירה שלנו. בטח בחודשים האחרונים, כשאני בכזה חוסר תפקוד שקשה לי אפילו להרים סמרטוט. אבל עכשיו, כשהיא תוקעת לי לתוך הפרצוף פריים אחרי פריים של גופות יהודים שרופים, אני פתאום כל כך כועסת. היא לא יודעת, אבל אני דווקא מהאנשים האלו שלא מצליחים להשתחרר מ־7 באוקטובר. לא רק שאין לי שום כוונה לחגוג היום, גם קשה לי לצפות בסדרות טלוויזיה או לקרוא ספר מרוב שהעצב שם נראה לי דל בהשוואה לעמק הבכא העצום שנפרס מולי במציאות. כולה באתי לסופר לקנות קצת ירקות למרק שאני מתכננת לאכול היום בבית, מה פתאום אני צריכה לראות גופות של ילדים יהודים ועוד סנטימטר מהקיסמים הדנטליים בהנחה?
לאישה הזאת אין שום מושג כמה אני ממילא חושבת על גופות ושקועה בהן. מאז השבת השחורה אני לא מפסיקה לצפות בסרטוני זוועה כאלו וגרועים פי כמה. באמת שחשבתי שעברנו את זה, שאנשים כבר מבינים שכולנו נשמה אחת חרדה ופועמת, והנה הוא שוב חוזר, ממש כמו ב־6 באוקטובר, החשד הארור. אה, היא תל־אביבית אז בטח היא תספור לאחור בחצות באיזה פנטהאוז ותצחקק עם מעצב השיער הגיי שלה. אה, אז גלית דיסטל אומרת בעיניים מלאות דמעות שהיא מתחרטת על ששיסתה ופילגה, היא בטח מתחנפת לשמאל ולברנז’ה כדי שייקחו אותה בחזרה. אבל איך? הרי היא אומרת בעצמה שהיא תבחר שוב בנתניהו כי הוא עושה עבודה מצוינת. אז איזו מין תוכנית חומש מעפנה זאת? מה יוצא לה מלהשניא את עצמה גם על הימין וגם על השמאל? זה הורג אותי, החשד ששוב חזר לקנן בין כולנו.
כל כך הרבה אנשים השתנו לגמרי ב־7 באוקטובר, זה כאילו שהלב נפתח בבת אחת וכל האמת העצובה של היקום פלשה פנימה והציפה אותו. אז כן, אנשים כמו דיסטל מרגישים אשמה עצומה, הם חשים חרטה, הם מרגישים שאלוהים כעס עליהם והמטיר עליהם עונשים כדי שישתנו וילמדו את הלקח. ופתאום, בסופר הממוזג, אני שוב ב־6 באוקטובר. עם החשד הזה שאני בטח חוגגת היום עם טוסטוני קוויאר כי אני מהשבט שלא אכפת לו מכלום. שזה אגב אותו החשד כלפי חווה חברה שלי, מהציונות הדתית, שגרה במעלה־אדומים. בה חושדים שהיא בטוח מטורללת ומשיחית וזוממת ליישב את גוש קטיף בגורדי שחקים של גינדי. והיא? בכלל דואגת לבן החייל שלה בעזה, ומצידה שיסיימו את המלחמה היום. החשד הורס לנו הכול, הוא גורם לנו לא לבטוח באנשים גם כשהם מנסים לדבר איתנו בכנות או לפנות לליבנו. הוא משאיר אותנו באותה נקודה. החשד הוא שער ברזל סגור ולא סולח שלא נותן לשום שינוי לעבור דרכו.
***
אני ממהרת לארוז את המצרכים, פתאום לא יכולה להישאר עוד דקה בסופר. זו תחושה לא נעימה, להיות אחת מאנשי 7 באוקטובר שמנסה לדבר עם האנשים שכבר חזרו לשגרה והתקדמו. ובעיקר זה גורם לי להרגיש כמו פריק, כמו עוף מוזר, כי אני היחידה שלא מסוגלת לשחרר את זה. כולם כבר מתלוננים שאין כלום חדש בנטפליקס ומתעניינים בשיזוף של נתניהו, ורק אני כבדה ועצובה כמו אנדרטה. עדיין תקועה על אותם רגעי הזוועה וחוזרת אליהם שוב ושוב.
אני מנסה לזוז הלאה, מנסה לשקוע בחיי האהבה של החברות שלי, להתעניין בציונים של הבת שלי שדי הפסיקה ללכת לבית הספר, ואני לא מצליחה. אני עדיין שם. עומדת ברמזור, רואה אמא צעירה עם ילדון, ומשום מקום נזכרת במשפחת קדם סימן טוב. חושבת על האמא היפה והחייכנית תמר, שכל כך מזכירה את החברה הכי טובה שלי. ואיך המשפחה הזו נמחקה כולה, על הילדים הקטנים שלה וההורים שקישטו את הסוכה בחצר בצורה כל כך יצירתית וצבעונית.
המחשבה של הקופאית שאני מסוגלת לעמוד הערב על איזו מרפסת וללגום שמפניה מחרידה אותי. חשבתי שרואים עליי, שזה ברור מנעלי הבית והפנים המתוחות. ובא לי להגיד לקופאית שהחג האחרון שבו איכשהו הצלחתי להכריח את עצמי לחגוג היה חנוכה, וגם זה כי האמנתי שאולי אלוהים יקשיב למה שכולנו מבקשים ויביא כבר משהו טוב. ”וכולנו חשבנו אותו דבר השנה”, בא לי לומר לה, “שגם בנר השמיני של חנוכה האור לא הצליח לחדור, נשארה רק תחושה מפחידה וריקה של חושך”. אבל כל מה שאני מצליחה להגיד לה זה: “לא צריך קבלה”, ולצאת לרחוב.
ממש כמו בסיפור של אשת לוט, ניתנה לנו האפשרות לא לבהות לזמן ארוך מדי לתוך מה שקורה בסדום. חלקנו הצליחו לעצום עיניים, אבל מי שהסתובב אחורה הפך לסוג של נציב מלח. תקועים בחודש אוקטובר נצחי שמסרב לחלוף
הערב הזה לא יהיו שום נשיקות, שום ספירה לאחור עם בקבוק קאווה זול. רן ממילא ביוון, הוא נסע בחוסר חשק כדי לטפל בעניינים של הדירה. הוא הציע לי שאצטרף, אבל ישר אמרתי לו: “נראה לך? להיות עכשיו ליד כל האנטישמים תומכי הטרור האלו”. מדהים, רק לפני שלושה חודשים כל מה שהחזיק אותי בשגרה האפורה היה הפנטזיות האלו על איך נעבור לגור בבית ביוון עם מרפסת וסוכת גפנים. אבל עכשיו? מי מסוגל לחשוב עכשיו על שבוע ברומא בקיץ? על וויקנד חורפי ורומנטי בפריז? אני רוצה להיות ליד אנשים שגשם בשבילם זה כבר לא סתם גשם. שהטיפות שמצליפות על השמשה גורמות להם לחשוב בדיוק מה שאני חושבת. על שירה אלבג ושלי שם טוב ועל כל אמא של חטוף שגשם בשבילן הוא רק מנהרה לחה ומטפטפת והילד שלה שקופא שם מקור.
מדהים איך שעולם כל כך עצום עם מיליארדים של בני אדם נהיה לא־רלוונטי במכה אחת. כל מה שאני רוצה לעשות הוא להצטופף קרוב־קרוב עם האנשים היחידים שמבינים אותי, אלו שקמים כמוני כל בוקר עם הבוקס הזה של כן, באמת 1,400 איש נשחטו עד שנשאר מהם רק אפר. באמת חצי מדינה מפונה מהבתים. והנערות השמחות והיפות שלנו שעד עכשיו הזמינו בגדים משיין ותיכננו נסיעה למיקונוס אכן עברו אונס ש”התפוז המכני” נראה תמים לעומתו. ויש 133 שבויים שעוד לא חזרו, גלעד שליט כפול 133. והשנה החדשה הזאת? את מי היא מעניינת? היא ממילא נגמרה באוקטובר, וביחד איתה נגמרו כנראה לנצח כל המשאלות ובלוני ההליום וגופיות הפאייטים הכסופות.
***
“אבל יש אנשים שכן חזרו לשגרה”, אומרת לי חברה טובה, “יש לי חברים שכבר יוצאים למסעדות כמו פעם ואומרים שהמסעדות מפוצצות”. אני לא מצליחה להבין את זה. איך אפשר לחזור ליהנות ממנה יצירתית של שף בלי להרגיש מין תפלות כזו בפה. כי מי צריך את כל שבבי הפרמזן האלו והחסה לאליק המטומטמת כשהחטופים מקבלים אולי פיתה אחת ביום. “לא כולם תקועים ב־7 באוקטובר”, חברה שלי אומרת, “יש אנשים שחשוב להם לשמוח ולחיות שוב, וזה בסדר”. אני מבינה את זה, באמת, במיוחד אצל חברה אחרת שלי שהיא אמא לילדים קטנים, ולכן היא לא צפתה באף סרטון, ומקפידה לא לראות חדשות. היא חייבת להישאר שמחה כדי שתוכל להתגלגל על הדשא עם התינוקת הטרייה שלה, ואלוהים יודע שלא בא לי שהיא תראה שם את מה שאני רואה. את הפנים של כפיר ביבס, לבנות ממחסור בחלב ובשמש, את העיניים שלו, בארות ריקות ואפלות של חוסר שינה וייאוש.
אני לא מצליחה להבין מה מבדיל בינינו, האנשים שתקועים עדיין ב־7, לאלו שעדיין חיים כמו ב־6 או שפשוט התקדמו בלי בעיה לינואר 2024. אני יושבת מול אנשים שעדיין מתעניינים בבג”ץ או מקטרים שהשליח החצוף הביא להם מקרר בצבע לבן במקום נירוסטה, וזה ממש כמו השיר הישן ההוא “למה השמש ממשיכה לזרוח / הם לא יודעים שזה סוף העולם?” לפעמים נדמה לי שאני טרמפיסטית של עצב. שאני ממשיכה לקרוא סיפורים מהטבח ולגרד את הפצע של סרטוני הזוועות כי אני פשוט לא רוצה להתמודד עם כל הכישלונות שמחכים לי בחיים האישיים שלי. אבל לא, הכישלונות האישיים שלי באמת כבר לא מעניינים אותי. יש פה משיכה כמעט מגנטית לבאר של היגון הזאת, אני חוזרת אליה עוד פעם ועוד פעם, מנסה למצוא שם משהו ולא נוגעת בכלום.
אני יכולה למצוא כמה דקות של אושר עם אחי בשפת הים. יש לנו חוף סודי ששתי אנפות לבנות נוהגות לפקוד אותו. כשהאנפות האלו מקמרות את הצוואר ומנערות את הנוצות שלהן אני לרגע אחד באמת שקועה בתוך החן המוחלט הזה, בתוך הרגע עצמו. אבל אז אני הולכת לכיוון המים ובדרך אני נעצרת וקורסת כאילו שהתקפלתי לשניים. פתאום נזכרת משום מקום בגל עבדוש, אמא יפהפייה ושמחה, ומה שהם עשו לה. ומה הטעם ביום השמש הבהיר הזה, מה הפשר בעוד יום על הים, כשמסביבי יש רוע שאני לא יכולה להסביר ולא יכולה לעצור ולא מצליחה לנצח. לא אני ולא כל הצבא וכל המדינה שלי, אנחנו לא מצליחים לנצח אותו. “הרשע שהוא ראה שם”, קראתי משפט בספר פעם, “לקח ממנו משהו, גזל ממנו משהו. משהו שהוא לא הצליח להסביר במילים, אבל ידע שהוא אבוד, ושלא יחזור לעולם”.
נדמה לי שזה מה שמאפיין את מי שעדיין תקוע ב־7 באוקטובר. התחושה שמשהו נגזל ונלקח מאיתנו, משהו שכבר לא יחזור לעולם. תמיד חשבתי שאם אני רק אשתדל להיות בן אדם נחמד ולעשות מעשים טובים אני אצליח לשכנע את הרוע. אזכיר לו שפה עומדת אישה די סבבה בסך הכול ולמה שלא נתיישב לדבר. עכשיו אני מבינה שיש רוע כל כך מוחלט וטהור שהוא מסוגל לתקוע סכין בראש של תינוק ולקחת עוד ביס מהחמצוצים בתרמיל מיד אחר כך.
אז אין שום סיבה לשום פעולה שאני אעשה או לא, שום תוכנית עבודה שתעזור לי לחמוק מהרוע כשהוא יגיע אליי ואל האנשים שאני הכי אוהבת. מסתבר שאמא שלי שיקרה, וכן יש בעולם האמיתי מפלצות ושדי גיהינום. הסלון החמים הוא רק אשליה וסרט האימה הזה לא ייגמר - אף גיבור לא יהרוג בסוף את האיש עם ציפורני הסכין. איך לעזאזל אני אצליח לשכנע או לפעול מול שטניות כמעט מטומטמת מרוב שאין בה שום היגיון, רק חדווה והנאה הכי בסיסית מגרימת סבל? ואם הרוע הוא כל כך לא מתוחכם, פשוט כמו להסניף קפטגון ולהתלהב שירית למוות בשתי בחורות יפות, אז אין משמעות לא לחוכמה ולא לטוב, לא לתפילה לאלוהים ולא לפיזור כמה שיותר אור בעולם. כל הדברים האלו שכל כך האמנתי בהם, ומה שבסוף הביס אותנו זה רוע מטומטם וברברי, חסר הסבר או היגיון.
האנשים שהשתנו בשבת השחורה הם אלו שבהו עמוק מדי לתוך הרשע. כי ממש כמו בסיפור של אשת לוט, ניתנה לאלו מאיתנו שלא נפגעו ישירות האפשרות לא לבהות לזמן ארוך מדי לתוך מה שקורה בסדום. חלקנו הצליחו לעצום עיניים, בטח הפוליטיקאים שלנו, שקמו מהר, ניערו בזריזות את אבק האשמה מהחליפה שלהם, וחזרו מהר לשגרת הפילוג. חלק מאיתנו הקפידו לצרוך רק את כמות הסבל שהם ידעו שיצליחו להכיל, אבל מי שהסתובב אחורה וראה את סדום כמו שהיא, הפך לסוג של נציב מלח. תקועים בחודש אוקטובר נצחי שמסרב לחלוף, ולא מצליחים לזוז.
ב־12 בלילה כבר הייתי במיטה, עמוק בשינה מסויטת. לא שמעתי את האזעקה מחולון ומראשון, אבל כן התעוררתי מהבומים החזקים של היירוט מעל הראש שלי. שכבתי במיטה, הקשבתי לקולות ומשום מקום, פשוט בכיתי. בכיתי על ההשפלה הזו, באיזו קלות הם ממשיכים ללעוג לנו ולהרוס לנו את החגיגות שלנו. כן, אפילו שאני לא במצב רוח לשמוח, זה לא אומר שבא לי שילדות יפות בחולצות בטן ישתטחו על האדמה שליד המועדון. וחשבתי על הקופאית, איך היא דאגה שלא נחגוג את סילבסטר האנטישמי. הייתה צריכה לדאוג מטיל בחצות שיעיר אותה ואת הילדים. “שנה טובה מותק”, רן התקשר אליי כמה דקות אחר כך. ולא ידעתי איך לומר לו שהשנה היא 7 באוקטובר, שהזמן לא זז, שהניצחון לא מגיע.
צודקים החיילים שחוזרים מעזה בדרישתם לאחדות, אבל אודה: אני סובלת מקשיי התלכדות
לפני כמה ימים התפרסם ב"שבעה ימים" ראיון עם סמח"ט גולני שסיפר על ימי הלחימה בשג'עייה, על המשימות המורכבות, על הסיכונים, על הניתוק מהבית ועל תעצומות הנפש הנדרשות מהלוחמים שאיבדו 82 מחבריהם. מבין שלל הדברים שאמר, מחץ את ליבי במיוחד הכאב שלו על מה שנהוג לכנות "הפילוג בעם". אותה אווירה שהיטיבו לתאר "ארץ נהדרת" במערכון שבו אודי כגן, כחייל מילואים, חוזר הביתה אל הסחל'ה של הריבים הפוליטיים שנשארו, כמו לא הייתה השבת השחורה, בדיוק אותו הדבר.
חוסר היכולת להניח בצד את המחלוקות, את הסיסמאות הלעוסות והאיבה, מדכא אותו כל כך, עד שבאבחה הוא קם משולחן הארוחה המשפחתי וחוזר לעזה. כי שם, אפילו שם - בתוך גיהינום הלחימה וסכנת המוות - קל לו יותר.
המערכון קלע בול. גם הסמח"ט מספר איך נפלה רוחם של קצינים שיצאו לרענון אחרי חודשי לחימה ארוכים, ואיך הקצונה הבכירה פחדה בדיוק מזה, שהלוחמים ישובו נכאים ויתחילו לריב בנמ"ר במקום להתמקד במשימה.
ואני קוראת את הכתבה וליבי נחמץ. הוא כל כך צודק. הלוחמים עוברים קושי שאי-אפשר לתאר, מסכנים את חייהם בבוץ העזתי, והמינימום שהעורף יכול לתת להם, שזה בגדול לסתום קצת את הפה – הוא לא נותן. אם זו לא בגידה, אני לא יודעת מה כן. וככה, תוך כדי שאני מתלהטת, אופס...
כדי לא להתבייש יותר מדי זמן, כי זה לא נעים לי, אני מתמלאת חשדנות. ואז איבה. חצוף! בטח מתנחל. אני חוזרת לקרוא ומחפשת רמזים. "אנחנו הכי מפחדים מה יקרה ביום שאחרי המלחמה", הוא אומר, "מה יהיה? עוד פעם עליהום של צד אחד על הצד השני? עוד פעם לא יבינו שהמטרה שלנו כאן היא משותפת? שוב יחפשו אשמים בצד הזה של הרפורמה או יגידו שהצד השני החליש אותנו?" אני מעבירה את הציטוט במחשבון הפירוד והקיטוב האוטומטי שלי. אהה, אני מחייכת כמוצאת שלל רב, הנה, הנה, הוא אמר "רפורמה". למה הוא אמר "רפורמה" ולא "הפיכה משטרית"?
ושוב אני נמלאת בושה ונזכרת איך בשבוע שעבר, בארוחה המשפחתית, לקראת הדיון בבג”צ על עילת הסבירות, כמעט חתכתי לפרוסות את גיסתי. למה לעזאזל אני לא יכולה להיות קצת יותר "יחד ננצח" או "יחד לא ננצח" או רק "יחד" כלשהו? מה יש לי? ובאותו רגע אני חוזרת להתבייש ומוכנה להתדסטל אטבריאן. להתנצל על הכול. שהסמח"ט וגיסתי יכנו את צעצוע הבלהות של שמחה רוטמן גם "פסטיבל המחול בכרמיאל".
***
המעברים המהירים האלה בין כעס לאשמה חדשים לי. וזה מכעיס אותי נורא. אלוהים אדירים, אפילו לכעוס כמו שצריך אי־אפשר במדינה המזעזעת הזאת. בכל פעם שאני לא מאמינה, לא מאמינה, עוד יותר לא מאמינה לאיזה שפל חדש הממשלה הזו מסוגלת להגיע, בכל פעם שאני מרגישה איך הרקות שלי דופקות מזעם על השחיתות והשקרים, על המחדלים והמינויים, על הסקטוריאליות, על הבזבוז, על חוסר הכישרון והתוחלת, על הטרלול והטיפשות - קופץ לי מול העיניים עוד איזה מופע של גבורה ונתינה ואהבת חינם שהארץ הזו, בניגוד לשלטון הזה, מנפקת כמו היינו צוות היגוי של סדרות בנטפליקס. מופע שכל מטרתו לגרום לי להרגיש לא ראויה. עלובה כמו מרמור. מילואימניקים חתיארים אחרי גיל פרישה, שהקימו יש מאין יחידת שריון ושועטים עכשיו עם קתטר על טנקי מרכבה ישנים? לא באמת, מה זה הדבר הזה? למה אני צריכה לראות את הקיטש הזה ולמרר בבכי? מה הם כל כך אוהבים האחד את השני? מה דחוף להם "להניח את כל המחלוקות בצד"?
אבל הכי מעצבנות אותי האמהות. החיבור המיידי אל כל האמהות כולן - בתל־אביב, בחורפיש, בעפרה או באיילת השחר. האמהות שהחיבור שלי אליהן הוא על רקע זה ששנתן נודדת ושלומן קשור בחוט אל שלומם של ילדיהן. זה מרתיח אותי שהפחד, ששותפות הגורל מחברים בינינו יותר מכל אידיאולוגיה. מה זה הדבר הזה?
כן, טוב. הגזמתי קצת עם החיבור. גם לו, כלומר לי, יש גבולות. אבל בחיי שקצת יותר שמאלה ונורמלי, קצת פחות התיישבות יהודית ומשימות לאומיות, שאחת מהן היא "לקצץ בכיסים השמנים של קצינים במילואים" והשנייה היא לשאול "האם יש טייסים שמסרבים לתקוף בעזה", ואני יכולה ליפול באהבה לנשות המגזר שבימים כתיקונם מוציאות אותי מדעתי. במיוחד כי חלק גדול מאותן נשים, שסביב ראשן מלופפים מבנים המצייתים ל"עקרון ההכבדה", נושאות כך בגאון גם את חייהן. גיבורות. באמת. חלקן לא עם ילד אחד בחזית, אלא עם שניים, שלושה וארבעה, ובעל וגיסים וסירים וחלות. ואני יודעת שאם אני נתקעת על אי בודד, אני מעדיפה אחת כזאת, איזו יעל שבח כזו, שמדברת תנ"כית שוטפת - קדושה וגאווה ורגבים ואלוהים - ולא אף אחת מהחברות שלי, עם המרשם לקלונקס והנכס בכרתים.
ולמרות שיש סיכוי שבאמת תכף נעמוד כולנו על אי בודד כי ישראל תישאר מצורעת ומבודדת כקרחון שניתק מהיבשה, ועליה יצטופפו כל מטורפיה ומשיחיה ודלפוניה, שלא יכולים או לא רוצים להימלט מכאן; ולמרות שכל מה שהיה תקף לפני 7 באוקטובר, נהיה רק תקף ובוער יותר, אני לא מצליחה להיות השמאלנית שהייתי. אני כל הזמן תקועה בין זעם לאשמה. כי רבים, רבים מדי, מהאנשים שלהם אני חבה את חיי או לפחות שאני מעריכה את אומץ ליבם הם גם אלה, שלתחושתי, הורסים את חיי וגומרים על החזון הציוני.
***
אני מתגעגעת לקפלן. לתקופה שבה חשבתי שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר, שהמדינה בסכנת עתיד מוחשית ושכל הממשלה, למעט יעקב מרגי, צריכה ללכת לפח. זה כל כך אחרת מהתקופה הנוכחית, שבה אני חושבת שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר, שהמדינה בסכנת עתיד מוחשית ושכל הממשלה, למעט יעקב מרגי, צריכה ללכת לפח. אז, כמו שלאה גולדברג אומרת, הדברים היו פשוטים וחיים, והרגשתי שמותר, שמותר לתעב. ולמרות שאני מאמינה יותר מתמיד שצריך לעלות על הבסטיליה ולהפיל את השלטון - ויפה שעה אחת קודם - אני נושאת במקביל, כל הזמן, גם את אשמת חוסר היכולת שלי לסתום ולהתלכד לאריה.
יום העברית / השבוע חל לפתע ביום ג' יום העברית תשפ"ד. והנה ראיתי שבעמוד האמצעי בעיתוננו, חיפשו בכתבה צנועה מילה אחת שמגדירה את הזמן הזה.
וההצעות למילים שמגדירות אותנו כאן ועכשיו עפו. למשל המילה משפחתיות (שהציעה מירב לשם‑גונן שבתה רומי חטופה) או אחדות שהציעה רחל המפורסמת והאמיצה מאופקים. או רוח, אור, אמונה, באר (בגלל בארי), בית, או ישראליות שהציע סעיד עבד אלחק קצין דרוזי אל"מ במילואים.
את המילה היחידה הפחות מקרבת, משמע "ריחוק", הציע אורי בן ה־15 מנירים בשל הריחוק העצוב מביתו. ועוד מילים ישראליות "חדשות" ומפתיעות עפו באוויר, כמו רפת (בגלל רפתות העוטף) ותושייה מאת רב"ט רון בן עזרא - לוחמת ביחידת החילוץ. אז מלא מילים יש לנו כמו ספר תפילות.
אתה נורמלי? / מילים כאמור מגדירות אותנו, את המציאות ואת חלומותינו. הן יכולות להיות טובות או מסוכנות. מילים הן כיסוי כמו האיפור הכבד בהופעה טלוויזיונית, הן ההספדים בהלוויות, הן השתיקות, הן תבנית השירים והן מילות הסיפורים של "מה שהיה שם" ביום השביעי ואחר כך לאלה ששבו מהחטיפות. ואגב, אני זוכר את עוצמת המילים כבר מכיתה ה', כששמתי דגש בעין לפני כל התלמידים בלוח, והמורה יונה הנהדרת נחרדה מזה.
וככה הגיעה 23 המתחלפת ב־24 באזעקות בגוש דן השבוע בחצות, והן הפרו קצת את תחושת ה”נורמליות" המדומה שאחזה בנו ובמילותינו בשבועיים האחרונים שעה שבתי הקפה והתיאטראות ואפילו בתי הקולנוע נהיו מפוצצים מאדם ושבנו במפתיע לעילת הסבירות ובג"ץ. “הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב”, כך תיארתי מילולית את הסיטואציה הכאוטית בין מלחמה ורצון לחיים, שבו במקום אחד רוקדים ובמקום אחר מטוס של קרב ממריא.
אבל האם אנחנו באמת יכולים להיאחז במילה נורמליות? לא יודע. עובדה שלפעמים אני מתעורר בחשכת הלילה וחושב שאף אחד לא נורמלי, ושאני הכי לבד בעולם ואין לי מושג לאן אני הולך בין המדינה והחדר שלי.
ומה עם אנה? / אין לנו עברית אחרת. וגבורה וגיבורים, וחיילינו האמיצים למול נופלינו וחטופינו וטבח, קיבלו משמעות חדשה וגם המילים נמוטט ונחסל חדרו לחיינו. וכמובן המילה לישון מהצירוף המילולי, איך אתה ישן? ששואלים בימים טרופים אלה כל מי שעבר טראומה. ויש המון טראומות.
אז איך אני ישן? שאלה טובה. אני ישן עצוב. ואני ישן מודאג נוכח הרפלקס האוטומטי שבו חזרו הפוליטישנס וחבריהם להתגושש מילולית ממש בדומה ל־6 באוקטובר, יום לפני המבול. האם יצליחו להחזיר אותנו אחורה? אני מקווה שלא. כי מצד שני אנחנו נמשכים עכשיו חזק למילה אחדות, מרוב שכל כך הרבה שכלנו והקרבנו. והלב שלי ושל רבים נקרע לגזרים לפני שבועיים כששלחו לי סרטון שבו נראית משפחת גרינגליק, שרה בחום סביב פסנתר את “תתארו לכם” ואת שאול היקר ז"ל מחבק את אמו. אחר כך הוא נהרג. ממש קורע לב. וגם המילה הזו, קריעה יחד עם מילים כמו טקס, אזכרה, שלושים, הלוויה, תפסו מקום מלא צער בחיינו הסוערים.
ומה עם אנא? מילה עברית שאני אוהב ומתארת תחנונים (או שאלה, כמו אנה אני בא?) אז אנא (פליז) תשיבו אותי אחורה למילים כמו רוך, עדינות, נשיקה, דממה, ציפור (על גדר תיל), הבנה, חום, חביבות וסוד.
אזעקה בהולנד / משותקים מאזעקות רצנו שלושה חודשים לממ"דים. ואפרופו אזעקות (עוד מילה מוזעקת ללקסיקון העברי) כשהייתי נוכח לפני שבוע בחזרה של להקת המחול של אבשלום פולק, היה שם רקדן הולנדי שסיפר שבהולנד יש כל חודש אזעקה ביום שני בשבוע. הולנד היא ארץ מישורית, וזכור הסיפור על הילד הגיבור שבעזרת האצבע סגר את סכר המים והציל את ארצו. "אבל למה אזעקה? יש לכם איומי חמאס?" שאלתי. "לא, אבל כדאי להיות מוכנים" ענה כשחלף מולי בצעדי ריקוד מעוררי השתאות.
התצפיתניות והבלונאים / ובין כל אלה רוח אלוהים מרחפת על פני המים, ומעל הים אדים שהם לידיעת חובבי השפה ערפילים. ואני יושב ליד החלון, מרכין ראש בתודה בפני אלה שמקריבים את החיים, כדברי לאונרד כהן. ואני משנן את המילה כבוד, שיש בה המון עוצמה במיוחד נוכח המילה השפלה שהושפלנו ביום ההוא. ורשימת המילים החדשות מתארכת, כמו מילקט (בפי הילד החמוד בן השלוש) שמתכוון למקלט, וניפונים (מפונים בפי הילד). ואני מציע לא להשתמש במילה נבואה, כמו שלא הצלחנו להתנבא מה יהיה גורלנו ביום ההוא.
וכנראה הייתה חסרה פה כל שנת 2023 המילה קשב. כי מתברר שכמו שלא הקשבנו זה לזה, ככה גם לא הקשיבו לתצפיתניות ולבלונאים הקדושים שהזהירו מסכנה. לא יעזור, הכול קשור לכל.
פוקאצ'ה ומוקצ'ה / הו העברית, כמה מילים נהדרות יש לך בחובך (בתוכך) וכמה צצו ועלו בפלייליסט המילולי לאחרונה. אצל אנשי הבסדר הופיעו ביחד ננצח, אצל המאמינים שמע ישראל בשלט ענק באיילון. ומבחינתי כזמר ישראלי, המילה שירים היא עדיין המילה הכי מתאימה כריפוי למילה נפש, וזה מריץ אותי ישר למילים אחריות וחמלה. ולרגע לא אשכח את המילה אהבה והמילים לספוג את הכאב ולשחרר אותו בשיר.
ואם אתם מהדור ההוא, כמוני, תזכרו איך פעם הקפדנו על לאכול לחם וביצייה ולא פוקאצ'ה ומוקצ'ה, כי היינו בפירוש יצורים פשוטים. אז אולי כדאי שנחזור "לפשטות המשעממת" ההיא ולימים בהם שמרנו על ו' החיבור בינינו יותר מכל משמר. ואגב, אם לוקחים שני ווים ומחברים להם שני ה' משני הצדדים, צצה המילה הווה. וזה מה שאנחנו חיים כרגע מול יריקות חצי מהעולם ששונא אותנו, מול אלוהים והאין מושג לאן כל זה הולך.
עוד נרקוד הבטיחו / ועכשיו הרשו לי לזרוק לאוויר את המילה לרקוד. יש לצערנו המון קטועי רגליים במלחמה הזאת אבל "אנחנו עוד נרקוד", הבטיחו לי אישית ובאופטימיות כמה מהם, מהאמיצים שפגשתי בחיי. וכשהשבוע שלחה לי מישהי וידיאו שבו נראים אנשים רוקדים באופטימיות את "חוזרים הביתה" של אריק איינשטיין ושלי בנמל תל־אביב התרגשתי מאוד. ובמעבר חד, שימו לב שאיש מבין הנשאלים לא בחר במילה פוליטיקה.
חבק אותי חזק / מלכת דנמרק התפטרה השבוע מתפקידה, והשאירה את העולם רק למלכים גברתניים חסרי מנוח. ואביגיל כך הסתבר הוא השם הכי פופולרי בארץ לבנות (הו, איפה הימים של שוש, יונה וסיגל?).
אבל 2023 תיזכר כשנה ארורה. ו־7 באוקטובר על כל קורבנותיו וחטופיו ונפילת חיילינו בקרבות (ובאופן אישי מותו המטלטל של חברי אלעדיק) האפילו בה על הכול. ואת כל השאר הבה נשאיר לכותבים ולפרשנים שהטביעו אותנו בזמן האחרון בכמות מטורפת של מלל ובלל (מהמילה בלה־בלה־בלה).
מילים הן כנראה מחסן אמל"ח שלא נגמר אף פעם, ומזל שבין לבין המילים הארורות שהציפו את מציאותנו, כמו אונס ורצח ושריפה וחנק, כשעדיין משתחלת קרן שמש מבעד לתריסים, וכף ידך מציירת באוויר את המילה בוקר, כולנו נהיים מתחבקים ומתחבקות.
כן, חיבוק הוא בלי ספק המילה שהכי כיכבה פה בשלושת החודשים האלה. היו בנו כעס ועלבון וצער נורא על מתינו, אבל "חבק אותי, חבקי, שולח חיבוק", היו המשפטים הכי מנחמים שלנו, מרוב שחשנו מכווצים ומוחמצים מול המצב ומול צמד המילים הכי מצמרר של דובר צה"ל: "הותר לפרסום".
בואו נאמר את זה ישיר ובגלוי: זה טוב שיש חורבן בעזה. ולא, לא בגלל נקמה
קשים עליי הבקרים. החרדה אוחזת בי מאירועי הלילה. אנשים שואלים אותי מתי אחזור להופיע. אולי כשבני משפחתי וחבריי הלוחמים ישובו מעזה, אולי כשהבקרים לא יתחילו כך, ביד הרועדת הנשלחת לסלולרי כדי לראות אם יש פוש "הותר לפרסום".
הייתי השבוע בהדסה. ביקרתי את עידן ושילה. הם בקורס קצינים, והוקפצו לעזה חודש לפני קבלת סיכת המ"מ. הם בחוד. נכנסו לבית בג'באליה, ובזהירות ובמקצועיות שהצילו את חיי חבריהם, עלו לקומה למעלה, שמעו דריכה של קלצ'ניקוב ופתחו בירי. המחבל הספיק לפגוע להם ברגל לפני שנפל. בתקרית הזו חוסלו שישה מחבלים. אבל תבינו את המציאות שבה אנו חיים: עידן שמתאושש מפציעה קשה ברגל הוא תושב שלומי, הוריו מפונים וחיים בחדר וחצי משפחה שלמה. הבן פצוע והם פליטים בארצם. הם אופטימיים ואוהבים את המדינה בכל ליבם, אבל לאף אחד לא מגיע לגור בחדר מלון כמה חודשים, בוודאי לא למשפחה שמטפלת בבן שנפצע בקרבות בעזה.
משהו מעניין שהם סיפרו לי: כאשר הגיעו לבתים של מחבלי נוח'בה שהשתתפו בטבח, המח"ט שלהם התעקש לשרוף את הבתים. עם לפיד. לא להסתפק בפגזים אלא לשרוף אותם כליל. בשביל הסמליות. בשביל הדורות הבאים.
***
אנחנו מוקפים בשכול. ישראל מדינה קטנה, והתחושה היא שאין בית שאין בו מת. כל אחד מכיר מישהו שנפל. ויצא ככה, בגלל העשייה שלי ברשתות, שפונים אליי הורים שכולים, ולחלקם בקשה פשוטה ונוגעת ללב: שאפרסם את סיפורו של בנם שנפל במלחמה. יש כל כך הרבה סיפורי גבורה, שרבים מהם הולכים לאיבוד. פגשתי פצוע השבוע. אי־אפשר לספר כלום ולהראות כלום, וגם לי הוא לא באמת אמר הרבה. אבל משפט אחד בכל זאת אני יכול להגיד, וזה חשוב בעיניי כדי להבין איזה דור יש לנו פה: זה היה מבצע מאוד מסובך, והוא היה הראשון שאמור להיחשף לסכנה. מניתוח קר של המשימה שניתנה להם, הוא העריך שיש לו 50 אחוז סיכוי למות במבצע הזה. הוא לא חלק את המחשבה הזו עם איש, אבל דאג להשאיר מכתבי פרידה להוריו ולאחיו.
ברוך ה' הוא איתנו עדיין – יש לו דרך ארוכה בשיקום – אבל תחשבו על בחור צעיר, שמבין כי הסיכון במבצע שאליו הוא יוצא כה גדול, אבל הוא נושך שפתיים, כותב דברי פרידה, מיישיר מבטו לסכנה - ויוצא לקרב.
חלק מההורים השכולים רוצים לדבר על אחדות. מה עושים כדי לחזק אותה, כדי לשמר אותה. אבל מה שאני לוקח איתי מהשיחות האלה זה את הרגע הראשון שבו הם מציגים את עצמם כהורים של הבן שנפל במלחמה. תמיד יש לי צמרמורת. כשישבתי שבעה על אבא שלי הייתי בן 17, מישהו אמר לי שזה קשה ומוקדם, אבל זו דרך העולם שבן קובר את אביו. מה שלא דרך העולם זה שאב קובר את בנו.
***
אף שאני מקפיד להשאיר את הדיון על הלחימה למומחים (אני משתדל להתרכז בלחבק את הלוחמים, ופחות לייעץ להם או לפרשן אותם), ברצוני לתקן טעות נפוצה. ב־7 באוקטובר בוצע בנו הפוגרום המתועב והנורא ביותר מאז השואה. נשחטנו, נאנסנו ונחטפנו. יש אזרחים שמאז השבת ההיא נמצאים עדיין במערה בעזה עם סינוואר. יצאנו למלחמה. המטרה שלה ליטול מחמאס את היכולת לתקוף אותנו שוב. עד כאן הכול ברור, אך עדיין נחדד כמה נקודות.
ראשית, אם חמאס יוכל לעשות זאת שוב, הוא יעשה זאת. זה חייב להיות במוּדעות שלנו. הפוגרום נעצר כי צה"ל ואזרחים אמיצים בלמו אותו, אחרת לא היה בית שלא היה עובר את התופת. ואם תהיה להם היכולת להפתיע עוד פעם, מעזה או מטול־כרם, הם יבואו שוב.
הנקודה השנייה היא שאמנם ההרס בעזה לא יביא לכניעת סינוואר, כי מדובר בפסיכופת גמור, אך עדיין - טוב שיש הרס בעזה. טוב שיש שם חורבן. זה טוב משום שעזה היא מעין מדינת אויב, שהוציאה מתוכה אנשים שחתכו איברי נערות יהודיות. לא מדובר בחבל ארץ תמים שחמאס אוחז בו בכוח (באופן אבסורדי זה אחד המקומות הערביים שבהם היו הבחירות הכי הוגנות). החורבן שם, אף שעל סינוואר אישית לא ישפיע, יהיה צרוב בזיכרון העזתי, ובשאיפה גם הלבנוני, כתוצאה שמביאים על עצמם מי שמבצעים פוגרום עם שחר.
***
נקודה נוספת היא התמרון הקרקעי. גם הוא לא בהכרח יביא את סינוואר להיכנע או למות. או שנמצא אותו או שלא, מי יודע. ועדיין, אחרי שהריבונות שלנו נפרצה, אחרי שהעזתים הסתובבו בנחת ובמשך שעות בישראל, המסר שעובר מכך שחיילינו מניפים דגל ישראל בכיכר פלסטין ומסתובבים בתוך שיפא, הוא חשוב. גם לנו ולתחושת המסוגלות שלנו; וגם לאויב, שמעריך מחדש את יחסי הכוחות, אחרי שבשבת ההיא התבלבל לחשוב שהוא החזק בסכסוך השכנים הזה. ובאזור שאנו חיים בו, אם יש לך אויב שסבור שהוא חזק ממך, אתה בבעיה גדולה.
אז יש שאלות. מה יקרה אם יסתיימו המטרות שלנו, אבל החטופים עדיין יהיו בשבי? מה יקרה אם לא נמצא את סינוואר? מה זה אומר אם נסיים את התמרון ויהיה עוד מטח על תל־אביב? אלה שאלות חשובות שיש להן תשובות שונות, אבל במנותק מהן - טוב שאנחנו הורסים את עזה, וטוב שאנחנו מתמרנים שם קרקעית.
***
הדור הצעיר הגיבור שיוצא להילחם מאוד מודע לסכנות של המלחמה. הלוחמים שאני פוגש מדברים על זה. והם מביטים אלי קרב, ללא חשש. השבוע הנחיתי אירוע לכבוד שלושים לנפילתו של הלוחם רס"ל בן זוסמן ז"ל. משפחה ירושלמית מרשימה וחזקה כל כך. ואני מבקש לסיים עם דברים שכתב בן בצוואתו. ילד בן 22 שכותב צוואה זה דבר קשה, אבל אלה ימים קשים, ואלה גם ימים של גדולה: "אני אגיד את זה שוב", כתב בן בסיום דבריו, "יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".
יהי זכרך ברוך, ילד שלא הכרתי, אבל אני מרגיש שאני אוהב בכל ליבי. שנהיה ראויים.
שבת שלום.
