רגע לפני גיל 30, שדרנית גלגלצ וגלי צה"ל לבנת בן חמו הייתה בשיא. מגישה תוכניות קבועות ברדיו ומראיינת את מיטב היוצרים, עורכת מוזיקלית נחשבת, חברה בוועדת הפלייליסט ומי שהצליחה להוביל שינוי משמעותי בתחנה: מוזיקה יותר מגוונת - יותר נשים, יותר מזרחים, יותר יוצרים דתיים. את הקול שלה זיהו בכל מכונית, העוקבים ברשתות התרבו, אבל בן חמו הייתה עצובה. "הרגשתי שאני לא שמחה, שלא טוב לי. שאני הופכת לאמא ממורמרת ומי שסובלים מזה הם היקרים לי מכל. החלום לעשות מוזיקה לא נתן לי מנוחה. בכל פעם מחדש שיכנעתי את עצמי שזה לא יקרה לי. אני בצד השני - של המשדרים והמבקרים, לא של היוצרים. אבל הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. שאי־אפשר לחכות יותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בן חמו גדלה באשדוד ומתגוררת בה היום. דתייה, אם לשתי בנות, ומעכשיו גם זמרת. את הסינגל הראשון שלה, 'אמי כואבת לי', הוציאה לרדיו לפני שבוע וחצי, בגיל 33. "בהתחלה חשבתי שאעשה צבא ומיד אחר כך אעשה מוזיקה, אבל החיים קיבלו כיוון אחר. דלית עופר (מנהלת גלגלצ באותה עת) הציעה לי להישאר בתחנה ולהגיש תוכניות, ואחר כך הצטרפתי לוועדת הפלייליסט. ככל שעבר יותר זמן איבדתי ביטחון כמוזיקאית, כי ראיתי כמה זה קשה. כמה אנשים מנסים ולא מצליחים, כמה חלומות מתנפצים. גם מי שנכנס לפלייליסט, לא תמיד יחזיק קריירה. הלב שלי יצא לכל מוזיקאי, גם אם לא התחברתי ליצירה שלו, כי זיהיתי בו את עצמי. כל הזמן חשבתי מה יגידו עליי כשאשלח את השירים שלי? זה שיתק אותי.
"עד גיל 18 הרגשתי שיש עליי, שאני לא פראיירית. מרגע שהגעתי לגלצ הרגשתי שאני כלום. שיש עוד מיליונים כמוני. הסברתי לעצמי שאני לא האדם הנכון לשיר. דוסית מאשדוד, מתעסקת בחומרים כבדים, מי יקשיב לך? את לא הבחורה המגניבה מהשער של '7 לילות'. השנים עברו והחלום הפך לכאב. נהייתי אמא, ואז הבנתי - זה עכשיו או לעולם לא. אי־אפשר להתחיל קריירה מוזיקלית בכל גיל. חלון ההזדמנויות נסגר עליי".
חלום המוזיקה נבט בה כבר בגיל 16, כשניגשה לאודישנים לעונה השלישית של 'כוכב נולד' וכבשה את השופטים. החוויה ההיא הסתיימה בשיחת נזיפה באולפנה. "הייתי אז בכיתה י'. שמעתי שיש אודישנים וברחתי מבית הספר דרך הגדר. לא התכוננתי אפילו. שרתי שיר של ריקי גל. מיד אחרי השידור, באמצע הלילה, המחנכת התקשרה וזימנה אותי עם ההורים לשיחת בירור. הגענו בבוקר של חגיגות פורים, כולם היו מחופשים ואני נלקחתי לחדר הרב. רצו להעיף אותי בגלל 'קול באישה ערווה'. אני בכלל לא קלטתי שזה לא בסדר. גדלתי בבית מרוקאי דתי שבו לאף אחד לא הפריע שאני שרה. לא הכרתי בכלל את האיסור הזה. סבא שלי, שהיה דתי אדוק ולבוש כמו חרדי, הגיע להופעות שלי כנערה. אני בעיקר זוכרת שבשיחה ההיא אבא שלי ממש הגן עליי. הם ביקשו שאחתום על מסמך שלא אעלה יותר על במות".
ההשתקה ההיא היתה רגע מעצב. "תמיד היו לי המשקפיים המגדריים. כל הזמן שאלתי כמה נשים יש פה? איזה נשים יש פה? אני זוכרת שאני מקשיבה למצעד השנתי של תשע"ט, כחברה בוועדת הפלייליסט כבר, והאישה שהגיעה הכי גבוה הייתה נועה קירל במקום ה־14. הרגשתי שאי־אפשר לשתוק יותר וכתבתי פוסט מהבטן, בלי לחשוב. אמרתי שצריך להגיד חד וחלק שאם ב־20 הלהיטים הגדולים יש אישה אחת זו בעיה. ואי־אפשר לטעון שזו דמוקרטיה ורק בידיים של הקהל. יש גם אחריות לאיך תודעה מתעצבת. בהתחלה היו כאלו שחשבו שאני יורה בתוך הנגמ"ש, כי הפוסט תפס המון תאוצה. למזלי הייתה היענות לקריאה לשינוי. אף אחד הרי לא קם בבוקר ואומר, היום אני מפלה מישהו. זו נקודת עיוורון. פעם היו יכולים לעבור שבועות בלי אישה בפלייליסט. היום בודקים את רשימות ההשמעה".
"תמיד היו לי המשקפיים המגדריים. זוכרת שהקשבתי למצעד השנתי של תשע"ט, והאישה שהגיעה הכי גבוה הייתה נועה קירל במקום ה־14. כתבתי פוסט מהבטן, בלי לחשוב. אם ב־20 הלהיטים יש אישה אחת זו בעיה"
ומה הסיבות לכך שיש פחות נשים בתעשיית המוזיקה? הן מגוונות. "הלכתי להכיר את הנתונים", מתארת בן חמו, "קודם כל מתברר שנשים יוצרות פחות. זה קשור לזה שבגילים האלו הן מקימות משפחה ומוזיקה זו הרפתקה קשוחה. מתברר גם שבשנות ה־80 המצב היה הרבה יותר טוב בזכות פריחת הפופ. בפופ יש יותר מקום לנשים. יש מכלול של נסיבות, ואף אחד לא יכול לפטור את עצמו ולהגיד שזה רק בגלל הדתיים, אבל זה בהחלט חלק מהתמונה. כל השנים פעלתי לגוון את השדה המוזיקלי - גם בקולות יותר דתיים, יהודיים, מזרחיים. לצערי הרב, ככל שהזמרים הדתיים מצליחים יותר - הם מגיעים ליותר במות מרכזיות. ואם הם שם - זה אומר שזמרת לא יכולה להופיע לצידם. בטח לא על אותה הבמה ממש, אבל לפעמים גם לא באירוע כולו. אני מופיעה הרבה בשנה האחרונה ואומרים לי את זה מפורשות. זה מצמצם מהותית את האפשרויות של נשים להתפרנס ממוזיקה.
"התפתחה פה קליקה של זמרים דתיים ומסורתיים שמארחים זה את זה, מרימים זה לזה ובונים זה את זה. זה מהמם, אבל אני מבינה שזו במה שחסומה בפניי. ואם יש פחות נשים מצליחות ורוצים לערוך רצועות שידור של להיטים - כמה אפשר לחזור לשרית חדד ולדיקלה? היום יש פריחה מחודשת בפופ - עם אנה זק ונונו. אבל נשים צריכות לפרוץ בעוד ז'אנרים".
בתקופת שרת התרבות מירי רגב מונו שני חברי פלייליסט חדשים בתחנה. את ואבי שושן, שאצלו זה נגמר בפיצוץ ובהתפטרות. הבנת שיש לכם תפקיד?
"אני לא עובדת בשביל אף אחד, אלא לפי ערכים שאני מאמינה בהם. גיוון היה בנפשי קודם והוא בנפשי היום. באמת אחרי שנה זה לא עבד לאבי, והוא דיבר על זה. זו לא החוויה שלי. צריך קואליציות בוועדות האלו, ואני מרגישה שכן הצלחנו לחולל שינוי. קרו דברים שלא היו יכולים לקרות אם שנינו לא היינו שם. נדב רביד פתח לי את הדלת ולא השתיק אותי אף פעם. מרגע שנתנו לי מנדט - הוא ניתן באופן מלא. בסוף, להגיע ללב של אנשים זה לא בזבנג. זו עבודה של שילוב ורקמה עדינה. השליחות שלי הייתה להביא לרדיו משהו מהעולם שבאתי ממנו. לחבר בין העולמות. גלגלצ מאוד התגוונה. ברור שיש לאן לשאוף ומה לתקן, אבל בסוף יושבים שם אנשים טובים".
הם יכריעו עכשיו לגבי השיר שלך.
"נכון. זה בהחלט מרתיע ומפחיד. לכן, מרגע שעברתי לעשות מוזיקה, עזבתי את גלגלצ. לא רציתי לערבב. חשבתי על זה המון וזה פשוט סירס אותי. בסוף אמרתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, ושאם זה לא יעבוד ‑ יש עוד במות ועוד תחנות. אני מאמינה שזה מעבר לכוחותיי. אני צריכה לעשות את ההכי טוב שלי ומשם זה יתגלגל".
השמעת להם את השירים קודם?
"ממש לא. זה לא מקצועי".
בקליפ של 'אמי כואבת לי' רואים שיכונים, מטבח פריפריאלי, סיר רותח וצלחת מתנפצת. על הקיר, צבוע תכלת, תמונות של נשים: מהמשפחה של לבנת אבל גם יוצרות פורצות דרך, אייקונים פריפריאליים כמו רונית אלקבץ, ויקי שירן ואתי אנקרי.
בפזמון שרה בן חמו: "אמי כואבת לי, וגם אני לעצמי. כי לא הייתי לי - אני", ומביאה לא רק חוויה אישית, אלא קול של דור. הדור השני של הנשים המזרחיות בישראל. "גדלתי לשרשרת נשים מדהימות שרוב חייהן חיו בשביל אחרים. הן מסרו את נפשן ואת גופן כדי לבנות לילדים שלהן עתיד טוב, אבל אני לא בטוחה עד כמה הן אמרו לעצמן בקול מהו החלום שלהן. זה הסיפור של כמעט כל הנשים בסביבה שגדלתי בה. ובהתחלה לא הייתי מודעת לעד כמה זה תיק כבד לסחוב. כל כך הרבה נשים ויתרו על עצמן בשביל שאני אעמוד על הרגליים ואני פשוט מרגישה אשמה. כל החיים אני רוצה לפצות אותן על מה שהן עברו. היה רגע שבו הבנתי שאני לא רוצה שהבנות שלי יסחבו את התיק הזה יותר. חשבתי איך אני נותנת לבת שלי את האפשרת לראות אמא שלא מוותרת, שעפה על החלומות שלה. רציתי לשבור את השרשרת.
"יש פה דור שלם של נשים ג'דעיות שהתחתנו צעירות מדי, שלא יכלו לבחור את גורלן, שהמדינה והחברה דרסו אותן, ולמרות זאת בנו בית בעשר אצבעות וגידלו אותנו - את הדור השני. את הדור החולם. והכול בחיוך, באהבה חסרת תנאים. גדלתי בידיעה ברורה שתמיד יש לי לאן לחזור ואני נושאת את ההורים שלי כל הזמן. הם כל הזמן בראש ובלב שלי. זו חתיכת משקולת, אבל גם בסיס כוח".
את חיה את הפער הזה. בין הבית למקום החדש. בין העולמות.
"תמיד ידעתי שיש עולם אחר, וחיכיתי שישלפו אותי. רציתי להתגייס בשביל לצאת מהמקום שלי, וקיבלתי הזמנה למיונים לגלצ. אני זוכרת שהגיעו לשם בני נוער עם אטלסים ורשימות שינון, והבנתי שאני בכלל לא במשחק. הם לא האמינו בכלל שאני לא יודעת שצריך להתכונן למבחנים. יש מי שיודעים איך להגיע לרגע הזה ויש מי שלא. אני זוכרת שכשהגעתי לתחנה קלטתי שכולנו מדברים עברית - אבל זו בכלל לא אותה שפה. ביום ההורים אפילו לא הזמנתי אותם, כי התביישתי. השיר הזה, והיצירה שלי בכלל, נושאים מטען כאב שאין איך לתרגם אותו. בסוף יש לי 30 בני דודים מכל צד ואני דור ראשון להשכלה גבוהה. זה לא מקרי. בשביל לרכוש השכלה במקום שהגעתי ממנו הייתי צריכה להיות מצטיינת שבמצטיינות. למה ילד רגיל מהפריפריה לא יכול להצליח כמו ילד רגיל מהרצליה? זה הכול קשור".
היום הכאבים האלו צפים בעוצמה אדירה.
"הדחקנו כל כך הרבה עוולות ועכשיו זה מתפוצץ עלינו. אם היה ניתן להן יותר מקום לאורך 75 שנה לא היינו מגיעים לרגע הזה. נכנסנו לסחרור, אבל אני חושבת שרוב האזרחים לא בקצוות. אני רוצה לנהל שיח עמוק ומורכב יותר על החברה הישראלית ולכן אני במוזיקה. בתקופה כל כך מדכאת במדינה, היכל מנורה מתפוצץ ערב־ערב. אנשים כמהים למוזיקה, לחיבור, לתקווה שהיא מביאה. קובי פרץ וחנן יובל יותר חכמים מכל הפוליטיקאים שלנו. ממש לא אהבתי שתקפו את שלמה ארצי שהוא לא התיישר עם המחאה. כל אחד מהשירים שלו גדול ונוקב יותר מכל אמירה כזו או אחרת. מה שקורה עכשיו זו תגובת נגד של שנים. זה לא הרפורמה - מתפוצץ עלינו המון־המון כאב".
את הגשר בין ישראל הראשונה השנייה. כל החיים את עובדת בסינרגיה הזאת. איפה את מול המחאה?
"כל המהות שלי זה שאני לא פה ולא שם. אני מבינה את החרדה של מתנגדי הרפורמה, מרגישה את זה על בשרי, ומצד שני אני מבינה את החרדה של מי שלא כיבדו אותם שנים. אני רוצה רב־תרבותיות אמיתית. גם בית משפט חזק שיגן עליי כאישה, כתושבת הדרום. אבל גם בג"ץ עם הרכב מגוון. לא של עוד ימנים ושמרנים. לצערי הרב לא על זה הרפורמה. להשתמש בשיח המזרחי בשביל להצדיק את הרפורמה זו זריית חול בעיניים. מי שמקדם את המהפכה לא מעוניין באמת בגיוון. הם פשוט רוצים ערכים שמרניים. הלוואי שהפוליטיקאים השפויים, שנמצאים בכל המפלגות - גם בש"ס ובליכוד וגם במפלגת העבודה או במחנה הממלכתי, יתעשתו כבר".
הופעת הבכורה שלך תתקיים ב־13.6 בפסטיבל מדיטרנה באשדוד. לא בתל־אביב או ירושלים. למה?
"נכון שלפי חוקי התעשייה הלא־כתובים צריך ללכת לתל־אביב, אבל זה הבית שלי. אשדוד הופכת למעצמה תרבותית אלטרנטיבית. יש פה נכסים תרבותיים שאני רוצה להיות חלק מהם ואני גאה בהם. אני מאחלת לעצמי להגיע גם להיכל התרבות בתל־אביב, אבל לא משנה כמה רחוק הלכתי - בסוף פה צמחתי. ופה הבית שלי היום".
פורסם לראשונה: 07:41, 31.03.23
