בני משפחה, חברים וקרובים ליוו היום (א') בדרכו האחרונה את המשורר מאיר ויזלטיר, שהלך לעולמו בגיל 82, בטקס הלוויה שנערך בבית העלמין ירקון. בין העשרות שהגיעו למקום כדי לחלוק לו כבוד אחרון נכחו העיתונאית שרי אנסקי, הסופרים מנחם פרי ואסתר ג. חיים, המשוררים רוני סומק, חגית גרוסמן ויעל גלוברמן, השחקן עמי סמולרצ'יק והקומיקאי דבל'ה גליקמן.
"שלושה ימים שזה מחמם לי את הלב לקרוא את כל מה שכותבים ובעיקר שמפרסמים המון שירים", אמרה בתו מרתה ל-ynet, "ידעתי ולא ידעתי כמה יהיה לזה אפקט על אנשים. בימים האחרונים זה בעיקר עצב ועיכול. זה היה מאוד מהיר וההידרדרות הייתה מפתיעה. זה לא שונה ממה שעובר על משפחות אחרות. כתבו ופרסמו עליו כל כך הרבה, והמון אנשים דיברו על הכאב שלהם. אולי זה כן עזר להרגיש פחות לבד".
בזמן הטקס ספדה לאביה: "בתוך היקום, העולם הזה, אבא שלי עשה יותר מלהיות אבא שלי. אני חייבת לו כל כך הרבה ממי שאני וליחסים שלנו שהיו קרובים תמיד. אבא שלי היה אדם מתעניין, סופג סיפורים על חברות שלי, מתעניין בסיפורי נכדות, תמיד נתן לי הרגשה שיש ערך למה שאני חושבת. לא פגשתי אדם חכם כמוהו, לפני שהיה גוגל - הוא היה הגוגל שלי, היה לו מה שאי אפשר להשיג בגוגל - Common Sense (היגיון בריא, א"ח). היום זה יום ההולדת שלי ואני קוברת אותו. אני אוהבת אותו מאוד".
מרתה, בתו של ויזלטיר סופדת לאביה
(צילום: ניצן דרור)
נטליה, בתו השנייה של ויזלטיר, ספדה לו: "במכתב הפטירה שקיבלנו ביציאה מבית החולים - שנראה כמו קבלה על תשלום מאוד יקר - אחרי כל המילים הזרות, ללא דופק וללא נשימות, מותו נקבע בשעה שבע בערב כשמשפחתו עומדת לצידו. נוספו בסוף העמוד ארבע שורות מוכרות משירו 'הערה': 'אֲנִי קָבוּר מִתַּחַת לְתִלִּי תִּלִּים/ שֶׁל תּוֹלְדוֹת חַיַּי. שָׁם אֲנִי נוֹשֵׁם/ נְשִׁימָה קְצוּבָה וּבָרָה. שָׁם אֲנִי נוֹתֵן מַתָּנוֹת לְכָל הַבָּא/ שָׁם אֲנִי שָׁר בְּקוֹל חָזָק וְחַם/ שָׁם אֲנִי פָּשׁוּט כְּלֶחֶם/ אֲבָל תּוֹלְדוֹת חַיַּי הַסְּבוּכִים כּוֹרְכִים אוֹתִי בְּתַכְרִיכֵי חוֹחִים/ וְגוּשֵֹׁי אֲדָמָה וְחָצָץ חוֹצְצִים בֵּינִי וּבֵין עוֹלַם הָאֲנָשִׁים וּפַשְטוּתָּם הַכְּאוּבָה. וּבָאִים אֲנָשִׁים כְּאַרְכִיאוֹלוֹגִים חוֹבְבִים/ וְנוֹעֲצִים בִּי מַעְדֵּר וּמְלַקְּטִים קְצָת חֲרָסִים/ וְלֹא מְקַנֵּן בְּלִבָּם הַחֲשָׁד/ כִּי מִתַּחַת לַתֵּל אֲנִי חַי מֻחְלָט/ וְכִי הַחֲרָסִים הֵם רַק חֲרָסִים/ וְאֵינָם מְסַפְּרִים אֶלָּא קְצָת מַעֲשִׂים/ לֵאִים מִתּוֹלְדוֹת חַיַּי'.
"ביום חמישי האחרון כשהיד הגדולה של אבא הייתה בתוך היד שלי", המשיכה, "הבטנו זה בזה עד שהעיניים שלו הסתכלו למקום אחר, אמרתי בלב ולא רק בקול - 'אבל זה אבא שלי', אבא של המילים שמע ולא יכול היה להגיד מילה".
בתו של המשורר, נטליה, נפרדת מאביה
(צילום: ניצן דרור)
גם נכדתו דנה נפרדה מסבה וסיפרה כי הוא היה "האדם הכי מדויק, איש משכמו ומעלה לא מהעולם הזה, חכם כל כך אהוב, הסבא הכי טוב שיכולתי לבקש. תודה שהיית קיים. אני אוהבת אותך - תבוא לבקר". בהמשך, המוזיקאית קרני פוסטל ביצעה לצד יהלי סובול את "מילים מרווחות ומתוחות מדי", שירו של ויזלטיר מתוך הספר "מוצא אל הים" (1981).
"הכרתי את מאיר ויזלטיר, היו לנו מאות לילות בלי שינה והרפתקאות ספרותיות", נפרד העורך והסופר מנחם פרי, חברו הקרוב ומי שערך איתו את כתב העת "סימן קריאה". "בחברות הארוכה שלנו היו לנו עליות ומורדות, אך החברות הזאת הייתה אחת המשפיעות בחיי, והייתה לה משמעות על הספרות הישראלית. גם כשפרש מהשותפות הוא נשאר בסביבה ושמר עליי מקרוב כנסיך גולה. לאורך השנים הוא כתב אלפי שירים, שירה מז'ורית. הוא היה המשורר הפורה ביותר בתולדות השירה העברית וכששבתי לקרוא את שיריו שמחתי למצוא ששירתו לא דהתה בחלוף השנים, כפי שקרה לי עם משוררים אחרים. הוא היה לא רק משורר ענק, אלא גם מנהיג ספרותי, כזה שמשנה לאחור את תולדות הספרות ומשפיע על אופן התקבלותם של משוררים עכשוויים.
"רוחו של ויזלטיר המתריסה בעוז נגד שלטונות כופים היא מימוש הפואטיקה שלו. אומנם בעל כורחם, אומנם לא בלב שלם - נותרנו פחות או יותר רק אני, או כמעט רק אני מן הימים ההם ולא באתי היום לבקש סליחה ממאיר כי זה שקר שאפשר לבקש ממנו סליחה. אני אוהב את ויזלטיר, את הוויזלטיר שנשאר רק בתוכי, כמו שיש עוד ויזלטירים בליבם של אחרים".
מנחם פרי סופד נפרד מחברו הקרוב, מאיר ויזלטיר
(צילום: ניצן דרור)
גם הסופרת אסתי ג. חיים ספדה ואמרה: "אל שיריו של מאיר ויזלטיר התוודעתי כשהייתי נערה צעירה בחיפה, והעתקתי בטוש לבריסטול כמה מהם לצד משוררות ומשוררים אחרים, ותליתי על הקיר בפינה שלי, מעל למיטה, כי בסוף שנות ה-70 שירה הייתה רוקנ'רול ומאיר היה כוכב רוק. אבל אני לא אדבר על מאיר המשורר אלא על מאיר, האדם שהכרתי. הייתה לי הזכות להיות חברה של מאיר בעשר השנים האחרונות. עשר שנים זה לא הרבה זמן יחסית לחברים הוותיקים שכמה מהם איתנו כאן, אבל זאת הייתה חברות אמת. מעולם לא פגשתי אדם ישר ממנו. מעולם לא פגשתי מישהו שהיה כל כך ישר עם עצמו. אף פעם לא העמיד פנים. אף פעם לא התחסד. בעולם שלנו, המלא זיוף, זה דבר נדיר כל כך. על אף שהיה גבוה ואדם גדול פיזית, הוא היה שברירי. פעם אמר לי שהכרתי אותו כבר אחרי שבירת הגוף, כשהנפש עוד דוהרת קדימה, אבל הגוף משתרך מאחור. בעיניי הוא נותר ויקינג גדול ולוחם, והנפש תמיד דהרה קדימה. הוא כתב שירים עד לאשפוז האחרון. מעבר לכמות הידע האדירה שלו, והחוכמה הנדירה, אפשר היה לזהות במאיר את הילד שהיה פעם. הוא היה אדם טוב באמת, והחמלה שלו היית חפה מרגשנות. כשאמר לי כתגובה למשהו שסיפרתי לו: 'זה קשה מאוד', וביקש שבכל זאת אפנה זמן לכתיבה - יכולתי להרגיש את הדאגה הכנה שלו לשלומי. עוצמות הרגש והחוכמה שלו היו מהולים יחד, שלא לדבר על האירוניה העצמית שלו.
"יומיים או שלושה לפני שהתאשפז ביקרתי אותו, הוא היה קצת חלש אבל שמח. הוא כתב בלילה שני שירים חדשים ואמר שהוא היה מרוצה מהם. הוא אמר לי שהוא החליט לשלוח למנחם (פרי) את הספר הכמעט גמור, 'בטח הבהלתי אותו', צחק, 'כתבתי לו שמוטב שיהיו אצלו במקרה שאמות'. אפילו לא נבהלתי. האמנתי שיהיה כאן עוד הרבה זמן.
אפילו לא נבהלתי. האמנתי שיהיה כאן עוד הרבה זמן. אני כבר מתגעגעת לעיניים הנבונות, החוקרות, הנקיות מכל ערמומיות שרואות הכול, ולידי הפסנתרן שהסגירו את העדינות תחת מעטה הקשיחות לכאורה. אהבתי אותו מאוד והוא יחסר לי כל יום".
ויזלטיר, חתן פרס ישראל ומי שנחשב לאחד מגדולי המשוררים בישראל, פרסם במהלך חייו כ-20 ספרי שירה. בין אלו היו "דבר אופטימי, עשיית שירים" (1976), "פנים וחוץ" (1977), "מחסן" (1995). כמו כן, ויזלטיר היה ידוע בכתיבתו הפוליטית, החברתית והאישית, ואף זכה לאורך השנים להכרה בזכות שיריו המולחנים, כמו "באמת", "יש לי סימפטיה", "שובי שובי לפרדס" ו"סונטה אחרת". ויזלטיר הותיר אחריו שתי בנות ושלוש נכדות.
