"באתי, ראיתי" הוא חוויה מיוחדת ומהדהדת. חוויה – כי המילה "מופע" לא תתאר נאמנה את היצירה הזו. ובכל זאת, נשתמש במילה "מופע" כמו בשם קוד, ותוך כדי, נתאר את המהלך שנעשה ביצירה הזו כדי לפשט ולהפשיט את המופע מהמאפיינים שרובנו רגילים לייחס לו, מהסימנים המזהים שלו. אז מה הוא "באתי, ראיתי" בכמה מילים פשוטות, כדי שנוכל לנער אותן ולהשתחרר מהן? מדובר במופע מוזיקלי שנוצר על ידי תיאטרון קליפה, שהוא מה שמכונה "תיאטרון חזותי" – כזה שמתמקד במידה רבה ביצירת דימויים שניתנים לפרשנויות שונות, ומשלב בתוכו אלמנטים ממגוון עולמות האמנות והתרבות: מתיאטרון, דרך מחול, מוזיקה, פיסול, עיצוב ועוד.
זו לא הפעם הראשונה שתיאטרון קליפה מאתגרים את המונחים המקובלים של מופע. במקרה של "באתי, ראיתי", היסודות שעונים על שירה: שבעה שירים שכתב אריאל ברונז (שביים את המופע יחד עם עידית הרמן), ושירה חיה – בביצוע נפלא של חמישה זמרות וזמרים עם הכשרה קלאסית ששרים בסגנון א-קפלה, ללא ליווי של כלי נגינה. "באתי, ראיתי" הוא מופע אימרסיבי, ואם אין לכם מושג מה זה אומר, זה ממש לא בהכרח מעיד על חור בהשכלה – פשוט אין כמעט מופעים מהסוג הזה בארץ, וחבל. בתרגום חופשי לעברית, מדובר במופע "עוטף" או "מקיף", והמשמעות היא שבמופע כזה, לא מתקיימת החלוקה הרגילה של במה-קהל, אלא מצב אחר: המופע מתקיים סביב הקהל ובתוכו, וקורא לו לנוע ולשמש כחלק מהתרחשות המופע עצמה יחד עם המופיעים. אפשר להשוות את זה להבדל שבין לשחק במסך מחשב, לבין לשחק במשחק שמיועד למשקפי VR (מציאות מדומה). במופע אימרסיבי החוויה יכולה להתקיים מולך, אבל בשונה ממופע "סטנדרטי", היא יכולה להתקיים גם מאחוריך, מעליך, מתחתיך – אפילו לפנות אליך. בקיצור, מה שאתם מכירים על מופע – תשכחו. תאפסנו בצד.
בשעות הערב, מתחם התרבות בשדרות שאול המלך בתל אביב, שבו נמצאים גם תיאטרון הקאמרי, ספריית בית אריאלה והאופרה הישראלית ועוד, הומה אדם. כל השאון האנושי מחריש באחת כשנכנסים לאגף החדש של מוזיאון תל אביב. האגף, שתוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן, בנוי כאוסף משולשים בגובה של כ-25 מטרים, כאשר מחציתו מצוי מעל האדמה, ומחציתו נמצא, למעשה, עמוק מתחתיה. המבנה, שבנוי במטרה לשוות לו מראה של צורות גיאומטריות שמשולבות זו על זו כמעט באקראיות, נותן מסגרת יפה ונכונה למופע: במסע של "באתי, ראיתי", הקהל נלקח מפני השטח בהדרגה אל תוך מעמקי המעמקים – עד שהוא נפלט בחזרה למציאות.
הדהוד הצלילים בחלל הענק של המוזיאון כמו מזמין את הצופים להתפקס רגע על הריק, למצוא את האיכויות שלו, ולהפוך את האין למוחשי, למורגש – בעזרתם של גלי הקול המהדהדים בחלל הענק והכמעט עירום. הבסיס הקלאסי של המוזיקה, שהלחין בהצטיינות המוזיקאי רועי בן-סירה, מחבר את המופע, שכמו צף באוויר, לקרקע מוזיקלית יציבה ומנחמת – של מסורת, שייכות והמשכיות. אבל מה? הא-קפלה, שירה ללא ליווי כלים, התפתחה בכנסיות, כמסורת שנבעה מתוך הגבלות שהוצבו על נגינה בכלים בתוך חללי כנסיה. עבורנו, הישראלים, מדובר בקרקע מנותקת מהתרבות שלנו, מסורת לא-לנו, מה שהופך אותה לחייזרית כמעט. בדומה לכנסיה, גם המוזיאון הוא חלל רוחני, ואף הוא מציג אמנות נשגבת על קירותיו. אלא שבמסע של "באתי, ראיתי", זה יהיה הדבר שלא נראה. האמנות תהפוך לנוכחת-נפקדת. אנחנו לא ניתקל ולו ביצירה אחת על קיר, רק בנוכחות האילמת של הקירות מול הקול, שיהדהד ויהדהד בחלל הריק.
כמו שאולי ניחשתם, "באתי, ראיתי" הוא לא מופע שבו הקהל נלקח בנימוס לאולם על ידי סדרן. הוא מתחיל כבר בעת הכניסה למוזיאון, שם נחבאים המופיעים בעמדת הפקידים. הם מבצעים מחוות משרדיות יומיומיות שהולכות ונבנות לכדי נאמבר מוזיקלי, אשר עוסק בעצמו בימים בעלי משמעות ובוחן איך הם הולכים ומאבדים את אותה משמעות מיוחדת כשהם נערמים זה על זה. הימים, טובים ונוראיים, חשובים ("יום החטוף הלאומי") וסתמיים יותר ("יום החטיף הלאומי"), זוכים לסיכום: "כל הימים – אותו יום/ כל הימים ימי אבל. היום יום אבל".
שם, בקטע הראשון, מתחדד ומתהווה אלמנט שילווה את כל מהלך המופע: ממש כמו פקידי שומה, לפרפורמרים (המוכשרים ביותר, אגב) ב"באתי, ראיתי" יש תפקיד – אבל אין להם זהות אישית. הם משמשים כעין צינור להובלה של רעיונות שמונחתים מגבוה ולא מתווכים במלואם לקהל, מוליכים אותו מנקודה לנקודה. הם רואים את הקהל ומגיבים אליו במחוות, מבלי לנהל איתו שיחה, מבלי שניתנת אפשרות לערער על הדברים. המחוות הן המנוע התנועתי המרכזי ביצירה, ואפשר לחלק אותו בגסות לשניים: מחוות שנוצרות כדי לכוון את הקהל ל"תמונה", ל"תחנה", לקטע שאליו הוא צריך להגיע – ומחוות פיזיות בתוך אותה ה"תמונה", שמשרתות את מילות השיר ואת היחס שלו לאזור בחלל המוזיאון שבו הוא מבוצע.
הזמרים הנעים, שמשיטים את הקהל בחלל המוזיאון, משמשים כמעין פקידי/סוכני תודעה, עורכים למבקרים סיור בין דימויים שונים בזוויות שונות במבנה הריק. מסבים את תשומת לבם, או לרגע אוספים אותה, כדי שלא ישימו לב להתרחשות שעתידה לבוא. אי הוודאות שאופפת את תקופת הקורונה ליוותה מן הסתם גם את העבודה על המופע, וקשה שלא לעשות הקבלה בין המהלך האמנותי לבין המציאות כפי שאנחנו חווים אותה כיום. זה מתבטא, במידה רבה, בהיעדר הניסיון לתת אוריינטציה סגורה במופע. מה הכוונה? שחרור מהיכולת לפענח עד תום, להבין לאן דברים יקחו אותך ולמה. במציאות המטלטלת, המורכבת והמאתגרת שאנו חיים בה כיום, יש ערך רב אפילו יותר בשחרור התודעה והשליטה על הסיטואציה, באפשרות לשחרר ולתת לעצמך לשייט ולצוף בין דימויים, בלי לקחת פיקוד; לזרום עם מינימום התנגדות. במובנים מסוימים, "באתי, ראיתי" הוא התממשות פיזית של דמיון מודרך, שמשייט בין תמונות עם פרשנות מוזיקלית ואסתטית לשירים שכתב אריאל ברונז. לקהל יש גם מקום פיזי בתוך המופע, וגם מקום נרחב לפרש אותו, או – לעמוד מבולבל מולו.
ולפעמים, במהלך המופע, הקהל גם אכן מתבלבל, או מתמרד ולא מציית למחוות של הפרפורמרים. אלה רגעים שבהם הקסם של המופע קצת נתקע, זה נכון. ואולם, התקיעות הזאת מבטאת זליגה של המציאות למופע, ושל אמת שאי אפשר להתכחש אליה – שלפעמים אנשים עושים מה בראש שלהם באופן שגורר עצבנות, חוסר סבלנות ואף עימותים (ובכל זאת, מדובר בקהל של מוזיאון תל אביב, כך שב"עימותים" אני מתכוונת לעימות קל מאד). המופע עוסק בהפרעות מהסוג הזה, ויש חן בלאפשר אותן במקום לנטרל אותן. כשנותנים לקהל מקום, מקבלים באוטומט גם את האטיטיוד שלו ואת דעתו בנושא. היעדר התיווך המלא והאחיזה במימד קצת חידתי, באה לידי ביטוי גם ביחס למילים בשירים (או למחוות קוליות, כמו צחוק או נהמות), שבחלקים רבים הופך לצורני ממש. בבחירה אמנותית כזו, נבחנת המשמעות של ניתוק או שחרור הקשר שבין המילה לבין המשמעות שמאחוריה.
הקול, שמהדהד מכל קצוות המבנה, מועצם – והופך לחומר. כך נוצר מצב שבו למרות שהמשמעות שמאחורי המילים היא זו שמכתיבה את הסצנה, המילים עצמן לא תמיד מובנות. את הבעייתיות שבעניין "פותרים" במופע דרך הדפסים של השירים, באותיות לבנות על רקע אדום, שמחולקים לקהל או מושלכים ממוקדים שונים כמו נתזי-דם; אלא שלא תמיד תזכו לקבל את השיר, כי לא תמיד יחלקו אותו דווקא לכם. ואם תתאמצו להשיג את הדף המודפס – זה עלול לפגום בחוויה. אמנם האקראיות מתכתבת היטב עם האדריכלות של המבנה, ועם התוכן של השירים – שעוסקים בשלל נושאים מהותיים ומתסכלים בחברה הישראלית: אלימות, תיעוד אובססיבי, עיסוק בשכול – אבל חוסר היכולת לחוות את הטקסט באופן מלא לאורך כל המופע כבחירה, מחמיץ, לטעמי, מהעוצמה הגדולה שטמונה בטקסטים עצמם.
החלל הריק, העצום, חלל האמנות שלא רואים בו שום יצירה למעשה – מהדהד את הריקנות שעוברת כחוט השני בשירים העוצמתיים אך היומיומיים-סתמיים שכתב אריאל ברונז. החוויה הגבוהה של האמנות הרי לא מתנתקת באמת, והמציאות מחלחלת לתוכה כמי שופכין שמשקים אדמה צמאה למים. כשהמציאות היומיומית, שמיוצגת על ידי הטקסטים, לא מחלחלת באופן ברור לקהל – במקום לקבל שפריץ של אמת לפרצוף, הוא עשוי לקבל רק כמה טיפות. המוזיקה בעלת המאפיינים הקלאסיים עוטפת ומהדהדת, מספקת אשליה, פנטזיה, ומידה של נחמה; ויחד עם המלל של השיר במלוא עוצמתו – היא כמו כרית רכה ומזמינה, שממולאת בסיכות. הציפוי הרך שקצת מסתיר את העוקץ של המלל הוא בחירה אמנותית בעלת יתרונות וחסרונות.
"באתי, ראיתי" מזמנת מסע ריחוף בתודעה הישראלית. במציאות שחוותה את התיאטראות ננעלים בפני הקהל, היא מזמינה את הקהל לחוויה אחרת של מפגש בינו לבין יצירה. הבחירה במיקום הגיוני אך לא מתבקש ליצירה בימתית – עומדת לצדו באופן מלא. זו חוויה שמעבירה את המאפיינים של התקופה שאנחנו עוברים כיום הפשטה עמוקה, עד שהחוויות שלנו כישראלים נראים כמעט כמו צורות בלבד - כמו כדורי הפלסטיק שנזרקים בהמוניהם באחת התמונות של היצירה מראש המדרגות הנעות שבקומה מעל. אלא שבחוכמה, ההפשטה הזו משאירה עדיין את המהות של החומר, את האסוציאציות שכרוכות בו. וכך, מדי פעם, מהכרית הנעימה הזו של א-קפלה חלומית ומבוצעת היטב, עטופה באדריכלות מרגשת, ובתלבושות שיצר עבור המופע המעצב הישראלי הנחשב הד מיינר – מגיעה איזו סיכה ארורה, וננעצת לנו בראש. איזו ידיעה מכה בנו – ומזכירה שגם כשאנחנו בורחים, אנחנו לא בורחים באמת.
"באתי, ראיתי" הוא חוויה כובשת ונחוצה בנוף הישראלי. היא מעוררת מחשבה, ומערערת כמו שהיא מביאה נחמה. מדובר ביצירה אינטליגנטית, מקורית וטוטאלית, חוויה אימרסיבית נדירה בנוף, שמי שיצליח להתמסר אליה יזכה, אולי, לצאת ממנה קצת שונה מאיך שהוא נכנס. ובזה, למרות שהוא לא חף מבעיות קלות, "באתי ראיתי" אכן מצליח לזקק את המהות הנקיה של אמנות, שאם יש דבר אחד שהיא צריכה לעשות, זה להוציא אותך קצת אחר מהמפגש איתה, ולגרום לך לחשוב.
