הסצנה הראשונה של שירה האס במחזמר Opening Night ("ליל הבכורה") מסתיימת בתאונת דרכים קטלנית. אולם לפי חלק מהביקורות וגם מהתגובות של כמה וכמה אנשים אמש (ב') בקהל, חלקם לא הצליחו להחניק צחוק נבוך ועזבו בהפסקה, זאת הייתה התאונה הפחות משמעותית בהצגה שעלתה לאחרונה בווסט אנד של לונדון: האירוע כולו נראה כמו התנגשות חזיתית בין כישרון רב, יומרנות שיצאה משליטה וחסך לא קל במודעות עצמית. וכמו שיודע כל מי שאי-פעם חלף באיטיות על פני המראה של רכבים מעוכים בצדי הכביש: יש סיבה ש"סקרנות" היא אחת הסיבות הנפוצות לפקקים.
המחזה שכתב וביים היוצר הבלגי איבו ואן הובה, שנודע בהפקות לא שגרתיות, מבוסס על סרט באותו שם מ-1977 של ג'ון קסאווטס, מחלוצי הקולנוע העצמאי בארצות הברית. העלילה עוסקת בהכנות להצגת הבכורה של מחזה בברודווי, "האישה השנייה", בכיכובה של מירטל גורדון, שחקנית מצליחה שמתקשה להתחבר לתפקיד שבו היא נאלצת להתמודד עם נושא רגיש: הגיל. המצב מידרדר עוד יותר בעקבות מפגש אקראי מחוץ לתיאטרון עם מעריצה אובססיבית, ננסי, נערה בת 17 שמקבלת ממנה חתימה ומיד לאחר מכן נדרסת למוות על ידי אוטובוס.
מירטל מתערערת לחלוטין מהתקרית, מגבירה את קצב השתייה ומתחילה לדמיין את ננסי. בינתיים ההפקה מתחרפנת יחד איתה: המחזאית שמגלה שהכוכבת כופרת באמנות שלה, הבמאי שרואה איך עבודתו נרמסת, השחקן שמגלם את בעלה של מירטל, המפיק שדואג לה יותר מאשר להפקה שלו ועוד. בהצגה כל זה מתרחש לצד צוות דוקו שכביכול מלווה את ההכנות, מה שמנוצל כדי להשתמש בטרנד הלוהט של התיאטרון כרגע: שימוש במסך גדול על הבמה, שמקרין את מה שכביכול צוות ה"דוקו" מתעד.
האס מגלמת את ננסי, שחוזרת לרדוף את מירטל שמאבדת קשר עם המציאות, כך שהנוכחות שלה במחזמר היא בו-זמנית משנית אך מאוד משמעותית: הרגעים שלה לצד כוכבת ההצגה, שרידן סמית, מהשחקניות המוערכות בממלכה, חיוניים להבנת תהליך ההתמוטטות של מירטל. עבור הכוכבת של "שטיסל" ו"המורדת", שחוותה זינוק די מדהים במעמדה בזכות סדרות שהוקרנו בהצלחה בנטפליקס, זאת הזדמנות מצוינת להתנסות בחוויה מקצועית אחרת משלל זוויות: הדמות שלה, למשל, מייצגת נעורים מתפרצים ומרגשים, משהו שלא היה לה ממש ברזומה. וכמובן, האס משתתפת במחזמר כך שהיא גם זוכה לשיר ולזוז, מה שלא קורה בסדרות על נערות שתוקות במגזר החרדי. חוץ מזה, אחרי כל כך הרבה ישראלים ששיחקו גופות בהוליווד, להיות רוח רפאים זה בהחלט שדרוג.
את המלאכה שהוטלה על כתפיה האס עושה היטב ומעלה. היא אולי לא היורשת של ברברה סטרייסנד ואפילו לשחקנית מוכשרת כמוה אין דרך להימלט מהטקסטים, שלא ייכנסו להיכל התהילה של התיאטרון בלשון המעטה, אבל כל הופעה של ננסי מקפיצה את ההצגה מדרגת הביזאר למשהו בעל אנרגיה ושאר רוח. הכימיה שלה עם סמית הרבה יותר טובה מזאת שבין סמית לרוב הקולגות שלה על הבמה, אולי למעט הדמות של המחזאית, אותה מגלמת ניקולה יוז המעולה. מבחינת תיק העבודות הבינלאומי של האס, אין בכלל ספק שזאת התפתחות חיובית. זה בטח עדיף על האופציות שממתינות לה בתיאטרון הישראלי.
אולם "ליל הבכורה" מספק יותר רגעים של קרינג' מפואר מאשר חומר למחשבה על נושאים כמו הזדקנות של נשים תחת אור הזרקורים. נדמה שהבחירה בפורמט המחזמר לא עברה את שלב ה"רעיון מעניין", למרות ליהוקו של רופוס וויינרייט הנפלא כאחראי על הפן המוזיקלי. השירים אומנם עטופים במלודרמות המענגות שהוא יודע לחבר, אבל שילובם במחזה מגיע לכדי מחשבה טורדנית שכל זה הוא בעצם אקספרימנט פארודי, שנועד לגחך על החשיבות העצמית של התיאטרון. גם החלקים שאינם מושרים נעים בין מימוש חלקי למדי של הפוטנציאל (במקרה הטוב) לבין קלישאות שהיו צריכות להיגנז גם בהפקה קהילתית.
הקוטביות שבה "ליל הבכורה" מתקבל מלמדת על מצבו המורכב של התיאטרון במוקד החשוב ביותר של התחום לצד ברודווי. 2024 תהיה שנת כוכבי הקולנוע והטלוויזיה בווסט אנד, והם לא נוטים לקחת סיכונים כמו בהפקה הזו, מה שמסביר גם את הרצון לחמול עליו: הוא לפחות מנסה להיות חדש, להגיד משהו באמצעים מקוריים, ליצור חוויית תיאטרון ולא רק ערב עם אחד מכוכבי "יורשים". לפעמים זה מייצר הצגה בלתי נשכחת - ולפעמים זה נגמר בתאונת דרכים.
