לעיתים קרובות נוהגים שירותי הסטרימינג, חברות ההפקה ורשתות השידור להודיע על חידושן של סדרות חדשות לעונה שנייה זמן קצר לאחר עלייתן לאוויר. לעיתים אף קורה שההודעה על החידוש לעונה שנייה נעשית עוד בטרם עלתה הסדרה דנן על המסך. בשני המקרים, מדובר בעיתוי טקטי – הצבעת אמון בסדרה ששווה את זה, או אחת שאולי זקוקה מעט לרוח גבית, או איתות לקהל הצופים כי תהיה המשכיות, כדי שלא יחששו מלהישאר כשחצי תאוותם בידם - כפי שקורה לעיתים במקרה של ביטול מוקדם.
אבל במקרה של "ניתוק" (Severance), הדרמה של אפל tv פלוס שסיימה את עונתה הראשונה בסוף השבוע, ההודעה על חידושה לעונה נוספת הגיעה רגע לפני שידור הפרק התשיעי והאחרון של העונה. מדוע? ובכן, ייתכן שהרעיון היה לשמור רף מסוים של מתח וציפייה אצל קהל אוהדיה, אשר גדל אקספוננציאלית במהלך שידורה, החלטה טקטית בפני עצמה. ואולי, "ניתוק" פשוט לא הייתה זקוקה לערך המוסף של ההצהרה המוקדמת על החידוש. ייתכן שקברניטי שירות הסטרימינג של אפל פשוט חשים ביטחון מוחלט ביצירה שלהם, שבמהלך תשע פרקי עונתה הראשונה הצליחה להפוך לאחת הסדרות המדוברות ועתירות הבאזז של התקופה. אם גם אתם כבר צפיתם והתמכרתם, בטח כבר ברור לכם מאין נובע הביטחון הזה, מהמוצדקים.
ניתוק - טריילר
אומנם עברו ארבעה חודשים בלבד מאז שהחלה 2022, ואלוהים, טולקין וג'ורג' ר.ר.מרטין יודעים שיש עוד כמה יצירות טלוויזיוניות עתירות באזז ופוטנציאל שאמורות לעלות על המסכים שלנו בעת הקרובה. אבל נכון לנקודת זמן מוקדמת זו, "ניתוק" היא הדבר הטוב ביותר שעלה על המסך השנה - דרמת מתח דיסטופית מבריקה שהשילה מעצמה את מאפייניה הקומיים הראשוניים ככל שהתקדמה, עד לפרק סיום עונה שהמילה "וירטואוזי" לא עושה עמו חסד. ייתכן שההישג הגדול ביותר שלה הוא האופן שבו הפרק הזה, 40 דקות של כתיבה (יוצר הסדרה דן אריקסון), בימוי (בן סטילר) ומשחק מופתיים, טיפל במבחר זערורי משלל הקצוות ש"ניתוק" פרמה במהלך עונתה הראשונה, ועשתה זאת מבלי ליצור אנטגוניזם אצל צופיה - בבחינת התסכול שהיה מנת חלקם של צופי "אבודים", למשל.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
זהו חבל דק מאוד, לסגור עונה בלי לענות על השאלות המהותיות, שבראשן זו: מה באמת עושים אנשי זיקוק נתוני המאקרו בתאגיד הנכלולי "לומון"? אבל אריקסון את סטילר צעדו על החבל הזה ללא מורא, מתוך הבנה שהסיפור של "ניתוק" ימשיך הלאה לעונות נוספות, ותוך מתן התפתחויות וגילויים שישביעו את רעבונם של הצופים עד לבוא העונה השנייה (וכמובן, יעצימו את הרעבון הזה במקביל). משום כך, מאחר ולא נאלצו לרוץ באמוק ולקשור יחד את כל החלקים הנעים של הסדרה לקראת איזה סיום או פסאודו-סיום מאולץ, התאפשר להם לעשות את מה שכל כך הרבה סדרות מונעות-עלילה לא מצליחות, או לא ממש מעוניינות, לעשות: לפתח את הדמויות שלהן מעבר לקונפליקט/מכשול המתבקשים.
בגדול (ממש בגדול), זה עובד כך: יש סדרות המשעבדות את גיבוריהן לסיפור שלהם, בעוד סדרות אחרות נעות עם הגיבורים שלהם בתוך הסיפור, ונותנות להתפתחות האורגנית של הגיבורים הללו להוביל אותו. ברוב המקרים הסוג השני הוא המובחר יותר, מאחר והוא נעדר את המכניות שמכבידה על הסוג הראשון. "ניתוק", לעומת זאת, היא סוג של בן כלאיים משמח: מצד אחד מדובר בסדרת היי-קונספט פר אקסלנס, עם סיפור מסגרת מד"בי מסקרן שאפשר למכור בפיץ' מעלית זריז – מה יקרה אם עובדים בתאגיד אניגמטי עוברים תהליך של ניתוק אישיותי עם כניסתם למשרד? אך מצד שני, ולמרות שההיי-קונספט הזה מכתיב את התנהלות העונה הראשונה של הסדרה ומייצר את המסתורין המרכזי שלה, הצמיחה הדרמטית של הדמויות הייתה פשוט יוצאת דופן, ממש כמו בסדרה שבה הדמויות הן שמניעות את העלילה, ולא להיפך.
הפרק האחרון של העונה הדגים את זה באופן מיטבי. במהלכו התלווינו לגיבורי הסדרה "המנותקים" - האישיות המשרדית שלהם, שמנותקת ממי שהם מחוץ לעבודה - בנקודה גורלית עבורם: גיחה קצרה לחיי אישיות-החוץ שלהם, האני האמיתי, לכאורה. מעבר לפלא, להתרגשות ולהשתאות של יציאתם הקצרה לחופשי (הם הרי אסירים במשרד, כפופים לגחמות "האני האמיתי" שלהם, ולאלו של השררה הניהולית הביזארית של תאגיד "לומון"), כל אחד ואחד מהגילויים שהמתינו להם בחוץ טענה את הנסיבות שלהם בדרמה עזה. האחד למד על בדידותו ובזמן הקצר שנותר לכך, ניסה לעשות משהו בנדון; השנייה למדה על מעורבותה העמוקה ב"לומון" והחליטה למרוד בה, והשלישי נחשף למספר גילויים מרעישים, כשהמרעיש מכול נשמר ממש לשניות האחרונות של הפרק - וטמן זרע דרמטי משמעותי לעונה הבאה.
אריקסון, סטילר והקאסט המופלא שלהם - האם יש שחקן מרגש יותר מג'ון טורטורו? ואם כן, איפה? - הפגינו בעונה הזאת, ובייחוד בפרק הזה, מלאכת להטוטנות מרשימה בטירוף, כל אחד במחלקתו. אריקסון, בטוויית כל הקווים העלילתיים יחד לכדי מקשה אחת אניגמטית ומסקרנת, טעינת דרמה משכנעת והממשק הנהדר והנדיר עם צופיו - שלא באמת קיבלו את מבוקשם פה, אבל קיבלו מספיק בשביל להמשיך הלאה, וברצון רב. סטילר, במלאכת בימוי שהיא שיעור בעריכה צולבת ובניית מתח, כמו גם בימוי שחקנים רגיש ועתיר-ניואנסים. והשחקנים הללו, שבאמת מיותר להרחיב בדבר עבודתם פה (עם צרימה קלה בדמותה של פטרישיה ארקט, שחקנית מחוננת כמובן, שהייתה זקוקה ליד מעט יותר מרסנת בעבודתה כאן).
כל אלה יחד הפכו את "ניתוק" ליצירה שסירבה להיכנע לקונספט המקורי המצוין שלה, שבנסיבות אחרות עשוי היה להתגלות כמסרס ומגביל, כפי שקורה לעיתים. היא פיתחה את גיבוריה באופן מרתק שרק חידד והעצים את שוועתם הדרמטית המרכזית - מי אנו פה, בעבודה, ללא עבר או עתיד? האם יש לנו סיכוי להיחלץ? - ובו בעת, הקדישה מספיק זמן ומאמץ לבניית העולם שבו הם פועלים. מקץ תשעה פרקים בלבד, מבלי להילחץ ולקשור בחופזה את כל הקצוות שפתחה, היא הגיעה לקרשנדו מספק שיוצר חשק אדיר לעונתה הבאה. הסדרה הטובה ביותר של השנה עד כה, כבר אמרנו?
