תסריטים המבוססים על סיפורים אמיתיים הם מלכודת דבש. המציאות לא פעם מספרת סיפור בלתי יאמן, סימבולי ועמוק יותר מכל מה שעשוי לברוא מוח תסריטאי, אבל הישענות עליה היא מדרון חלקלק ומפתה, ובסופו עיוורון תסריטאי מסוכן: לא כל סיפור שאירע במציאות מגיע קומפלט עם הכנה לעיבוד לדרמה טלוויזיונית ולא פעם יש צורך בשינויים שיתאימו אותו לפורמט ויהפכו אותו לראוי לצפייה. אבל התסריטאי ששבוי בקסמה של המציאות לא תמיד רואה את נקודות החולשה האלו ולפעמים סומך על עצמו פחות מאשר על הסיפור המקורי ומעדיף להיצמד אליו. אבל העובדה היא שלא כל סיפור מזעזע מהמציאות בהכרח מכיל את אבות המזון של דרמה טלוויזיונית איכותית.
"ד"ר מוות" – טריילר
"ד"ר מוות" (מבית אמזון פריים) שעלתה השבוע ב-HOT וב-yes, היא דוגמה מצוינת. הסיפור של ד"ר כריסטופר דאנץ', שב-2017, אחרי מסע ארוך, נשפט לכמה מאסרי עולם בארה"ב, הוא סיפור בלתי נתפס – רופא מנתח מוכשר וכריזמטי, שללא סיבה נראית לעין החל לפגוע במנותחים שלו במקום לסייע להם. קטיעת מיתרי קול פה, חורים בוושט שם, קצת ברגים בעמוד השדרה. הוא כבר הגיע לשדות הפודקאסט בפלטפורמת ההסכתים Wondery, זכה להצלחה ועובד לסדרה. ב"ד"ר מוות" תוכלו לקבל את הכרוניקה של הפרשה, שכוללת בעיקר את המרדף של שני רופאים – הנדרסון וקירבי (שמגלמים אלק בולדווין וכריסטיאן סלייטר), אחרי ד"ר דאנץ (ג'ושוע ג'קסון), והניסיונות שלהם להנפיק די ראיות שיספיקו כדי להפליל אותו או לפחות להוציא לו את הסכין מהיד.
אלא ש"ד"ר מוות" ממחישה יותר מהכל את החולשה הבלתי פתורה של הטלוויזיה, והקלולסיות המוחלטת שלה בבואה להתמודד עם רוע טהור, סוציופתי. דאנץ' היה סוציופת. זה ההסבר שהמציאות מספקת למעשים שלו. זה הסבר שטחי, קצר ואין בו התפתחות או מה שאוהבים לקרוא בריאליטי, תהליך. הטלוויזיה, עם כל הכבוד, לא יכולה להסתפק בזה. אם היא לא מסוגלת להסביר לצופה את הגיבור שלה, גם השלילי, אין לה זכות קיום. במקרה כזה מדובר במטרד ארוך עם קתרזיס דל אם בכלל. ראינו את זה ב"פסיכיאטר מהדלת ליד" (אפל tv פלוס), ב"הנחש" (נטפליקס) אפשר לראות את זה גם. המשותף להן, אגב, הוא שכולן מבוססות על סיפורים אמיתיים, שפיתו את היוצרים להביא אותן למסך.
התוצאה היא הסתמכות על המשחק של אלק בולדווין, על המשחק המצוין של כריסטיאן סלייטר (ספין אוף לד"ר קירבי היא באמת הדבר הטוב היחיד שעשוי לצאת מפה) והתצוגה המרשימה מאוד של ג'ושוע ג'קסון בתור ד"ר דאנץ, שמצליח באורח פלא להפוך את הדמות שלו לקצת יותר מעוררת חמלה. פה ושם נעשו ניסיונות לתרץ את המעשים של דאנץ' בפרפקציוניזם או ברצון הפסיכוטי לשמש כאלוהים קטן בעקבות חינוך דתי מחמיר וחסר חמלה, הורות קשוחה או תחרות עם אח הישגי ומצליח, אבל כל זה לא מסביר למה כשהחיים שלו מתמוטטים הוא לא מצליח להפסיק לפגוע בחולים שלו וחייב להמשיך, כמו עקרב שעוקץ את עצמו.
בהיעדר מהלך עלילתי, היוצרים נאלצו למרוח על פני שמונה פרקים את החקירה הסמי-הירואית שערכו שני הראשונים על האחרון. לא באמת הירואית כי למרות כל האמצעים, הפסקול המאיים והאפלה התמידית, היא מבליטה בעיקר את רפיסותה וכישלונה של מערכת הבריאות כשהיא מתבקשת להגן על החולים שלה, שבארה"ב גם משלמים מחיר יקר עבור שירותיה. הדרך הארוכה והמהוססת שנאלצו שני הרופאים לעבור כדי להוריד את דאנץ' מפס היצור ולהכניס אותו לכלא על פשעים אכזריים ובלתי נתפסים, כשכל כולה מוכוונת כיסוי עכוז והימנעות מתביעות פוטנציאליות, היא האלמנט מעורר האימה האמיתי בסדרה. אם החולים צריכים לפחד ממישהו, זה כנראה ממערכת הבריאות.
