ביום שלישי שעבר, חצי דקה אחרי שהסתיימה הקראת שמות המועמדים לפרסי האוסקר, כבר החלו עיתונאים, מבקרים ובלוגרים למנות את הפגמים הפוליטיים ברשימה - מקיפוח במאיות, דרך היעדר גיוון אתני בפרסי המשחק ועד על סרטים בעלי "מסר פוליטי חשוב" שלא הוכנסו לרשימת המועמדים. בין אלו בלט "סיפורו של אמט טיל" (Till, במקור), שעוסק בפרשת הרצח משנת 1955 של נער אפרו-אמריקני בן 14 במיסיסיפי. רציחתו של טיל, המשפט מעוות-הצדק של הרוצחים ומעשיה של אימו מיימי בעקבות הרצח, הפכו את הפרשה לאירוע מכונן בגיבוש התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-50. זהו ללא ספק סרט "חשוב" בניסיונו לשחזר ולהיצמד לעובדות ההיסטוריות של הפרשה, אבל זה לא הופך אותו ליוצא דופן באיכויותיו. זוהי דרמה עשויה היטב - סרט שמאוד ראוי שיוצג בבתי הספר בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שיש ברשימת המועמדים כמה סרטים שאינם טובים ממנו. אבל מכאן ועד איכויות שיצדיקו את תחושת הזעם הקדוש על כך שלא נבחר - המרחק הוא רב.
"סיפורו של אמט טיל" – טריילר
במאית הסרט צ'ינוני צ'וקוו האשימה את חברי האקדמיה ב"מיזוגניה חסרת בושה כלפי נשים שחורות". תומכיו האחרים של הסרט זועזעו לגלות שהשחקנית אנדראה רייסבורו השתחלה לרשימת השחקניות המועמדות (על תפקידה ב"לזלי היקרה"). לטענת תומכי "טיל", רייסבורו הלבנה ניכסה לעצמה בדרכים נכלוליות את המקום שיועד לדניאל דדוויילר, השחקנית המגלמת את אימו של טיל. לא משנה שברשימת חמש המועמדות לשחקנית הראשית ישנן שחקניות ממוצא קובני (אנה דה ארמס) ואסייתי (מישל יאו), ושבקטגוריית שחקניות המשנה יש שחקנית אפרו-אמריקנית (אנג'לה באסט) ושתי שחקניות אסייתיות (הונג צ'או וסטפני הסו). האקדמיה, שמשקשקת מהאפשרות של שידור חוזר לקמפיין OscarsSoWhite# מ-2015, כבר החלה לבצע "סקירה של נהלי הקמפיין הנוגעים למועמדים השנה, כדי לוודא שלא הופרו שום הנחיות".
"סיפורו של אמט טיל", מאופק ככל שהוא מנסה להיות, שם במוקד את הכאב והנחישות של אם שכולה. הוא הופך למפגן של זעם כבוש ועוצמה מוסרית של הגיבורה. למרות שהוא מתרחש בשנת 1955 הוא נוגע בעצבים החשופים של אמריקה העכשווית, שבה לא פוסק הדיון אודות הגזענות האלימה של כוחות השיטור. אירועים כמו הירי בבריאנה טיילור (מרץ 2020), חניקתו למוות של ג'ורג פלויד (מאי 2020), וכפי שעשוי להתחולל כעת בעקבות הכאתו למוות של טריי ניקולס, מובילים לאירועים ציבוריים של אבל וזעם, ואף עשויים להתפתח למהומות אלימות. פרשת רציחתו של אמט טיל הייתה משמעותית מכיוון שהכאב והזעם הפסיקו להיות נחלת בני המשפחה האבלים, והפכו לבסיס לגיבוש פוליטי. במרץ 2022 ג'ו ביידן רף חתם על "החוק נגד מעשי לינץ' על שם אמט טיל".
מיימי טיל, אלמנה שבעלה נפל במלחמת העולם השנייה, גידלה את בנה אמט (ג'לין הול) בשיקגו החופשית מאחיזתם של חוקי ג'ים קרואו (חוקי ההפרדה, האפליה והשעבוד של השחורים במדינות דרום ארצות הברית). הקשר הקרוב בין הנער לאימו מומחש בסצנה בתחילת הסרט שבה הם רוקדים יחד. יש לו גם קשר קרוב לסבתא אלמה (וופי גולדברג) שמעודדת אותו, למגינת ליבה של האם, לבקר במיסיסיפי שממנה הגיעה משפחתו, והוא אכן עומד להגיע לשם לחופשה בת שבועיים, שבה יתארח בבית הדוד של מיימי (ג'ון דאגלס תומפסון). לפני צאתו, היא מזהירה את אמט שופע הביטחון העצמי שעליו לרסן את אישיותו המוחצנת. שבניגוד לשיקאגו, העיירה מאני שבמיסיסיפי היא מקום שבו מבט מיותר של אדם שחור לכיוון של אדם לבן עלול לעלות לו בחייו.
חששותיה מתממשים כשקרוליין בראיינט (היילי בנט), אישה צעירה שעבדה כמוכרת בחנות מכולת, האשימה את טיל באוזני בעלה וגיסה שהנער השחור פלרטט איתה ואף העז לגעת בה. לטענת טים טייסון, מחבר הספר "דמו של אמט טיל" (2017), בראיינט העידה בפניו שנים רבות אחר כך כי אמט לא איים, נגע או הטריד אותה - אלא רק שרק לכיוונה כמחוות הערכה חצופה. הסרט מדלג על מה שקורה בחנות רגע אחר רגע, אבל אנו נמצאים שם מספיק זמן כדי שנתקשה לחשוד כי התנהגותו של אמט עשתה תפנית פתאומית והפכה להטרדה גסה של המוכרת. על פי הסרט, הוא לכל היותר אשם ברגע לא נטול חן של שובבות נעורים.
4 צפייה בגלריה
מקום שבו מבט מיותר של אדם שחור לכיוון של אדם לבן עלול לעלות לו בחייו. מתוך "סיפורו של אמט טיל"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ארבעה ימים אחרי התקרית שהייתה או לא הייתה במכולת הגיעו הבעל והגיס לבית הדוד של האם, וחוטפים את אמט באיומי נשק. על כל מה שנעשה אחר כך לאמט - הסרט מדלג: מהצופים נחסכת ההתעללות הברוטאלית על גדת נהר הטלהאצ'י, הריסוק של גופו ופניו, והטבעתו באמצעות קשירתו למאוורר של מנפטת כותנה. כאשר הגופה נמצאה שלושה ימים אחר כך, היא הייתה כה מעוותת עד שניתן היה לזהות את הנער רק באמצעות הטבעת של אביו המנוח שהייתה על אחת מאצבעותיו.
הגופה המרוטשת של אמט מוצגת רק במעמד שבו האם באה לזהות אותה, ובדומה לסיטואציה ההיסטורית - מיימי מחליטה לא להתאבל בדממה, אלא "להפוך את ארצות הברית לעדה" למה שנעשה לבנה. היא בוחרת להצטלם ליד הגופה בצילום אייקוני לשבועון האפרו- אמריקני "ג'ט מגזין". בטקס הלוויה אמט מוצב בארון פתוח, וצ'וקוו בוחרת למקם את הצופים באורחים נוספים בלוויה, כמי שחווים בעצמם את המעבר הקשה ליד הארון. לזכור ולא לשכוח.
חציו השני של הסרט עוסק במה שמתרחש לאחר הלוויה - משפט הרוצחים במיסיסיפי, וההחלטה של מיימי לנסוע לשם מוצגת כאקט של נחישות ואומץ. להגיע למקום בו היא והאבל שלה יעמדו מול מערכת משפט גזענית, שופט מוטה, מושבעים לבנים שברור מה תהיה הכרעתם, ושריף מקומי המפגין בוז גלוי כלפי האם השכולה ואלו שנמצאים שם כדי לתמוך בה.
לאורך כל הסרט צ'וקוו בוחרת למקד את המצלמה בפניה של האם כמיצג של כאב ואיפוק. יחד עם זאת, לא ניתן להאשים את הסרט בהפרזה, או בגלישה יוצאת דופן למחוזות טעם רע (אולי למעט סצנה בודדת, שבה יש מפגש בין הבן והאם במחשבותיה של האם). ואכן, זהו סרט חשוב כשימור דרמטי של הפרשה לדורות הבאים - וככזה הוא בהחלט מספק. בה בעת הוא לא מתעלה לעשייה קולנועית מעניינת במיוחד, אין בו בחירה לא צפויה, או אפקט רגשי משמעותי החורג מהופעתה של דדוויילר. הוא ממוקד בדמות הראשית, ודמויות המשנה לא מספיק מפותחות או מעניינות. הסרט לא קצר (כ-130 דקות) והשעה השנייה שלו מעבירה אותנו בתחנות שיהיו צפויות גם עבור מי שלא מכיר את הפרשה. לסרט יש תפקיד בדיון פנימי בעל רלוונטיות מתמשכת עבור החברה האמריקנית, אבל זה לא הופך אותו לסרט בעל ערך אוניברסלי משמעותי עבור צופי קולנוע שהשיח הזה אינו חלק מהווייתם התרבותית-פוליטית.
