כשחברה אהובה מאוד סיפרה שהיא הולכת למופע של לואי סי.קיי בישראל ב-2019, כשנתיים לאחר שהודה בתגובה לתחקיר שהוא נהג לאונן בפני נשים ללא הסכמתן, שאלתי אותה למה הופעה של לואי זה בסדר אבל אייל גולן לא. התגובה הראשונית שלה הייתה רגע ממושך של מבוכה, לא מהסוג של "עלית עליי", חלילה, אלא מהזן של "זאת באמת נקודה שאנשים מוסריים צריכים לדבר עליה". אחר כך הגיע דיון אמיתי ונטול שיפוטיות עם תובנות בונות וחשובות, שחברים יכולים וצריכים לנהל. אבל דווקא המבוכה היא ההתפתחות המעניינת, שמלמדת לא מעט על הנושא הכללי (אמנים גדולים שהתגלו בקלונם) והנשוא הספציפי (לואי).
לואי סי.קיי: מצטער/לא מצטער
(באדיבות HOT8 ו-yes דוקו)
המבוכה הזאת היא אולי היתרון הבולט של "לואי סי.קיי: מצטער/לא מצטער", דוקו מבית "ניו יורק טיימס" (שם נחשפו מעלליו), שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" וזמין מאמש (א') לצפייה ב-HOT8 וב-yes דוקו. הבמאיות קרוליין סו וקארה מונס לא רק משחזרות את דרכו של היוצר והקומיקאי לפסגת התרבות עד לפרסום התחקיר אחרי שנים של השתקה, ומשם לקאמבק ששם ללעג את המונח "תרבות הביטול"; הן מנסות לשאול מדוע סי.קיי זכה וזוכה ליחס שונה: האם זה בגלל שהתנצל בתחילה באופן שנראה תקדימי ביחס לאחרים, למרות שכיום הוא מקטין את ההאשמות במופע שלו? האם זה כי מעשיו נתפסים כפחות חמורים מאשר ביל קוסבי והארווי ויינשטיין? או שבסוף הכול מתחיל ונגמר בכישרון, שהוא כל כך גדול, חד-פעמי וחסר תחליף, בין השאר בזכות החשיבות של האפלה והתיעוב העצמי בהומור שלו?
כל אחת מהשאלות הללו זוכה במשך שעה וחצי (מעט יותר מדי) לתשובות מפורטות ומורכבות, תוך התבססות על כמה נקודות מבט ותזכורת תמידית מי באמת נפגעו, איבדו פרנסה, ספגו רעל ושנאה ברשתות וגם הפכו לפאנץ' ליין בריוני על ידי אנשים חזקים כמו דייב שאפל. לצד זאת, מעניינת הבמה ההוגנת שניתנה לדמויות כמו נועם דוורמן, הבעלים של Comedy Cellar, מאורת הסטנד-אפ היוקרתית של ניו יורק, שהסביר את ההחלטה לאפשר לסי.קיי לחזור ולהופיע. הרעיון של הסרט, והוא די מהפכני בתקופתנו, הוא שניתן ואף חובה להציף את כל הנושאים הרגישים ולשמוע דעות שונות, מבלי לעוות את העובדות, לפגוע בנפגעות ו/או לעשות להן גזלייטינג.
לכן, אגב, קשה להתאכזב מהעובדה שהסרט לא עוסק בגילויים חדשים. גם כך העבודה העיתונאית בו היא ללא דופי והיקף התחקיר המילולי והוויזואלי עומד בסטנדרטים של העיתון הנחשב בעולם, וממילא פרשת ההטרדות של סי.קיי נעוצה בכך שהוא התחבא בשטח פתוח, וככל שהלחץ עליו גבר אף נדמה שהוא מגביר את סכום ההימור, למשל עם הסרט "אבא, אני אוהבת אותך", שהיה ערב השקתו כשהתחקיר פורסם. בנוסף, חשיבות הסרט היא השיעור שהוא מלמד על התלאות שמצפות לנשים בתעשייה ובמיוחד לנשים שעברו הטרדה על ידי אדם רב-עוצמה ועוד יותר לנשים שהחליטו לדבר על זה.
ובסוף, נדמה שהפואנטה של הסרט נעוצה בחלקו האחרון והחזק ביותר, שבו התנהלותו העדכנית של סי.קיי מחדדת את המסקנות הן כלפי המקרה שלו והן בכלליות: כשאדם, גאון ככל שיהיה, עובר מ"הייתי ממש לא בסדר ואני צריך לחשוב על מה שעשיתי" להסתלבטות מרירה שמגמדת את מה שקרה ואת מי שנפגעו ממנו, הוא בעצם מודה שאין בו את הכנות והרפלקסיה הדרושים כדי לדסקס על הנושא הרגיש והקריטי של כפרה. כיום ברור שלואי סי.קיי בחר בגישה מקוממת של "מצטער/לא מצטער", כשם הסרט. זה כמובן לא יכלול לשלול ממנו את כישוריו, אבל זה כן מאוד מקשה לסלוח לו.
