המטרה של כל סרט מוזיקלי - פרט ללסדר לכם שעתיים נעימות באולם קולנוע ממוזג - היא לנסות ולהעביר את המורשת של אותו גיבור מזמר גם לדור הבא. למרות גל הביוגרפיות המוזיקליות שהגיעו אל המסך בשנים האחרונות (ויש עוד כמה שנמצאות בעבודה), לא תמיד זה עובד. לא כל סרט מוזיקלי מושקע הופך לשובר קופות כמו "רפסודיה בוהמית" שגרם לעשרות מיליוני בני נוער להיחשף, ואז גם להתאהב, בלהקת רוק שהסולן שלה מת לפני 31 שנה, ושמופיעה כבר שנים עם מחליף שהגיח מריאליטי מוזיקלי. במקרה של "אלביס", הביו-פיק המוזיקלי החדש והמדובר של באז לורמן על חייו של מלך הרוקנ'רול, נדמה שהמשימה הזאת עומדת להיות קשה במיוחד.
אלביס
(.)
בלא מעט רגעים, "אלביס" של לורמן הוא ממתק עיניים ממגנט, ולא רק בגלל ההברקה הליהוקית של הבמאי האוסטרלי – לתת לטום הנקס לגלם את קולונל טום פארקר, האמרגן והכוח המניע (והמפיל) מאחורי הקריירה של אלביס פרסלי, במין סגירת מעגל עם הסצנה הקסומה ההיא מ"פורסט גאמפ", שבה אלביס הצעיר לומד את צעדי הריקוד שיהפכו אותו לכוכב, ועוד מהילד שהתקשה בהליכה.
כשזה מגיע לאפוסים מוזיקליים - לורמן יודע לרוב מה שהוא עושה. בכל זאת, הוא חתום על "מולאן רוז'" שהיה מרהיב, גדול מהחיים ובו זמנית גם די קרקסי וגרוטסקי - בדיוק כמו אלביס עצמו. כשחושבים לרגע על הדימוי והמורשת של פרסלי, ועוד לפני שמנסים להתחיל לזמזם את Can't Help Falling in Love, Hound Dog, Love Me Tender או את Suspicious Minds, חולפים מול העיניים שורת חקייני אלביס נוטפי זיעה עם פאות מוגזמת וחליפות נוצצות, ברוח ימיו המאוחרים של הזמר.
בעוד שאמני הרוק הגדולים שאפו בשיאם להעמיד יצירה אותנטית שתעסוק גם קצת בתיקון עולם ובמחאה פוליטית, אלביס של הסבנטיז הציע בדיוק את ההפך: טונות של קיטש, זיוף ופומפוזיות, ובעיקר את ההרגשה שגם כשאתה חושב שהרווחת משהו, היחיד שצוחק בסוף זה הבית. ב"אלביס" מנסים להציג גם את הפן המרדני-חברתי של הזמר ואת חיבתו העמוקה למוזיקה שחורה כמו סול, בלוז וגוספל, אך האמרגן שלו דאג להפוך אותו למופע בידור במלון למהמרים. לא בכדי העיר שמזוהה עם פרסלי יותר מכל היא לאס וגאס, וכמו האמרה המפורסמת - עדיף שמה שקורה בה, גם יישאר בה. לא בכדי וגאס הפכה לבית קברות לקריירות מוזיקליות - גם האיש הכי מפורסם בכדור הארץ, בשעתו, הפך לשבר כלי מוזיקלי ואישי, במהלך השנים הארוכות שהיה תקוע שם בחלטורות מושקעות.
ועדיין, למרות שלאורך מרבית השנים בהן פעל, פרסלי היה צל חיוור של עצמו, אי אפשר להתעלם מהמהפכה שהוא ושאר חלוצי הרוקנ'רול (צ'אק ברי, ליטל ריצ'ארד ובאדי הולי) חוללו במחצית השנייה של שנות ה-50. עשור לאחר מלחמת העולם השנייה, האיש והמוזיקה ניסו לאחד את צעירי אמריקה, ואז גם את המערב (ואת בני המזל במזרח אירופה שהצליחו לשמוע אותה בסתר), והפכו אותם לכוח צרכני-תרבותי שאין להתעלם ממנו. פרסלי היה פס הקול הפומבי הראשון בהיסטוריה למרד הנעורים. המוזיקה שלו היא משהו שסבא וסבתא שלכם האזינו לו כשהם היו בתיכון - ולא בטוח שהנכדים שלהם יתמכרו אליה עכשיו בעקבות הצפייה בסרט.
באמריקה של 1955, ובטח בדרום העמוק, השמרני והאולטרה-גזעני עם דגלי הקונפדרציה והחיבה העמוקה לנשק אישי, שחורים ולבנים לא היו יכולים לשתות כוס קפה ביחד, להיכנס לאותה בריכת השחייה או לחלוק ספסל באוטובוס. פרסלי והמוזיקאים שעבדו איתו (חלק מכותבי השירים שלו היו יהודים) לא הלכו עד הסוף במאבק לביטול ההפרדה הגזעית, אך הם בהחלט הציעו מהפכה שבדיעבד גם תרמה לחיבור הזה - הם מיזגו בין הקאנטרי המאוד לבן לבין הבלוז המאוד שחור. פרסלי באמת אהב מוזיקה שחורה, ולורמן מדגיש את הפן הזה בסרטו (בי.בי. קינג למשל, מוצג פה כחבר קרוב), ייתכן שהוא עושה זאת לא רק כחיזוק למקורות ההשראה של הזמר אלא גם כדי לעזור לו להפוך למותג שיתחבב גם על צופים אפרו-אמריקאים צעירים.
6 צפייה בגלריה
האמרגן והכוח המניע מאחורי הקריירה של אלביס. אלביס פרסלי וטום פרקר ב-1972
(צילום: GettyImages)
מבנה השירים של פרסלי הצעיר היה פשוט; הם היו קצרים מאוד ועסקו לרוב באהבה, אך הם הכניסו את החשמל למוזיקה שהושמעה ברדיו. כשפרסלי הגיע לתוכנית של אד סאליבן ב-1956, במקביל להוצאת אלבום הבכורה המכונן שלו - הוא לא נראה או נשמע כמו אף זמר אחר שהתארח בה קודם לכן. נציגי דור הזמרים הלבן שקדם לפרסלי, ובראשם פרנק סינטרה, שמאוד חששו מעלייתו וזלזלו בו, עמדו קפואים מול המיקרופון כשהם חנוטים בחליפות. גם אלביס הגיע לאולפן של סאליבן עם ז'קט ועניבה, אבל הייתה לו גם גיטרה (שהוא לא ממש ניגן עליה) ומהרגע שהוא החל להזיז את הרגליים, ובעיקר את האגן שלו, הוא הכניס את אמריקה לטרפת שתשוחזר רק כשחברי הביטלס יגיעו לבקר בה - כעשור לאחר מכן.
פרסלי חלם להיות נהג משאית, אבל הוא ידע שאמא שלו תמיד אהבה לשמוע אותו שר, ולכן את השיר הראשון שהוא הקליט, My Happiness, הוא הקדיש לה כמתנת יום הולדת. משם הדרך שלו לתהילה הייתה די מהירה, הרבה בזכות הדמות הניהולית שניצבה מאחוריו, קולונל פארקר, שסייע לו לזכות בחוזה ההקלטות שהפך אותו לאייקון מוזיקלי. אלבום הבכורה של פרסלי מ-1956, שנשא את שמו עם התמונה שלו בשחור-לבן והכיתוב המפורש בוורוד ובירוק, היה הדבר הכי מרענן שהייתם יכולים לשמוע אז. הוא התבסס בחלקו על ההקלטות הראשונות שפרסלי ערך באולפני סאן בממפיס, בתגבור הגב הרחב שהעניקה לו חברת התקליטים RCA Victor, שהפכה אותו לכוכב הרוק'נרול הראשון שמכר מיליון עותקים מאלבום אחד. הוא נמשך רק 28 דקות, אך הוא היה הצליל של העולם החדש. פרסלי, שהוציא כמה שירים יפים גם בהמשך, לא הצליח לשחזר את השיאים שרשם פה, ובמידה רבה הפנה את מרצו להופעות בסרטי קולנוע (ואף השתתף ב-33 סרטים שדי חיסלו את הקריירה המוזיקלית שלו).
המהפכה של פרסלי הצעיר הייתה עוצמתית אך היא הסתיימה די מהר. ב-1958 הוא התגייס לצבא ושירת בגרמניה (כשלאמרגן שלך יש כינוי צבאי ומניעים נסתרים, נדמה שאין לך יותר מדי אפשרויות). שנתיים לאחר מכן הוא השתחרר, ניסה לחזור לעסקי המוזיקה, נתקע בקולנוע - ובעיקר, התקשה לשחזר את מעמדו. גם מותה של האם, שעבורה ויתר על קריירה של נהג משאית, הרע את מצבו. פרסלי המשיך להוציא שירים ולהופיע בסרטים, אך עד לקאמבק שלו ב-1968 (שגם הוא לא ממש האריך ימים), עם השיר הנהדר Suspicious Minds - הוא התקשה ליישר קו עם התמורות המוזיקליות-תרבותיות שעברו על הפופ האמריקאי. לורמן מטיל את אשמת השמרנות המוזיקלית של פרסלי על האמרגן החונק שלו.
לאורך הסבנטיז מצבו היה גרוע אף יותר; הוא היה מבוגר בערך בעשור מכוכבי הרוק של התקופה, אבל נראה ונשמע כמו האבא המביך שלהם. למרות שהמשיך לשאת את התואר המקוצר "מלך", כבר לא הייתה לו ממלכה. הוא הסתובב עם חליפה מוגזמת וגלימה, אולי כמחווה לגיבורי העל שהעריץ בילדותו, אבל הוא היה תשוש ומכור לכדורים. ב-1972, בשיא המחאה המוזיקלית נגד מלחמת וייטנאם, פרסלי אספן כלי הנשק, נפגש עם הדמון הראשי - לפחות בעיני רבים מהצעירים דאז - ריצ'רד ניקסון. הזמר הגיע לבית הלבן במטרה לקבל מהנשיא תג פדרלי שבעזרתו הוא יהפוך לסוכן שנלחם בסמים. שלוש שנים אחרי פסטיבל וודסטוק, כשהמריחואנה היא כבר המרענן הרשמי של הרוק, פרסלי היה יותר סאחי וממסדי מההורים של הצעירים שלכאורה היו אמורים להמשיך ולצרוך את המוזיקה שלו. משום מה, לורמן בחר לדלג על הפרק הדי ביזארי הזה בביוגרפיה הקולנועית שלו.
6 צפייה בגלריה
היה סאחי וממסדי יותר מההורים של מאזיניו. אלביס נפגש עם הנשיא ניקסון בבית הלבן בשנת 1970
(צילום: AP)
גם הטיפול של לורמן בחיבה העמוקה של פרסלי לכלי נשק מינורי משהו, אולי בגלל שאמריקה ממשיכה לספור בני נוער שנרצחים בכיתותיהם וכוכב מוזיקה שמסתובב עם אקדח צמוד, זה משהו שקשה לבלוע היום. אך לא רק בגלל הסוגייה הזו, קשה לראות את המוזיקה של פרסלי חוזרת בגדול. כרגע, במקביל לצאת הסרט - מאזינים לו מעט יותר מ-13.5 מיליון איש מדי חודש בספוטיפיי. לדייויד בואי ולביטלס יש יותר קהל שם, לקייט בוש, אחרי הקאמבק האדיר בזכות "דברים מוזרים", יש כמעט כפול ממנו. לקווין, שהוזכרה בתחילת הכתבה - פי שלוש. ומדובר בזמר הנמכר בהיסטוריה – נתון שאיתו גם נחתם הסרט.
6 צפייה בגלריה
ניסיון יפה להחיות מורשת מוזיקלית של אגדה שלא ברור אם יהיה לה ביקוש. אוסטין באטלר וטום הנקס מתוך "אלביס"
(צילום: באדיבות Warner Bros Picture)
המוזיקה של פרסלי התיישנה במהירות. מצעיר חתיך ששר בלוז לנעלי הזמש הכחולות הוא הפך למופע חיקוי לדמותו, המופיע בחליפה כבדה בווגאס. קשה לחשוב כרגע כיצד הופכים שירים נעדרי הוק מוזיקלי כמו Hound Dog או Love Me Tender לוויראליים בטיק-טוק, וגם מוקדם לדעת האם דיוקנו יככב בקולקציית הטי-שירטים הבאה של פול אנד בר או H&M. יציאת "אלביס" לאקרנים, היא ניסיון יפה להחיות מורשת מוזיקלית של אגדה שלא ברור אם יהיה לה ביקוש, בטח בקרב הדור הצעיר. החודש לפני 45 שנה פרסלי ערך את הופעתו האחרונה. כחודשיים לאחר מכן הוא נמצא מת באחוזתו "גרייסלנד" בגיל 42. ייתכן שצריך לאפשר לו להמשיך לנוח בשקט.
