לפי כל החוקים הלא כתובים של פסטיבל סאנדנס, A Real Pain ("כאב אמיתי") ממש לא אמור היה להשתלב בתוכנית האמריקנית של תחרות הסרטים היוקרתית. זהו סרט של יוצר לבן, יהודי, שבמרכזו סיפור על שני גברים, לבנים, יהודים. אין בו כמעט דמויות נשיות, והנוכחות של בני מיעוטים מזערית. למרות זאת, ובניגוד לצביון הפרוגרסיבי של האירוע, שנחשב לפסגת הקולנוע העצמאי האמריקני שהצהרת הכוונות שלו מדברת על העצמת קולות מושתקים - הדרמה המבריקה והמרגשת של ג'סי אייזנברג התעלתה על כל המסביב והתקבלה בהתלהבות גדולה בהקרנת הבכורה. לא מן הנמנע שהסרט, שמתרחש כל כולו במהלך טיול שורשים לפולין, יהיה המנצח הגדול בטקס הפרסים של סאנדנס. בינתיים הוא נרכש להפצה ב-10 מיליון דולר על ידי חברת סרצ'לייט (מבית דיסני) - וזה הפרס האמיתי שכל קולנוען עצמאי מקווה לצאת איתו מפארק סיטי, שבמדינת יוטה.
לא בטוח שפרסים עמדו לנגד עיניו של אייזנברג כשכתב את התסריט בהשראת סיפורו הפרטי. בסרטו השני כבמאי, השחקן והמחזאי האהוב יצא למסע גילוי אישי דרך מורשתו המשפחתית, השלובה בהיסטוריה הנוראית של בני עמו, והביא למסך דרמה קומית טעונה אך מלאת הומור חכם, עומק רגשי והמון כאב - אינדיבידואלי וקולקטיבי, לא בטוח שאפשר להפריד. גם לא בטוח שאפשר להפריד בין אייזנברג, כפי שהוא מביא את עצמו למסך, לבין הגבר היהודי הנוירוטי שהוא בחיים. סיפור הרקע של הסרט הוא המסע למחוזות נעוריה של סבתו ניצולת השואה, דורי, והוא אף השלים את המשימה של ביקור בבית ילדותה כחלק מההפקה עצמה - כל זאת בחסות עבודתו הקולנועית, שנתמכה בין השאר על ידי אמה סטון ובעלה דייב מקריי, שהצטרפו להרפתקה הזאת כמפיקים-שותפים.
העלילה מלווה שתי דמויות ראשיות, דיוויד ובנג'י קפלן, בני דודים יהודים-אמריקאים שיוצאים לטיול מאורגן בפולין, שמוקדש לתיירים יהודים ועובר בין אתרי מורשת וזיכרון לשואה, זאת כמחווה לסבתם שהלכה לעולמה והורתה להם בצוואתה לצאת לעיירת הולדתה אחרי מותה. זוהי הזדמנות נדירה עבור השניים לחדש את הקשר המשפחתי והקרבה שחלקו כילדים, לפני שחייהם הבוגרים הביאו לריחוק. וזה לא הולך חלק. דייויד (אייזנברג) נשוי פלוס אחד ומתחזק עבודה נטולת השראה אך מפרנסת בכבוד, כעניין שבשגרה. בניגוד אליו, בנג'י (קירן קאלקין) נשאר במידה רבה תקוע בגיל ההתבגרות. הוא שטותניק, ציני, חצוף ובלתי מרוסן. אנחנו למדים שהוא גר במרתף של אימו ומעשן מריחואנה, בלי כיוון בחיים או עבודה. מבנה האישיות הזה שלו לא משתנה גם בפולין, מה שמוביל ללא מעט תפניות ותקלות במהלך הטיול המאורגן - לחרדתו של דייויד, וגם של המשתתפים האחרים בטיול.
הטיול, בהובלת מדריך בריטי ידען (וויל שארפ), כולל בין השאר זוג פנסיונרים אמריקאים (ליזה סדוביי ודניאל אורסקס), אישה גרושה במשבר קיומי (ג'ניפר גריי הזכורה לטוב מ"ריקוד מושחת") ופליט מרואנדה (קורט אגיאוואן) שהתגייר, ושזכר השואה מהווה עבורו חיבור בין דת משה וישראל שקיבל על עצמו לבין טראומת רצח-העם שחווה בילדותו במולדתו. מה שאמור היה להיות עוד טיול שואה מאורגן דרך אתרי הנצחה בוורשה ולובלין ומחנה ההשמדה מיידנק, הופך להרפתקה לא צפויה בשל התפרקות החסמים הרגשיים של בנג'י, והתפרקותו הנפשית בניסיון להתחבר לזיכרון. כך למשל במהלך נסיעה ברכבת, הוא מתלונן על כך שהם שוהים במחלקה הראשונה כביזוי של זכר הקורבנות שהובלו בקרונות המוות למחנות ההשמדה. במקרה אחר, בבית עלמין ישן, הוא נוזף במדריך על היצמדותו למידע ולעובדות שמביאה לניתוק מהמציאות בעבר ובהווה, מה שמוביל למחווה יפה של הנחת אבנים על הקבר היהודי העתיק ביותר בפולין.
על אף שהסרט מבוסס על קורות משפחת אייזנברג, מי שגונב את ההצגה הוא קירן קאלקין, בהופעה מרהיבה שמזכירה במשהו את המניירות של דמותו כרומן רוי מ"יורשים" (כולל חיבה חשודה לנשים מבוגרות) - תפקיד שעליו זכה לאחרונה גם בגלובוס הזהב וגם באמי. עם זאת, בדמותו בסרט יש כל כך הרבה רגש וכאב ומאבק בהדחקה של הטראומה הבין-דורית של ניצולי השואה וצאצאיהם, וזאת למרות שהוא כלל לא יהודי. בדבריו אחרי הקרנת הבכורה של הסרט, אייזנברג אמר שזוהי כנראה תצוגת המשחק הטובה ביותר שהוא אי פעם ראה בסט צילומים, ועכשיו גם על המסך. יש בכך הכרה שקאלקין לא רק לוקח את כל תשומת הלב בדמותו כבנג'י, בתוך יחסי האהבה-שנאה שלו עם דייויד, אלא גם בהופעה שלו כשחקן מול אייזנברג. ביחד הם ממזגים באופן יעיל, אמין ומרגש בין היחסים המורכבים של דייויד ובנג'י לבין הטראומה הקולקטיבית של השואה, ליהודים ולאנושות כולה (בנאומו אחרי ההקרנה, אמר אייזנברג שדמות הפליט מרואנדה מצביעה על אסונות אחרים של רצח עם ברחבי העולם אז והיום).
בעדינות, רגישות ובדיחות שנונות בטעם טוב, "כאב אמיתי" מצליח להגיד משהו בעל משקל על טראומה אישית וטראומה אוניברסלית, הקשר ביניהן וחשיבות הרגש כדי לשמר את הזיכרון בתודעה היומיומית שלנו. מבחינה זו, מדובר באחד מסרטי השואה האפקטיביים ביותר, ובמיוחד בסצנה אחת מצמררת במיידנק שבה כל המשתתפים שותקים לשם שינוי, וזהו מבטם העצוב שמדבר כשהם עוברים בין מעונות האסירים לתאי הגזים. המראות הדוממים שמהדהדים את זוועות העבר מועצמים דרך התחושות הקשות שהדמויות מבטאות כתגובה להם, ואנחנו בעקבותיהם. כצופים אנחנו מוטמעים בתוך החוויה, כחלק מהמקום והזמן והתחושות האישיות, ודרך הדמויות מתרגשים אף יותר מכל טיול מאורגן באתרים הללו. כך הסרט עומד כתזכורת לשואה ולחמקמקות הרשמים שהותירה בנו, ממש כפי שהוא משמש עבור אייזנברג כמחווה לסבתו האהובה דורי. כאבנים שמונחות על מצבתה כדי לשמר את זיכרונה.
כיפה, טלית ואריק איינשטיין
לצד "כאב אמיתי", הוקרן בפארק סיטי סרט נוסף שניתן לתייגו כיהודי - Between the Temples ("בין בתי הכנסת") של נתן סילבר, גם הוא נכלל בתחרות העלילתית האמריקנית של הפסטיבל. גם פה מדובר בדרמה קומית אבל בסגנון קולנועי שונה לגמרי - תזזיתי ונמרץ. זה די מפתיע לחזות בג'ייסון שוורצמן כשהוא עוטה כיפה לראשו וטלית על כתפיו, כמתבקש מתפקידו כבן גוטליב, חזן בבית הכנסת המקומי שאיבד את אשתו וגם את קולו בעקבות מותה. המשבר הקיומי שהוא מצוי בו גורם לו לשקול מחדש את אמונתו באלוהים, באנושות ובעיקר בעצמו. כשהוא מתבקש לשיר את "ידיד נפש" מעל במת בית הכנסת, הוא משתנק ובורח בחוסר אונים כל הדרך אל הבר המקומי. הוא שותה קצת יותר מדי ומסתבך בקטטה, ומי שמעניקה לו סיוע היא קרלה (קרול קיין), או כמו שהוא נהג לקרוא לה כתלמיד בבית הספר היסודי: גברת או'קונור. מי שהייתה המורה למוזיקה היא זו שעשויה להציל אותו מהשפל חסר התקווה שהוא מצוי בו.
הקשר המתהווה בין הגבר היהודי הכשר לאישה הגויה המבוגרת ממנו בכ-30 שנה יתפתח בכיוונים לא צפויים, אולם התשתית שלו נובעת מתשוקת קרלה לקיים טקס בת מצווה שמעולם לא היה לה, ובן מתחייב להנחותה. בעוד הוא מאפשר לה כניסה לעולם רוחני זר ומלא השראה והתחלה חדשה בגיל מאוחר, היא מעניקה לו חום ורוך נשי שחסרים לו בבית היהודי המלחיץ בחסות אמו (בגילומה של קרוליין אהרון) ובת זוגה הגיורת השתלטנית (דולי דה לאון הפיליפינית), שכל מה שמעניין אותן זה לשדך לו כלה חדשה בניסיון לחלצו מהבדידות והשכול. למאמצים הללו מצטרף הרב המקומי (רוברט סמייגל), אבל אפילו ההדרכה הרוחנית לא מספיקה כדי לחלצו מהמשבר הקיומי שלו - גם לא בת הרב הנאווה והשברירית (מדליין וויינשטיין) שמעוניינת באלמן העגמומי, ומזכירה באופן חשוד את אשתו המנוחה. כך, החזן המדוכדך שרק רוצה שיניחו לו לנפשו נאלץ לקיים תקשורת מניחה את הדעת עם כל הדמויות המטורללות שסובבות אותו.
"בין בתי הכנסת" הוא קומדיה סוריאליסטית שרוויה ביידישקייט ויש בה לא מעט סצנות משעשעות, כמו השיעור שבמהלכו החזן המתוסכל מנסה להסביר איך מפיקים את צליל ה-ח' העברית ("דמיינו שפופקורן נתקע לכם בגרון, עכשיו נסו לפלוט אותו החוצה"), או רגעים שמתעלים ועומדים בפני עצמם בתוך הרצף הסיפורי - הטריפ שחווה בן כשהוא צופה בקלטת הבר מצווה שלו בעודו מסומם, או סצנת ארוחת השבת המצוינת, הקקפונית במכוון, שבמהלכה פוגשים כל בני המשפחה והחברים את כלת הבת מצווה קרלה. הסרט כמכלול אולי לא עומד כיצירה מגובשת ומרגשת כמו "כאב אמיתי", אבל הוא בהחלט מחניף לצופים יהודים. אלו הישראלים אף יזהו לתדהמתם את צלילי "היא תבוא" של אריק איינשטיין, "מי אנחנו" של שמוליק קראוס, "ציור" של מתי כספי ואפילו "פמלה" של בעז שרעבי ושירים אחרים מתוצרת כחול-לבן ששובצו בפסקול. בהיעדר סרטים ישראלים, זה הכי ציוני שנקבל השנה בסאנדנס.
