לפני שלוש שנים הודיעה חברת Dr. Seuss Enterprises, שהיא מפסיקה לפרסם ולהדפיס שישה ספרים של דוקטור סוס, כי הם כוללים תמונות פוגעניות. בהצהרה, שפורסמה ביום הולדתו של הסופר, אמר המוציא לאור כי קיבל את ההחלטה בעקבות התייעצות עם פאנל מומחים, כולל אנשי חינוך, מתוך מטרה "לתמוך בכל הילדים והמשפחות עם מסרים של תקווה, השראה, הכלה וחברות".
10 צפייה בגלריה
עטיפת הספר And to Think That I Saw It on Mulberry Street (בעברית "רחוב תות, סיפור לא פשוט")
(צילום: AP)
לא מדובר ביצירות המובילות של דוקטור סוס. אפשר למצוא שם את הספר הראשון שלו לילדים, שנקרא בעברית "רחוב תות, סיפור לא פשוט", את "רוצה להיות מנהל גן חיות", "בריכת מקאליגוט", "מעבר לזברה", "יופי של חביתה מקושקשת", "חתול שאלול" ו"לא רעב ולא אוהב". ב"רוצה להיות מנהל גן חיות", לדוגמה, המספר מצהיר על כוונתו להציג בגן החיות צ'יף (המאויר כאדם החובש טורבן); זוג דמויות אפריקאיות מוצגות כקופים וקבוצה של דמויות אסייתיות, המתוארות כ"עוזרות שעיניהן כולן לוטות" מ"מדינות שאף אחד לא יכול לאיית", נושאות חיה בכלוב על ראשן. הקלאסיקות של דוקטור סוס נותרו בטוחות אבל ההחלטה בכל זאת עוררה סערה, כחלק מהדיון התקופתי הנוגע לספרות ילדים.
היצירות של סוס נחשבות לאיקוניות ובעלות מסרים של ליברליזם. הן חוגגות את הייחוד של כל ילד ומעודדות הבעה עצמית, ולא פעם חבויים בהן מסרים סאטיריים ופוליטיים המכוונים גם לקוראים מבוגרים. אלא שכמו החיים עצמם, גם דוקטור סוס (או בשמו האמיתי, תיאודור סוס גייזל) היה אדם מורכב שבמקביל לנטייה הטבעית שלו לחופש ולסובלנות וההערכה העצומה שלו לאבסורד, חטא גם בגזענות. זה התבטא בעיקר בעבודה השנייה שלו, כמצייר קריקטורות, ופה ושם השתרבבו דימויים מפוקפקים כאלה גם לספרי הילדים, שהובילו, כאמור, להסרת הספרים מהקטלוג.
10 צפייה בגלריה
גם אם היצירה שלו מתבררת כשנויה במחלוקת, עדיין טמון בסיפורים שלו פוטנציאל עצום של הנאה. דמויותיו של דוקטור סוס
(צילום: Ron Ellis / Shutterstock.com)
השבוע יצוין יום הולדתו ה-120 של הדוקטור, שנפרד מהעולם בשנת 1991, בהיותו בן 87. גם אם היצירה שלו מתבררת כשנויה במחלוקת, עדיין טמון בסיפורים שלו פוטנציאל עצום של הנאה והתפתחות רגשית, לילדים ולמבוגרים. מה שעשוי להעצים את ההנאה הזאת, וגם להעמיד את היצירות באור מפוכח יותר, הם הסיפורים שעומדים מאחורי הספרים, המסרים החבויים והסיבות שהביאו לכתיבתם. הנה כמה הצצות לאחורי הקלעים של הסיפורים המפורסמים של דוקטור סוס, שהביאו אותו - ואותנו - למקומות מופלאים.
חתול תעלול (The Cat in the Hat)
האייקון של ההומור הסוריאליסטי נוצר כשהמו"לים של סוס אתגרו אותו בכתיבת טקסט, שיפתה סרבני קריאה צעירים לפתוח ספר. ההנחה הייתה שדמויות בספרי ילדים הן פדגוגיות ומשעממות, כולן אדיבות ומחונכות באופן חריג, והספרים נעדרים סיטואציות שמוכרים לילדים מחייהם. ההוצאה לאור הקצתה לסוס 200 מילים מתוך אוצר המילים שבתי הספר לימדו לקרוא בגילים הרלוונטיים. זה נגמר בשנה וחצי עבודה וב-236 מילים (שחלקן חוזרות על עצמן תוך כדי הטקסט). רשימת המילים המוגבלת תסכלה את הסופר ולבסוף הוא בחר בשתי המילים המתחרזות הראשונות שמצא: חתול וכובע (Cat ו-Hat), והחליט שזו תהיה הדמות המרכזית בסיפור.
10 צפייה בגלריה
כריכת הספר The Cat In the Hat ("חתול תעלול" בעברית)
(צילום: Julie Clopper Shutterstock)
על פי הביוגרפים ג'ודית וניל מורגן, כדוקטור שסוס הגיע לבניין ההוצאה לאור הוא הוקסם מהופעתה של אשת המעלית: אישה לבושה בכפפות לבנות עם חיוך ערמומי. לפי האגדה זו האישה שהעניקה את ההשראה לחתול, ובמחקר תחת הכותרת "האם החתול בכובע היה שחור?", מציין הפרופסור לספרות אנגלית פיליפ נל, כי האישה המדוברת, אנני ויליאמס, הייתה שחורה.
"המטרייה של החתול, שבה הוא השתמש כמקל", מסביר פרופ' נל, "וחוש האופנה השערורייתי שלו, קושרים אותו לדמות הזיפ-קון (Zip Coon), אותה קריקטורה של אדם שחור, גנדרן ומניפולטיבי, שהייתה נפוצה במופעי המינסטרל בארצות הברית במאה ה- 19, מופעים שהתמקדו בהווי חיי האפרו-אמריקנים ביבשת אבל יועדו לאדם הלבן. פרופ' נל מוסיף כי גם את העניבה האדומה והבוהקת של החתול וכובע הפסים האדום-לבן, ניתן לשייך לדמויות שחורות נוספות בתרבות האמריקנית.
"חתול תעלול" יצא לאור ב-1957 והפך מיד לרב-מכר וללהיט בקרב ילדים. הוא החליף בהצלחה את סיפוריהם של שתי דמויות נפוצות בספרי ילדים, דיק וג'יין, שהיו, כאמור, דידקטיים להפליא. בריאיון שנערך בשנת 1983, אמר דוקטור סוס כי חיסולם של דיק וג'יין הוא אחת הסיבות שהוא גאה כל כך בספר. הוא הודה שהסיפור הכיל גם מסר פוליטי. "הספר הוא מרד נגד סמכות, אבל הוא מתחזק בזכות העובדה שהחתול מנקה הכול בסוף. המהפכנות של זה מתבטאת בכך שזה מגיע עד לרמה של קרנסקי (מנהיג רוסי סוציאליסטי בתחילת המאה ה-20), ואז עוצר. זה לא מרחיק לכת כמו לנין". באשר לדג שמתריע ללא הרף על ההשלכות של מעשי החתול, הסופר חשף שמקור ההשראה שלו היה קוטון מת'ר, הכומר הפוריטני המפורסם שלקח חלק פעיל בציד המכשפות בסיילם.
אגב, התערבות נוספת בין סוס לעורך שלו, בנט סרף, נסובה סביב השאלה האם הסופר יצליח לכתוב ספר תוך שימוש ב-50 מילים בלבד. התוצאה היא "ביצים ירוקות ובשר חזיר", עוד ספר שמעריציו של סוס מוקירים ואוהבים.
הלורקס (The Lorax)
"הלורקס" לא היה ספר פופולרי במיוחד כשיצא בשנת 1972, והפך לכזה רק כעשור מאוחר יותר, כשנושא איכות הסביבה התחיל לתפוס תאוצה. הקוראים של דוקטור סוס היו מעט מבולבלים תחילה, אבל סוס ציין לעתים קרובות שזה הספר האהוב עליו, ובסופו של דבר הוא גם אומץ על ידי מוסדות חינוכיים כחלק מתוכנית הלימודים על שימור הסביבה. במרכזו עומד סיפורו של הלורקס, יצור שצץ כשיצור אחר מתחיל לכרות עצי כמהין כדי להפיק מהם מוצרי צריכה, ובעטיה של תאוות הבצע התאגידית שלו זיהם את האוויר והמים וגירש את כל היצורים שחיו שם, כולל הלורקס עצמו, שחוזר ומתריע על הסכנה שבכריתת העצים. סוס הגדיר את הספר כ"אחת הפעמים היחידות שבהן יצרתי תעמולה ישירה, וזה היה קשה כי לא רציתי ליפול למלכודות שאליהן נפלו אלו שקדמו לי".
סוס אכן נמנע מלהטיף להקהל שלו הודות לשיטה הרגילה - הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של כורת העצים, ה-once-ller (הלחם של המילים once ו-seller), שחזר בו מכריתת העצים ומקווה לשובו של הלורקס, שנעלם יום אחד. הסופר נותן לנו את התקווה אבל לא משאיר אותנו עם הפי אנד מוחלט - הלורקס ושאר היצורים, הוא מסביר, עשויים לחזור אבל אף אחד לא מבטיח שזה יקרה. אם הוא היה פותר את המצב לחלוטין הוא היה מקזז את תחושת האחריות שנשארת עם הקורא.
קבוצות שונות בתעשיית כריתת העצים בארצות הברית לא בדיוק שמחו על "הלורקס", שהציג אותן באור שלילי, וכמה שנים מאוחר יותר העניקו חסות לספר קצר בשם Truax, שהיה מעין טייק אוף על הלורקס אבל הסביר שכריתת העצים אינה מזיקה לטבע, ואף מועילה לבעלי החיים (!) כי היא מפנה שטחים לשמש (!!), ושבגדול הכחדת בעלי חיים משתלמת אם התוצאה היא ריצוף עץ אלון איכותי וזול. "הלורקס לא אומר שכריתת עצים אינה מוסרית", הדגיש סוס בראיונות שונים, "אני גר בבית מעץ וכותב ספרים מודפסים על נייר. זה ספר שהמסר שלו הוא נגד זיהום ותאוות בצע".
סוס הסכים לבצע שינוי אחד ויחיד בספר: במקור הייתה בו שורה שאמרה "אני שומע שהמצב גרוע באותה מידה באגם אירי", והתייחסה למצב האקולוגי הרעוע שלו בעקבות זיהום, אבל שני חוקרים מתוכנית המענקים של אוהיו הפצירו בו להשמיט את השורה מאחר והאגם נוקה. סוס נעתר והשורה ירדה בכל הפרסומים העתידיים. הדמות לורקס עדיין משמשת כסמל לאיכות הסביבה 42 שנים מאוחר יותר.
איך הגרינץ' גנב את חג המולד (How the Grinch Stole Christmas)
הגרינץ' האיקוני הופיע לראשונה מעל דפי המגזין "רדבוק", בשיר שכתב דוקטור סוס בשנת 1955, The Hoobub and the Grinch. הוא מספר על ההובוב, בחור פשוט שחווה יום פשוט ושמשי, עד שמגיע הגרינץ' כשהוא אוחז בחתיכת חוט ירוק, ושואל את ההובוב כמה הוא מוכן לשלם תמורת החוט, בהנחה שהוא שווה הרבה יותר מהשמש. ההובוב מוצא את ההנחה הזאת מגוחכת, אבל הגרינץ' מסביר שהיתרון של החוט על השמש הוא שהחוט, בניגוד לשמש, חזק במשך כל ימות השנה, ושהוא לעולם לא יעלם. זה נגמר בכך שההובוב אכן משלם 99 סנט תמורת החוט. הגרינץ' אופיין מאז ואילך כמחזיק באמונה שכל אדם הוא צרכן חסר דעת וקל לתמרון.
שנתיים לאחר מכן למדנו איך הגרינץ' גנב את חג המולד, או יותר נכון מנסה לגנוב אותו אבל נכשל, ובמקום זה הלב שלו גדל בשלוש מידות, והספר "הגרינץ' שגנב את חג המולד" הפך לקלאסיקה שמתמקדת בחסרונות של תרבות צרכנית ובחשיבותה של קהילה. מאוחר יותר יסביר סוס עצמו, שעבד באותה תקופה כמפרסם עבור מותגים כמו "הולי שוגר" או מדביר החרקים "פליט", ש"יצרתי את הדמות המגעילה והאנטי חג מולד הזאת, הגרינץ', שהייתה בעצם אני", ושהוא ניצל אותה כדי להביע את הרגשות האמביוולנטית שהיו לו לגבי המסחריות של חג המולד.
"החשטפים, אז ממה פחדתי?" (The Sneetches and Other Stories)
הסיפור על הסניצ'ים הוא קלאסיקה דוקטור סוסית. הוא מתאר את חברת יצורי הסניצ'ים (או חשטפים בערית), שחלקם מתהדרים בכוכב על בטנם ואחרים נאלצים להסתדר בלעדיו. הסניצ'ים עם הכוכב על הבטן חשים עצמם נעלים על חסרי הכוכב ומנדים אותם מפעילויות חברתיות שונות, עד שנוכל בשם סילבסטר מק'מאנקי מגיע לאזור ומציע לחסרי הכוכב הצעה מפתה: הוא יצמיד להם כוכב לבטן באמצעות מכונה משוכללת, בתמורה לכספם, כמובן. הם נענים בשמחה בעוד בעלי הכוכב מביטים עגומים בזילות המותג שלהם. גם עבורם יש למק'מאנקי הצעה: הוא יסיר את הכוכב שלהם, תמורת תשלום סמלי, כדי להבדיל אותם שוב מהאספסוף. וכך נקלעים הסניצ'ים בעלי ונטולי הכוכב לסירוגין לסחרור של הטבעת והסרת כוכב, במרדף אחרי העליונות החברתית.
10 צפייה בגלריה
סוס העדיף להתמודד עם הביקורת כמו הדמות בסיפור, שמתמודדת עם פחדיה. תאודור סוס גייזל
(צילום: AP)
סיפורם של הסניצ'ים, שיצא לאור בשנת 1961, נכתב במקור כשיר במגזין "רדבוק", בשנת 1953, ושנה לאחר מכן הוכרזה ההפרדה הגזעית בבתי הספר בארצות הברית כבלתי חוקית. יש שמייחסים את הסיפור במקור לביקורת על אנטישמיות, אבל מאז הורחבה הסמליות שלו והיא מתייחסת לגזענות באופן כללי. הדרת חלק מהסניצ'ים מפעילות משקפת הפרדה גזעית, ואילו תחושת העליונות של סניצ'י הכוכב נתפסת כסמל לאידיאלים נאציים. המסקנה של הסיפור היא כמובן שכל הסניצ'ים נבראו שווים ואף סניץ' אינו נעלה על סניץ' אחר. השיעור השני של הספר קשור ליזם מק'מאנקי, שמנצל את היותם של הסניצ'ים עבדים לאופנות חולפות, ומוכנים להיפרד מכספם רק כדי שיוכלו להשתלב בקבוצה הפופולרית, בדיוק באופן שבו אופנה ופרסום מרוקנים אותנו מאינדיבידואליות ומכסף.
הביקורת של סוס על תופעת הגזענות אולי עלולה להיתפס כצבועה בהתחשב בעובדה שהספרים המוקדמים שלו כוללים שפע של דימויים גזעניים ודמויות סטריאוטיפיות "אקזוטיות". אבל להגנתו ייאמר שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא החל לצייר קריקטורות שמעודדות שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, ושביקור ביפן לאחר המלחמה גרם לו להיגמל גם מהתיאורים הגזעניים של התרבות היפנית. כדי לצייר תרבויות רחוקות הוא כבר לא השתמש בסטריאוטיפים אלא יצר חברות של יצורים פיקטיביים או מבוססות בעלי חיים, במקום גזעים אנושיים.
סוס, אגב, כמעט ונטש את סיום הספר מפני שאדם שהוא העריך רמז לו שהספר אנטישמי, אבל חברו, סופר הילדים בוב ברנשטיין, הפיג את החששות שלו כשציין שהביקורת שספג משולה למכנסיים הריקים בסיפור השני שצורף לספר - "ממה פחדתי?". סוס העדיף להתמודד עם הביקורת כמו הדמות בסיפור, שמתמודדת עם פחדיה.
בהקשר הזה כדאי להזכיר גם את "הורטון שומע מישהו" (!Horton Hears a Who), שיצא לאור בשנת 1954, הסיפור על הורטון הפיל ששומע קולות של יצורים זעירים בעיר מיקרוסקופית הממוקמת על גרגר קטן. הוא מחליט להגן עליהם למרות שהוא משלם מחיר חברתי, ומקבע את המוטו "אדם הוא אדם, לא משנה כמה הוא קטן". הספר הוקדש לפרופסור יפני שסוס פגש במהלך מסעו ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, והסברה הרווחת היא כי ההגנה על הורטון מהדהדת את תחושתו של סוס, כי יש להגן על יפן בזמן שהם בונים מחדש את בתיהם ומתאוששים מהמלחמה.
המלך צב-צב (Yertle the Turtle)
בקומיקסים ובקריקטורות פרי עטו, דוקטור סוס הרבה לערום צבים זה על גבי זה. ב-1958 הוא השתמש בהם כדי ליצור את "המלך צב-צב", שזכה לתרגומה של לאה גולדברג. ערמת הצבים הופיעה לראשונה בקריקטורה של סוס בשנת 1942, לאחר שארצות הברית הצטרפה למלחמה בנאצים. בסיפור על מלך האגם, צב-צב, המלך דורש מהצבים לשכב זה על גבי זה כדי שיוכל לחלוש על אזור גדול יותר. מאק הוא הצב הפשוט שמתקומם ובסופו של דבר מגהק, גיהוק שמביא לקריסת הערמה ולנפילתו של צב-צב אל הבוץ.
הסופר הבהיר שירטל, צב-צב בתרגום העברי, הוא למעשה ייצוג של היטלר. אך למרות אופיו הפוליטי של הספר מה שהפך לשנוי במחלוקת בהוצאת הספרים שלו היה דווקא הגיהוק, שאף דמות לא שחררה בספר ילדים עד אז. הנוסח הובא לשולחנו של נשיא ההוצאה לאור, שאישר באופן חריג לצב הוולגרי של דר סוס לפלוט גיהוק.
"המלחמה האיומה על החמאה" (The Butter Battle Book)
"המלחמה האיומה על החמאה", שפורסם בשנת 1984, מקביל את מרוץ החימוש הגרעיני והמלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות דאז למלחמה העקובה בין היוקים והזוקים - שני העמים שלא הצליחו להגיע להסכמה בנוגע לצד של הלחם שבו אמורה להיות מרוחה החמאה. הוויכוח המר מוביל להתחמשות קיצונית וסופה אינו מוחלט. הספר עורר לא מעט ביקורת בקרב קוראים בארצות הברית, שטענו שהוא נגוע ב"אנטי רייגניות", ולכך ענתה חברת "רנדום האוס", הוצאת הספרים של סוס ש"ילדים יאלצו להתחיל להשתמש במוח שאלוהים נתן להם", וסוס עצמו הגיב במילים "אני רק רוצה שאנשים יחשבו... אני לא אנטי צבאי, אני רק אנטי משוגע".
10 צפייה בגלריה
"אני לא אנטי צבאי, אני רק אנטי משוגע". תיאודור סוס גייזל
(צילום: AP Photo/Burt Steel)
עם או בלי קשר למה שכונה "ספרו העגמומי ביותר של דוקטור סוס", בשלבים האחרונים של פרסום הספר עבר הסופר ניתוח בצוואר בעקבות גידול סרטני שהתפשט לבלוטת הלימפה שלו. הוא נותר עם עיוות בצוואר שלמזלו הוסתר ברובו תחת בגדיו. הטיפול בסרטן כלל מינון גבוה של תרופות במשך כמה חודשים, אבל במרץ, ביום הולדתו, הוא כבר היה כנראה נקי מסרטן. בכלל, 1984 הייתה שנה גדולה עבור סוס, באותו יום הולדת, ה-80 במספר, סוס גם זכה בפרס פוליצר, "על תרומתו המיוחדת במשך כמעט חצי מאה לחינוך ולהנאה של ילדי אמריקה והוריהם".
"אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים" (Oh, the Places You’ll Go!)
זה היה הספר האחרון של סוס שפורסם בעודו בחיים, בשנת 1990, והוא נחשב לאחת היצירות המצליחות והאהובות שלו. הוא נפתח במילים "מזל טוב!", והוא כולו חגיגה של אירועים מרגשים, בחירות גורליות וגורליות פחות, הישגים והתמודדויות עתידיות או בקצרה - החיים. העובדה שזה אחד הספרים הבודדים ברזומה של סוס שלא נכתבה בו הקדשה מעלה את הסברה שאת הספר הזה הקדיש סוס הקשיש לעצמו. אחד העורכים של "רנדום האוס" ציין שכשהוא קרא את כתב היד הוא חש מחנק בגרונו. "הוא נפרד מאיתנו", הייתה האבחנה שלו.
את שם הספר ביסס סוס על משפט שהוא וחבריו נהגו לומר בתקופת לימודיהם בקולג', "הו, המקומות אליהם תלך! האנשים שתפגוש!", ואכן, הספר הפך למתנה הנפוצה ביותר למסיימי קולג', ולספר הרווחי ביותר בקאנון של הדוקטור. כשיצא, הספר נכנס לרשימת רבי-המכר למבוגרים של "הניו יורק טיימס" ונשאר שם במשך שנתיים. סוס נהנה להחשיב את העובדה הזאת כהוכחה שהוא כבר לא כותב לילדים אלא לאנשים. הביקורות הראשונות, לעומת זאת, כפי שמציין בראיין ג'יי. ג'ונס בביוגרפיה החדשה שכתב, Becoming Dr. Seuss, היו קשוחות. אליסון לוריא, סופרת זוכת פרס פוליצר וחוקרת ספרות ילדים, הגדירה אותו כ"חלום יאפי - או סיוט - של 1990 בצורת קריקטורה". אי-אפשר להתעלם מהנימה האירונית ששזורה בחלק מדפי הספר, ושמתיישרת עם הדעה של לוריא: לא פעם נדמה שסוס מבצע פרודיה על החלום האמריקני לפיו האינדיבידואל הוא בלתי מנוצח, ושאם רק נתאמץ מספיק, נוכל לכבוש את העולם.
ג'ים הנסון קבע פגישה עם סוס כדי ליצור עיבוד וידאו ל-Oh, the Places You'll Go!, אך מת יומיים לפני הפגישה המיועדת, בגיל 53. ולמיטיבי הלכת - אל תחמיצו את גרסת הוידאו עם הקריינות של ג'ון לית'גו.
