הרקדנית ואשת התיאטרון יעל קרוון מתיישבת על הספסל המוצל תחת עץ השקמה שעל הגבעה הקטנה בכיכר תרבות, שמוכרת יותר בכינוי כיכר הבימה. היא צופה אל עבר הכיכר, מעשה ידי אביה, האמן וחתן פרס ישראל המנוח דני קרוון. לפני שנה בדיוק הוא נפטר, מותיר אחריו עשרות פסלים מרחביים אייקוניים שמוצבים בארץ ובעולם.
"אבא שלי היה בכלל חייזר, הוא היה מכדור אחר. כל הצורות האלה, המשולשים האלה, השערים...יש בו משהו מאוד חלל חיצון". יעל לוקחת רגע של נשימה ועצירה בתוך המירוץ. מהריאיון ל-ynet היא תרוץ לנצח על 12 רקדנים ממרכז ביכורי העתים בחזרות ליצירה חדשה שלה - "פעימות", שתבוצע בכיכר במוצאי שבת הקרובה (28 במאי), כחלק מאירועי "בתים מבפנים". מהחזרות היא תמהר לתפוס טיסה, ותשוב יום לפני המופע לישראל. "אבא שלי, זכרו לברכה גדולה, נתן לי הרבה מהגנים שלו - אז אני עושה 15 פרויקטים בו זמנית ב-15 מדינות", היא מספרת.
"אני עובדת פה ואז נוסעת להופיע בדרום פורטוגל. אחר כך הוזמנתי לעשות לו מחווה ליד פריז, באחת העבודות הגדולות שלו בסרז'י פונטואז (Cergy Pontoise), ב-5 ביוני. עוד עבודה הוזמנה ל-11 ביוני לגן פסלים שנקרא צ'לה ליד פירנצה, לרגל 40 שנה לפארק ולזכר דני (היא קוראת לו בשמו הפרטי, "כי הוא לא רק אבא אלא גם מין חבר". ד"מ). אני אציג במסגרת עבודה שנקראת 'ירושלים עיר שלום'. אני קוראת ליצירות שלו 'אחים' ו'אחיות' שלי כי ראיתי את היצירות האלה גדלות מאפס", היא מחייכת בהתרפקות, וממשיכה. "פה רציתי לעשות הופעה ממש מזמן. אבל מה – ביפן הזמינו אותי להופיע בארבעה מקומות שונים, אחר כך הזמינו אותי לקלן ליצור בעבודה שלו 'מעלות', אחר כך הזמינו אותי לספרד לעבודה מדהימה שהוא עשה לזכרו של וולטר בנימין שנקראת 'פסאז''. ממש סיבוב מחווה! ובמקביל יש דברים אחרים. אני מרגישה כמו עכביש עם הקורים שלו בכל מקום...", היא עוצרת את השטף לנשום. "ואני בלחץ איך אספיק, אבל אני יודעת שהוא ידאג לי. הוא יעזור לי".
במופע בישראל, שייערך כחלק מסופ"ש גדוש באירועים לזכרו של קרוון, יתהלכו הרקדנים במוקדים שונים על המרחב הפיסולי בכיכר ללא הפרדה בינם לבין הקהל, לצד שברי זיכרונות על טהרת הקלטות, חלקן בקולו של האמן המנוח. כך, במגע, כמו במגרש משחקים ענק - קיווה קרוון שהקהל יתקשר עם עבודותיו. בתו יעל צוחקת ומחקה אותו: "כשהייתי ילדה הוא היה אומר לי, 'יעל, יעל! לכי על הפסלים שלי, לכי שחקי קצת שכולם יראו שהם יכולים לעלות עליהם!".
כבר 27 שנים שהיא לא חיה בארץ. היא עובדת ויוצרת בחו"ל, וזוכה להערכה בתחומי התיאטרון, המחול והתנועה, הרחק מכאן. "זה מעניין", היא מהרהרת, "היום בישראל האנשים ברובם חושבים שלדני יש שתי בנות, תמר ונועה. כשאבא שלי היה מספר עליי היו חושבים שאני ממזרה או משהו. 'מה? איפה החבאת אותה?!'", היא פורצת בצחוק גדול. "ודני היה עונה: 'לא החבאתי אותה בשום מקום! היא חיה ועובדת בחו"ל, היא רקדנית'. בארץ אני קצת לא קיימת".
7 צפייה בגלריה
המחול הותאם על ידיה במיוחד לאתר. אנדרטה שתכנן דני קרוון לזכר וולטר בנימין בקטלוניה
(צילום: וינסנט אורדונס )
אבל זה לא תמיד היה כך. בשנות ה-90 יעל קרוון היתה כוכבת ילדים עסוקה. היא הגישה תוכניות טלוויזיה בערוץ 2 ובערוץ 6 הפופולריים וגם ברדיו גלי צה"ל, שיחקה ודיבבה (אפריל אוניל מ"צבי הנינג'ה", "בולי איש השלג", "החתולים הסמוראים" ועוד). "אבא שלי היה צוחק: 'היום שאלו אותי אם אני אבא של יעל קרוון!'. זה מטורף לחשוב על זה. בסדר, טלוויזיה. אין מה לעשות", היא נזכרת ברגשות מעורבים. "ברור שהכול החמיא לי מאוד. בכלל לא היה לי סוכן, זה פשוט קרה: כשהייתי ילדה עברנו לפירנצה ואז לפריז בגלל אבא שלי, וכשחזרנו לארץ והתחלתי ללמוד בבית ספר לאמנויות, כולם אמרו, 'אה, את כאן רק כי את הבת של דני קרוון'. הרגשתי שאני מוכרחה להוכיח שאני עושה את זה בזכות עצמי. לבד. אז איכשהו זה התגלגל, וחשבתי שזה גדול אם אני חותמת על חוזה לבד! כמובן שגם רימו אותי, אבל לא משנה. ההורים שלי בכלל לא ידעו עד שאמרתי להם לפתוח את הטלוויזיה כי היום אני שם".
"הייתי בטלוויזיה שנים, ואז ברחתי", היא מסבירה: "הייתי עדיין נערה וכולם ידעו עליי מה שאני לא ידעתי על עצמי: יעל הלכה עם ההוא, יעל אוהבת ככה, היא כזאת, היא לא כזאת... ידעו עליי הכול, ואני לא ידעתי! היה איזה חנק. רציתי לברוח ושאף אחד לא יכיר אותי. שאלך ברחוב ולא אצטרך לחשוב איך אני נראית, מי ראה אותי, מה יכתבו עליי. עשו עליי איזו כתבה ב'מעריב' - 'בייבס: הבחורה הכי לוהטת בעיר'", היא אומרת ומתכווצת. "יש בזה משהו מביך מאוד. כל זה בזמן שאני בעצמי עוד שואלת מי אני, מה אני, מה העומק שלי. הרגשתי שאני חייבת לברוח. זה היה סוג של הישרדות".
"אני קוראת לאבא דני כי הוא היה גם אבא וגם חבר"
ילדותה עברה עליה בין ערים במסעות העבודה של אביה, והמסע הפרטי שלה עצמה קרא לה. הוא הוביל אותה אל מעבר לים, שם חקרה והעמיקה בעולמות התנועה והתיאטרון. היא חיה שני עשורים באנגליה ונדדה בין ערים בעולם, ספגה עוד ועוד: מחול, תיאטרון תנועה (Physical Theater), תיאטרון בובות, קרקס, ליצנות ומה לא. אחרי שנים של עבודה לבד ועם קבוצות מחול ותיאטרון שונות, הגיעה התחנה המשמעותית בחייה: המפגש עם בוטו – תיאטרון-מחול פילוסופי ופוליטי שהתפתח ביפן בתחילת שנות ה-60, כמחאה נגד התרבות שלאחר מלחמת העולם השנייה. הבוטו קרא למצוא קצב וזמן אחרים, דימויים שונים, עולם פנימי. לרקוד מתוך מודעות לכך שהאדם מסוגל לעשות את הדברים הנעלים והיפים ביותר וגם את הבזויים והרצחניים ביותר.
"כשהייתי ילדה, בגיל שלוש, נסענו לאיטליה עם העבודות של אבא שלי, והייתי צריכה למצוא דרך לדבר עם אנשים. הרי לא דיברתי את השפה - אז הגוף שלי היה השפה. כיום אני דוברת שש שפות, אבל תמיד אומרת שאני דוברת שבע - כי אני דוברת גם את שפת הגוף. טקסט נכנס יותר למוח, ואני רציתי משהו שהוא יותר חווייתי. אני גם קצת נון-קונפורמיסטית כמו אבא שלי (שהיה פסל, אבל עשה שימוש באלמנטים אדריכליים, ד"מ). כשפגשתי את הבוטו זו הייתה החתונה הכי עוצמתית. זה היה חיבור של ויזואלי ופואטי, פיזי שהוא קצת קיצוני. לבוטו יש עוצמה כי הוא ריקוד מהפכני, שאומר: אי אפשר להגיד שהכול יפה, שאנחנו נצחיים, שאנחנו נוגעים בשמיים ואנחנו מלאכים. אנחנו גם מוות וגם חיים, אנחנו גם יפים וגם מכוערים, אנחנו גם טובים וגם רעים, אנחנו מלאי ניגודים".
איך מעבירים את הפילוסופיה הזאת בכל כך מעט זמן לרקדנים כל כך צעירים?
"מעניין להעביר את זה לרקדנים של ביכורי העתים, הם בגיל שיש מלא אנרגיה וחשוב להם להיות וירטואוזים, לקפוץ, להרים רגל הכי גבוה. זה ללמד אותם פתאום אטיות. אנחנו נציג בכיכר – יש תנועתיות, מלא אנשים הולכים. מה שיתפוס את העין זה הלאט, העצירה, המחאה שאנחנו יכולים לעשות בעולם שהוא כל כך מלא וכולו בריצה – והחיים שלי הם מאוד כאלה. הם מתפעלים: 'זה כמו מדיטציה!', הם מרגישים שזה נותן להם תחושה אחרת. בוטו מדבר על עצמו שהוא לא מוצר – הוא חוויה. ואני חושבת שזה מעניין, כי ככה גם העבודות של אבא שלי - הן לא מוצרים, אי אפשר לקנות את זה. זו חוויה. דני לא רצה להיות בגלריה. הוא רצה שאנשים יחוו", היא אומרת בהתרגשות גלויה. "כבר שנה יש לי רעיון לעשות פה משהו. כל השנה הזאת שדני לא היה פה, תהיתי מה אני אעשה. הוא תמיד אמר: 'אני מקשיב למקום. מה המקום צריך? מה המקום רוצה?'. היו דברים שפתאום צצו שזה היה בול. האינטואיציה הזאת, ומה זה להקשיב, התחבר לי מאד לבוטו. זה ליצור חלל בתוכנו, בשביל להכיל".
"החיבור הגדול ביני לבין דני היה דווקא עם יפן", היא מתחילה לספר ועוצרת להסביר: "אני קוראת לו הרבה פעמים 'דני'. כשאבא שלי היה ממש חולה, אחת האחיות שאלה למה אני קוראת לו דני ולא אבא. שאלתי אותו אם זה מפריע לו והוא ענה לי: 'ההפך הוא הנכון! כי זה רק מראה שאני גם אבא שלך וגם חבר'. וזה באמת נכון. הוא היה אדם מאוד מעשיר, תמיד מאוד תמך בנו, בשלוש הבנות שלו (אחיותיה - תמר ונועה, ד"ר), כל אחת בדרכה. ביליתי בערך עשר שנים, משנת 99' עד 2009, בנסיעות קבועות ליפן. אחר כך רקדתי בוטו גם בגרמניה ובאנגליה עם כוריאוגרפים יפנים. בתקופה הזו אבא שלי כבר עבד ביפן, ואז באמת נהיה חיבור עם אבא שלי. אני הייתי נוסעת בשביל הבוטו, והוא היה נוסע בשביל העבודה שלו, והיינו מתראים, היינו מתים על אוכל יפני והיה לנו הכי כיף ביחד. ככה התחלנו להיפגש בכל מיני מקומות בעולם, כל אחד היה מגיע עם העבודה שלו".
7 צפייה בגלריה
מסתכלת על היצירות כאל אחיות שלה. רקדניות יפניות על פסל של דני קרוון ביער האמנות מורו
(צילום: אן תמיזיה )
קרוון האב עבד וזכה להערכה ולהוקרה בכל רחבי העולם עם יצירותיו המרחביות המונומנטליות ותלויות-המקום, אבל החיבור החזק ביותר שלו, הראשוני, היה לישראל ויותר מכול לתל אביב - העיר שבה גדל וראה אותה צומחת מן החולות. קרוון זכה ממש לפני מותו בתואר "יקיר העיר תל אביב" ובעבודותיו תמיד הדגיש את הישראליות. אביו, אברהם קרוון, היה הגנן הראשי המיתולוגי של העיר תל אביב. זיכרונותיו של דני כילד - מימי ההתהוות של תל אביב, העצים שנשתלו בה, ההליכות היחפות על החול - שזורים בכל עבודותיו מאז ומתמיד. כך, למשל, מציינת בתו בהתרגשות את העבודה שהציג דני בשנת 1976 בביתן לשלום בביאנלה בוונציה – מהתערוכות הנחשבות בעולם. הוא לא יכול היה להביא חול, היא מספרת, ולכן הביא בטון, שעשוי ברובו מחול – ויצר איתו תוואי שטח של דיונות, בהן הטביע את ידיו ורגליו, וקרא למבקרים לחלוץ נעליים ולהתהלך על היצירות. גם בכיכר התרבות שליד תיאטרון הבימה שזורות תחנות מחייו של האמן. "הכול פה זיכרונות שהוא הציב בצורה סימבולית. הוא אמר שהחומרים שהוא עבד איתם זה מים, אדמה, חול, אור וצל – וזיכרון", מאשרת בתו.
"בכיכר אנשים מתאהבים, נפגשים, מפגינים...לאנשים שחיים בתל אביב אין מושג שתחנת מטרו תעבור כאן"
זהו יום אביבי נעים, רוח מנשבת, והכיכר מלאה באנשים שיושבים בגן השקוע ובבתי הקפה. אלא שמעל מרחף איום: שינוי במתווה של תחנות המטרו בתל אביב קבע כי אחד הקווים, קו M2, יעבור דרך הכיכר - מה שיחסום אותה בפני הציבור ויגרום להריסת חלקים ממנה. "זה מדאיג אותנו", מספרת קרוון. "ברור שהמטרו חשוב, אבל התחנה שלו הייתה אמורה להיות במיקום אחר, יותר הגיוני. זה לא רק מעבר, זה מקום מרכזי: מתאהבים פה, נפגשים פה, עושים הפגנות ומחאות...ל-98% מהאנשים שחיים בתל אביב אין מושג שזה התכנון. ויום אחד זה יקרה – בדיוק כמו שזה קרה בכיכר רבין. פתאום היא נחסמה ואת אף אחד לא שאלו, וזה מהמיסים שלכם. יכול להיות שאנשים יגידו: לי יותר חשוב המטרו. אבל תדעו שזה קורה. אנחנו צריכים לתבוע בעלות על הערים שלנו.
"בכיכר השקיעו השקעה כלכלית של התושבים, והשקעה גדולה של האמן, שנפטר – אי אפשר להחזיר את זה", היא מספרת בכאב. "כסף מדבר, כסף מחליט, ולא נעים להגיד שכסף אפילו הורג. אילי ההון, אנשים שיש להם מיליונים ומיליארדים, ימכרו את התרבות, והם ימכרו לנו את הנשמה. אני מדברת עם דורות צעירים ושואלת אותם מה הם חושבים על המצב הפוליטי, מה דעתם על שלום. הם עונים: 'הדור שלנו כבר אדיש לזה, אנחנו לא ממש חושבים על זה'. ובמידה מסוימת, אם רוצים לחיות ורוצים להתאהב, אם אתה רוצה להישרד פה – אתה צריך לאטום את עצמך".
אדישות זה לוותר על הרגש. הרי מה מוביל לפעולה חריפה? רגש מאוד עמוק שנחווה: רגשות שליליים או חיוביים כמו תקווה. כך או אחרת, זאת התמודדות רגשית. ואנשים מעדיפים לאטום את עצמם, מה שמייצר פסיביות. זו קרקע מאד קשה לאמנים.
"נכון. אבא שלי היה 99% רגשות. את הרגשות שלו לא היית יכולה לכבות. ואמא שלי חוה אומרת: 'אני בת 90, אני לא יכולה לצאת כבר להפגנות, איפה הצעירים?!' זה קשה. נכון, אין לי מה להגיד – אני חיה בחו"ל. זה לא סבבה לעזוב. זו חולשה שלי. היו לזה הרבה סיבות שונות, גם כשגדלתי בחו"ל, אבל יש עוצמה בלהישאר ולהילחם במקום. פשוט לא יכולתי להיות אדישה כדי להמשיך לחיות. אנשים אומרים לי שכל הזמן יש רק חדשות, פיגועים, וכשהם הולכים לתיאטרון לא בא להם לראות את זה. בא להם לצאת ולשכוח את הכול. אז כאמן, מה אתה עושה באמת? אתה עושה בידור? סבבה. לי קשה ללכת לסוזן דלל ולראות בידור".
אמנים שהולכים ולומדים בוטו הם לא ממש אנשים של בידור.
"ללא ספק. אני חושבת שאמנות צריכה לתת איזו קונטרה. אז כשאני מביימת, כשאני רוקדת, כשאני יוצרת – אני מבחינתי על הענקים האלה שמשקרים, וגונבים, ורוצחים, והורסים. תמיד אנחנו במעגל בין הרס ליצירה. אז אני מרגישה בחלק של הבנייה – היצירתיות. יש פה הרבה אלימות, ואנחנו יוצרים, אז אבחר לתת את הקונטרה לאלימות. יש פה הרבה הרס, אני צריכה לתת יצירה. יש פה הרבה אגרסיביות, אני רוצה עדינות. האיזון הוא הכרחי, וזה מה שאני מנסה לעשות עד הרגע האחרון. זו המשימה שלי, אני מרגישה. כל העבודות שלי מאוד קשורות לאקלים, להצלת הפלנטה, אני גם קוראת לעבודות שלי אקולוגיות כי זה רק אני והגוף שלי, אני לא משאירה שום חומר אחרי. לא עבור עצמי, וגם אין לי ילדים – אלא באמת כי אני אוהבת את הטבע מאוד, כי אכפת לי. ואנחנו חלק מהטבע. אולי הוא יבעט אותנו החוצה, והפלנטה תישאר ותעשה חיים משוגעים. אולי מגיע לנו איזה ריסטרט".
"פעימות", שבת 28.5 בשעה 18:30 בכיכר התרבות, הכניסה חופשית. במסגרת אירועי המחווה לדני קרוון ב"בתים מבפנים", 26-28.5 ברחבי תל אביב.
