"לא חשבתי שיש לי עוד משהו ללמוד על קורין אחרי כל כך הרבה שנות עבודה משותפת, אבל בשנה וחצי האחרונות למדתי להכיר אותה עוד", מספרת חן לי פישמן, המנהלת האישית של קורין אלאל בעשור האחרון. בכתבה שתתפרסם בסוף השבוע הקרוב ב"7 לילות" וב-+ynet, פישמן ועוד כמה מחבריה הקרובים של אלאל, מספרים על מה שעבר עליה בחודשים האחרונים לחייה, עד למותה ביום חמישי שעבר.
קורין אלאל מבצעת את "אין לי ארץ אחרת" בבארבי
(צילום: עומר טסל)
"קורין הצליחה לשרוד שנה וחצי עם המחלה בלי כימותרפיה, כשאנשים מתים מהמחלה הזו אחרי כמה חודשים. מי חשב אז שהיא תצליח לעשות הופעות גדולות. הרופאים היו מעודכנים בלוח הופעות שלה ויום-יומיים לפני ההופעה, היא הייתה מגיעה לקבל מנת דם או עירוי ברזל, להתחזק. בגלל שהיא לא יכלה לאכול, פתחו לה פיק ליין והיא הייתה מוזנת משמונה בערב עד הבוקר. היא לקחה גרביים בכל מיני צבעים, גזרה אותם וזה מה שהיא שמה על היד לפני שעלתה להופיע. זה מה שהחזיק אותה בחיים, הפיק ליין ותאוות החיים שלה".
ערן צור, שעבד איתה לאורך השנים וגם שימש כמנהל אומנותי של ההופעות שלה, מספר בכתבה על מצבה של קורין, שהלך והדרדר. "ראיתי כמה קשה לה וכואב לה, זה כמעט כאב לי פיזית. אבל על הבמה היא קיבלה כוח. היא התחילה בתור אמנית סגורה ונפתחה עם השנים, נהייתה קומוניקטיבית. רצתה לראות את כל האנשים שבאו, שנכנסו לחבק, להגיד מילה טובה ולהצטלם. האהבה שלה לאנשים ושל אנשים אליה הייתה דבר מאוד מיוחד. אני כבר מזמן הגעתי הביתה כשהיא עוד הייתה בחדר הלבשה".
"ייקח לרותי ולבנים עוד זמן לעכל את זה שקורין איננה", מוסיפה פישמן. "היא לא פחדה ממה שיקרה לה, אלא מה יהיה עם המשפחה שלה, שלילדים יהיה טוב השנה הזו הייתה כל כך טובה לקורין. כל השנים היא לא הבינה עד הסוף את המשמעות שלה בתרבות הישראלית. כלום לא היה מובן מאליו בשבילה. בתחילת דרכה, לא הייתה הערכה אליה וגם לא תמיכה מהבית. רק השנה, אחרי כל האהבה הגדולה שקיבלה, היא אמרה לי, 'עכשיו אני מבינה שאני קורין אלאל'".
