בשיתוף עברית
עמוס הפליג בשבחה. הוא נכח בהרצאתה וחזר נלהב. "כל העיניים היו נשואות אליה. הקהל שאל שאלות והיא אפילו לא מצמצה. ענתה על הכול ברהיטות. אי אפשר היה להאמין שהגיעה לאולם ההרצאות ישר מהטרמינל."
"אין לך מושג כמה שאתה צודק. האישה הזאת," הכרזתי והצבעתי על נועה שלבשה שמלת קטיפה סגולה בעלת צווארון, "היא כל כך עצמתית, שגם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא," אמרתי ורק כשהבחנתי בעשרות העיניים הנעוצות בי ושמעתי את השקט שהשתרר סביבי הבנתי שדיברתי בקול רם מאוד, כנראה צעקתי.
אפילו אֶמָּה הצעירה ששטפה כלים במטבח עצרה ממלאכתה והפנתה אלינו את צדודיתה, מבט עולץ התגלגל בעיניה הירוקות. צחקוקים מוחנקים נשמעו בסלון. אולי האורחים דמיינו כמוני מפגש חזיתי בין נועה לבין רכבת ישראל דוהרת; שביבי מתכת אדומים מתעופפים באוויר, גִצי אש ניצתים במסילות, עשן עולה מיבבַת הבלמים.
לפי מבטיה הרושפים של נועה קלטתי ששתיתי יותר מדי והנחתי את גביע היין על השולחן. העמסתי סלט חסה עם פקאן מסוכר בצלחת, ושאלתי מתחטא אם יש כאן עדיין מישהו שלא טעם מהסלט הנפלא של אשתי. בלילה במיטה, ממש לפני שנרדמנו נועה הפֵרה את שתיקתה הממושכת ואמרה: "כל כך הרבה עוינות הייתה במשפט הזה שלך עליי ועל הרכבת.""איזו עוינות בראש שלך," הכחשתי ומוּצף אשמה ניסיתי לחבק את גבה אך היא סילקה את ידי וקברה את ראשה בכרית.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "עליך לא הייתי מאמינה", מאת כנרת רובינשטיין
(עיצוב עטיפה: ציור - ג'יימי פול סקאנלון, עיצוב - יגאל ארקין)
בשָלב הזה לא נועה ובטח שלא אני רצינו לחורר את מעטפת הסטטוס קוו הדקיקה של נישואינו. לביא ואביגיל למדו בתיכון, הקריירה האקדמית של נועה הסתמנה כמבטיחה עם קבלתה כמרצה מן המניין בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב ואני מוניתי לראש צוות פיתוח בחברת הייטק שבה עבדתי שנים.
התהלכתי בתחושה שחיינו המשותפים מוגנים מפִּרצֵי רוחות רעות, כאילו במאמץ רב פענחנו קוד מוצפן של זוגות שהחליטו להישאר ביחד אחרי הכול, ולהמשיך לנהל עסק משותף שכמו מפעל יעיל עבד ללא הפסקה ופלט מארובותיו עשן של עמל יגע. כשהתגנבו לאוזננו שמועות על מכרים, שכנֵי עבר, הורים של חברי ילדנו מבית הספר שהתגרשו, צקצקנו בלשון כרצי מרתון המזכים במבטי השתתפות את אלו שהשתרכו מאחור. הרגשנו בני מזל שהצלחנו לאזן את מערך הכוחות בינינו לאחר שנים שבהן כפות המאזניים היטלטלו בסערה.
הכרנו כשנועה שפכה עליי בטעות קפה חם בתור לקפטריה באוניברסיטה העברית. היא קיבלה את ההפוך שלה ורצתה להימלט מגדוד הסטודנטים שצבא על הדלפק. צעד אחד מיותר לאחור גרם לה לשפוך עליי את הקפה מכוס הקרטון. את הכתמים החומים על הסוודר שלי היא ניסתה ברוב אדיבותה למחות במפית ואני ניצלתי את מאמציה כדי לרחרח את גופה.
היינו אז סטודנטים מבטיחים לתארים מתקדמים שזכו למלגות והתחבטו מצחקקים לגבי הניסוח ההולם למכתב התודה הרשמי לתורם שבזכות מענקו הנדיב התאפשרו לימודינו והוענק לנו אופק מחקרי. היא לבשה אז ג'ינס משופשף, צבעה קווּצַת שֵער אחת בסגול, התנדבה במעון לנשים מוכות ולמדה בחוג לחינוך. אני ענדתי עגיל באוזן, הרכבתי משקפי ג'ון לנון עגולים, טיפחתי זקן תיש ולמדתי מדעי המחשב. היה לנו מנוי סטודנטים לסינמטק וניצלנו אותו עד תום בצפיית סרטים צרפתיים מה"גל החדש". אחרי הסרט ירדנו לעשן במדשאה של גיא בן הינום והצענו משועשעים פרשנויות בלתי מתקבלות בעליל לסרטים שצפינו בהם.
לאחר שנתיים התחתנו, ובמהרה התנפלו עלינו החיים בתביעות שהכריחו אותנו להיות אחראיים, רציניים ולעמוד בגזרת התשלומים החודשיים הקבועים. כשהילדים נולדו בהפרש קטן בזה אחרי זו, קלילות החיים הסטודנטיאליים נמחצה לעד תחת כובד מטלות היום־יום הבלתי נגמרות. בתקופה הסהרורית של מחלות הילדים והלילות ללא שינה, החלטנו שנועה תמשיך בקריירה האקדמית ושאני אהיה המפרנס העיקרי.
בשנים הראשונות נועה עוד טרחה לברר אם אני חש החמצה על כך שלא השלמתי את לימודיי, אך ככל שנקף הזמן, היא חדלה לשאול ואני חדלתי לתהות מה היה קורה לוּ הייתי ממשיך בלימודי הדוקטורט. משכורתי היפה פרנסה את המשפחה ואני מיגנתי את עצמי בשגרת היום־יום שכללה יום עבודה ארוך שהסתיים רק בשעות הערב המאוחרות ונסיעות תכופות לחו"ל.
לזכותה של נועה ייאמר שבתמורה לפשרה הכפויה שלי, רוב הזמן היא הצליחה לא לנפנף בפלירט הקצר שניהלתי עם עמיתה לעבודה במהלך נסיעת עבודה לגרמניה. שבוע נעדרתי מהבית, וכשחזרתי הייתי נסער והתוודיתי קודח על כל חטאיי. אז היא בעיקר שתקה, אולם חודשים ואולי שנים אחר כך הקניטה אותי ושאלה בעוקצנות מה שלום החברה הפרֵחה שלי. היא הניחה שניתקנו את הקשר מיד עם שובנו ארצה, ואני לא סיפרתי לה שהסטוץ' עם מירית נמשך עוד שבועות אחר כך. אמנם לא העזנו לשכב שוב בלהט כמו ששכבנו במיטה המוצעת בסדינים מעומלנים בחדר המלון המוּסק בדצמבר במרכז ברלין, אך הִישנוּת הבגידה קרצה בכל פעם שנתקלתי בה בטעות במסדרון, מתחכך במלאות חזהּ ונמלא התרגשות ובכל ישיבת צוות שבה שולחן עגול הפריד בינינו ובנק הזיכרונות המלוכלך עקצץ בפיתוי.
***
הכול התחיל כשנועה רצתה לארגן מסיבה בביתנו לרגל פרסום המאמר האקדמי הראשון שלה בכתב עת בינלאומי יוקרתי לחינוך. הופתעתי מהצעתה, עד עכשיו הקפדנו לדלג על טקסים טרחניים. רצינו להעניק משמעות משלנו לציון האירועים ולכן ערכנו חתונה צנועה וברית מילה ביתית. גם את חגיגות הבר מצווה והבת מצווה של הילדים המרנו בטיולים ארוכים בארה"ב ובאירופה.
הייתה בינינו תמימות דעים שאין צורך להטריח את הדודות הרחוקות לנסוע עד ירושלים בשביל להגיש להן מאפה מבצק פילו ולקבל מהן צ'ק ונשיקה שמנונית מליפסטיק על הלחי. "הפעם אני רוצה לחגוג," הכריזה נועה והסירה את משקפי הראייה שלה שהשאירו את פניה מיותמות, סימנים אדומים במעלה אפה. היא קיפלה את עיתון סוף השבוע והניחה אותו על שולחן הזכוכית.
"מה קרה?"
"לא יודעת, אולי זה הגיל," משכה בכתפה, "הגיל שגורם לך להכיר תודה על כל מה שהצלחת להשיג בחיים."
"את צעירה מדי בשביל להתחיל עם הסנטימנטליות," הזהרתי והנחתי את רגליי המשוּכּלות על העיתון. נועה הסירה אניצים סוררים מהסוודר שלבשה ונדה בראשה. "זאת בכלל לא סנטימנטליות, אלא רצון לחלוק עם חברים את תחושת הסיפוק שלי."
שנים עבדה על המאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה שעסקה ב"'מושג העצמי' בקרב נוער הנושר ממסגרות חינוכיות" וכעת חשה גאווה על כך שסוף־סוף זכתה לפֵרות של פרסום, הכרה, ומוניטין.
"אבל זאת לא רק גאווה. אני מרגישה גם התרוקנות ממשהו שמילא את כל כולי."
"חשבתי שאת מתכננת להפוך את הדוקטורט לספר."
"ברור." היא הנהנה, "אבל יש עוד זמן."
"את יודעת שאימא שלי תמיד אומרת שאסור להתרברב במזל הטוב, שזה יכול לפתוח עין הרע."
"על מה אתה מדבר?" היא צמצמה את עיניה וניסתה ללכוד את מבטי, "מה הכוונה לפתוח עין הרע?"
"זה כמו לפתוח פה לשטן. המבט של אנשים קנאיים עלול להיות מסוכן, להזמין צרות."
"איזה שטויות, בחיי. אל תגיד לי שאתה מאמין בכל הדעות הפרימיטיביות האלו," אמרה והביטה בי במבט ספקני שכמו אמד אותי מחדש.
"אני גם לא מתרברבת ולא משתחצנת, אני סתם רוצה להביע תודה על כך שאחת השאיפות שלי התממשה. שאחרי שנות עבודה רבות ומאומצות, סוף־סוף זכיתי להגשים חלום."
"עכשיו את נשמעת כמו מישהי שזכתה להארה."
"נו, באמת." היא קמה, אספה את ספלי הקפה ושפכה את שאריות הנוזל המר לכיור, "אתה יודע לְמה אני מתכוונת."
***
מועד המסיבה נקבע לערב חמישי שלאחר חג פורים. שלושים המוזמנים היו ברובם חברים שלה. מעט חברות ותיקות מהתיכון, והרוב קולגות מהאוניברסיטה: ראש החוג וכמה מרצים מהחוג שלה ומחוגים אחרים, ביניהם גם עמוס הידיד הגבעולי המזדנב שלמד אִתה מהתואר הראשון ועבר אִתה את כל התחנות האקדמיות המתישות שבדרך, חביב עליה ומשונה תמיד בעיניי. האורחים שאלו בנימוס מה להביא, אך נועה לא רצתה שיביאו דבר. היא תדאג לכול. בתושיית מארחת ותיקה שהפגינה הזמינה ארגז משקאות שכּלל שמפניות ויינות בורדו, וגם כמה בקבוקי ויסקי. תפקידי היה לקחת את הארגז מחנות המשקאות, לקנות ירקות טריים בשוק ולאסוף מהקונדיטוריה היוקרתית מגש פטיפורים במילוי קרם קוקוס, שטרודל תפוחים ועוגת גבינה.
שבוע לפני המסיבה הצהירה נועה שברצונה לשכור את שירותיה של סטודנטית או סטודנט שיגישו את הכיבוד, יפַנו את הכלים הריקים למטבח וידיחו אותם. היא אמרה שחשוב לה להיות כל כולה עם החברים שלה. הרי יש כאלו שמגיעים ממש מרחוק. מחיפה, מקיבוץ דפנה ואפילו זוג אחד שעקר לבוסטון לפוסט־דוקטורט וקפץ לביקור מולדת, הבטיח לבוא להגיד שלום. לנועה היה חשוב להעניק לכולם את מלוא תשומת הלב, לכבד אותם בנוכחותה ולא להתרוצץ מוטרדת בין המטבח לסלון כדי להביא למישהו קיסמי שיניים או לערבב את הרוטב בסלט.
"אביגיל או לביא לא ירצו לעזור, הא?"
"השתגעת? אבל הם כן הציעו שיפַנו לנו את הבית באותו הערב."
"וואלה."
"כן, לפחות הם לא יטרקו דלתות ויסתובבו עם הטלפון הנייד שהולך לפניהם כמו כלב נחייה."
הסכמתי עִמה ואחרי סבב טלפונים קצר היא השיגה שם של מישהי מזוג חברים, שלא הכיר אותה אישית אבל שמע עליה משכנים. שמה היה אֶמָּה. היא הייתה צעירה בת עשרים ושתיים שחזרה לא מזמן מטיול בדרום אמריקה ועברה לירושלים מכרמיאל כדי לעבוד ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים הבאה. בטלפון היא נשמעה לנועה נחמדה ואדישה. ממש כמו הילדים שלנו, שהיו צעירים ממנה בחמש־שש שנים. נועה סיפרה שלא היה לה ממש אכפת מהי העבודה, לא היה לה אכפת משעות עמידה ארוכות במטבח, לא ממש היה לה אכפת מכלום. היא רק ביקשה שנועה תשלח לה את הכתובת שלנו בווטס אפּ והודעת תזכורת יום לפני האירוע.
"איזה מין שם זה אֶמָּה? שאלתי את נועה כשלחצתי על שלט הטלוויזיה.
"תשאל אותה," אמרה נועה והתיישבה לצדי, מותחת גרב על קרסולה.
***
"אימא שלי קראה לי אֶמָּה כי היא מעריצה את ג'ין אוסטן," סיפרה לנו אֶמָּה שהיו לה פנים יפות והליכה חתולית מתפנקת שריתקה אותי אליה. דיבורה העצל הסגיר את מודעותה ליופייה, והייתי בטוח שהיא מאותן בחורות צעירות המשתמשות היטב במגנט משיכתן, מאלו שמנצלות עד תום את הקסם שהן מהלכות על גברים ומיטיבות לנצל בערמה את העצבנות וחוסר השקט שהן מתסיסות אצל נשים. שְערה הארוך והשחור דגדג את פלחי ישבנה העגול, עיניה היו ירוקות וגדולות ופיה נשאר פעור מעט כשהקשיבה.
"אימא שלי נולדה בליברפול. כבר עשרים שנה היא בארץ ועדיין יש לה מבטא בריטי כבד." אמרה אֶמָּה ועפעפה בריסים הצפופים שהאפילו על עיניה.
"נכון," ציינה נועה, "לג'ין אוסטן יש רומן ששמו אֶמָּה על שם הגיבורה הראשית. קראת אותו?"
"לא," אמרה אֶמָּה והעבירה את שְערה הצִדה, "זה אף פעם לא עניין אותי."
בחדר השינה, כשסגרתי את רוכסן שמלתה רטנה נועה שהיא לא מבינה את כל הצעירים והצעירות האלו ששום דבר לא מעניין אותם. בדרך כלל נמנעה ממתיחת ביקורת על הסטודנטים שלה שישבו בכיתות הלימוד, ציניים בעל כורחם, בוהים בה במבט מזוגג, מפּעם לפעם מקישים בגלוי בטלפונים הניידים שלהם ועונים להערותיה בגלגול עיניים. בניגוד למרצים אחרים היא מעולם לא התבדחה על חשבונם או העתיקה את תכתובות המיילים העילגות ששלחו לה וקראה אותן בקול בישיבות סגל כדי להתנקם בזלזולם המופגן. בפניי היא הודתה שכּל הדיבורים האלו על התמעטותו של הדור גורמים לה להרגיש זקנה להחריד. הרי גם כשהיא הייתה נערה מתבגרת, הוריה חשבו שהיא וחבריה רדודים וחסרי דרך ארץ כי שתו וודקה במועדון האומן, ואילו הם בקדחת נעוריהם, היו בטוחים בשיחותיהם הנלהבות שהתנהלו בחדרים המטונפים והקרים בשבט הצופים שיצליחו לשנות את העולם.
"אבל גם הילדים שלנו ככה, נועה."
"ככה מה?"
"לא מתעניינים."
"נכון." היא נאנחה.
המוזמנים הגיעו טיפין טיפין והתאספו בסלון ביתנו שעבר מתיחה לרגל המסיבה. הספות הוצמדו לקירות, שולחן הקפה הוגלה לחדר עבודה, השטיח הפרסי גולגל וזרי שושנים בצבע להבת אש פוזרו בכדים על כוננית הספרים העמוסה. די מהר נפטרה נועה כמעט לגמרי ממבוכת בעלת השמחה ורק אני שהכרתי אותה כל כך טוב, הבחנתי בדריכוּת שנמתחה על פניה, בשנינות הבזק שבה הגיבה להערות, ובחביבות המוגזמת שבה חילקה הוראות לאֶמָּה.
אֶמָּה ביצעה את הנחיותיה במלואן: מילאה מגשים בגבינות מעושנות שקיסם ננעץ בטבורן, העמיסה עגבניות שרי ופינתה צלחות משומשות. היו ששאלו בלחישה אם הבחורה החמודה הזאת היא אביגיל, ואני לכסנתי מבט אל הישבן התפוחי והמוצק שלה וצחקתי, "מה פתאום. אביגיל שלנו הרבה יותר צעירה והרבה פחות מנומסת."
שתיתי כוס יין, ואחר כך גם שתי כוסיות ויסקי כשעמוס, המעריץ המשתרך של נועה, החל לנדנד לי. הכרתי אותו מאז שהיה בן עשרים וחמש, וכעת לאחר יותר מעשרים שנה שמר על בייבי פייס ורק המפרצים בפדחתו הסגירו את גילו. הוא הִילל את נועה ואת ההרצאה ההיא שנשאה במכון הרטמן, שעתיים אחרי שחזרה מכנס חשוב בפריז, ואז נפלט לי המשפט, "גם אם רכבת נוסעת תפגע בה, הרכבת תתפרק ולא היא."
השתיקה מזרת האימה של האורחים ומבטה הצולב של נועה ליוו אותי עד לשולחן הכיבוד המתרוקן. מלבד סלט החסה שאכלתי ברעבתנות, נותרו רק כמה ברוסקטות יבשות ואותן כרסמתי בלי רצון. גבינת הקממבר שכל הערב שמתי עליה עין נגמרה וכך גם הפרוסות המגולגלות של הסלמון המעושן.
קצת לפני אחת־עשרה בלילה החלה התנועה לזרום החוצה. האורחים לבשו מעילים, הכתיפו תיקים ונפרדו ממני ומנועה בנשיקות ובלחיצת יד חמה. נשאר רק עמוס שהתיישב בספה ליד נועה שנראתה סמוקה וזקופה בשמלת הצווארון שהאריכה את גווהּ.
פיניתי כלים למטבח וכל הזמן לכסנתי מבטים לעבר נועה ועמוס שהתווכחו בהרמת קול ובנפנופי ידיים. שוב היטַגנה בבטני השאלה אם הם באמת רק ידידים. ואם הם באמת רק ידידים והיא מעולם לא נמשכה אליו כפי שטרחה להדגיש אז למה אצבעות הפסנתרן הגרומות שלו התהדקו מפעם לפעם על כתפה ומדוע היא לא טרחה לסלק אותן אלא הסבירה לו בעיניים נוצצות את חשיבות תוצאות המחקר האחרון שפרסם הפרופסור הבכיר בחוג שלהם. היא הייתה כל כך מרותקת לטענתו של עמוס שהתעקש שמדובר במִחזור של מחקר ישן עד שבקושי זיכתה את אֶמָּה במבט כשזו הודיעה לה שסיימה לעבוד. נועה איתרה אותי יושב על שולחן במטבח וביקשה בקול צונן, כעוס עדיין מהערתי הטיפשית על הרכבת, שאקפיץ את הילדה המתוקה הזאת לביתה ואשלם לה.
חיפשתי את המפתחות, תוהה אם עמוס יהיה מספיק נועז או מיואש לפתות את נועה. הוא תמיד היה סוג של נמושה בעיניי, אולי מפני שידעתי שהיה נשוי פעם לזמן קצר מאוד לאישה סקנדינבית. לאחר גירושיו הכושלים מהסקנדינבית בעלת הכתפיים הרחבות הפך למין זאב בודד, סרבן מושבע לדייטים שהסתובב בטריקו מודפסת בכל ימות השנה באולמות הספרייה הלאומית ובשעות הצהריים תר בעיניו אחר מכרים לחבור לשולחנם בקפטריה.
רגע לפני שעזבנו את הבית קמה נועה מהספה, העיפה מבט על המטבח הנקי והכיור הריק ואמרה לאֶמָּה שהיא מודה לה על עבודתה. לי היא הורתה לשפוך את הזבל, הוא בטח עולה על גדותיו. קשרתי את שתי שקיות האשפה הכתומות ומלמלתי לילה טוב קפוץ לעמוס.
***
ברדיו התנגן השיר "Hey" של הפיקסיס. הייתי עדיין מסוחרר מעט מאלכוהול שזרם בדמי, הגבהתי את הווליום והצטרפתי בקול לשירה. אֶמָּה ישבה לצדי במושב ליד הנהג וזמזמה את המילים.
"את לא צעירה מדי בשביל השיר הזה?"
"אני בכלל לא צעירה, ויש לו קצב טוב, חזק."
"את צודקת," אמרתי, מבושם ממבטה הפלרטטני. כשהגבהתי עוד את הווליום, אצבעותינו התחככו. לרגע תפסתי את ידה, וכששחררתי אותה היא צחקה והגביהה את המוזיקה עד למקסימום.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"עליך לא הייתי מאמינה", כנרת רובינשטיין, הוצאה לאור: כרמל ועמדה, 192 עמודים.
בשיתוף עברית
