"אנחנו עוזבים את הארץ".
זאת ההודעה ששלח לי חבר ילדות, תוך כדי התכתבות אגבית בווטסאפ.
אני לא בקשר יומיומי איתו אז לא הייתי מעודכן בפרטים, אבל ידעתי שהמחשבה הזאת מסתובבת לו בראש בחודשים האחרונים.
למען האמת, אני יודע שהיא מסתובבת בראש של לא מעט אנשים.
הוא נשוי פלוס שניים, החבר הזה.
איש נורמטיבי לחלוטין. עובד בהייטק. משלם מסים. שומע עידן חביב. מקפיץ את הילדים לחוגים. עושה מילואים. כמעט קלישאה של ישראליות.
אם הייתי צריך להמר על מישהו מהחברים שלי שיעזוב את הארץ, הוא היה בתחתית הרשימה.
באינסטינקט הראשוני - כעסתי.
התמלאתי זעם כלפיו וכלפי ההחלטה הזאת.
היא נשמעה לי אנוכית. ותרנית. נכנעת.
ההיפך הגמור מכל סט הערכים שגידלו אותי עליו.
וואלה, מה אם כולנו נחליט פתאום שאנחנו קמים ועוזבים? מה יישאר פה?
פתאום סבא אברהם קפץ לי לראש.
סבא שלי שברח מהזוועות באירופה, עלה לארץ הזאת, ובנה אותה בשתי ידיו.
כשמדברים על החלוצים שהגיעו באוניות מאירופה – סללו כבישים, ייבשו ביצות, הקימו קיבוצים – עליו מדברים.
ואז קפץ לי לראש דוד שלי עזרא, ששכל את שני בניו -
עמית ששירת בצנחנים.
אביעד ששירת בנח"ל.
אותו דוד עזרא שקיבל מדליית הוקרה מנשיא המדינה, כאילו שהשכול הוא איזה הישג או ניצחון, והחזיר אותה בדואר.
ומשם קפצו לי לראש תמונות מהביקור שלי בתל השומר.
אני יושב ליד מיטה של חייל קטוע רגל.
אחר כך עושה סיגריה במרפסת עם חייל שמרותק לכיסא גלגלים.
ואז מריץ דאחקות במסדרון עם חייל שכל הגוף שלו כוויות.
קומות על קומות.
שכבות על שכבות.
דורות על דורות של אנשים שנלחמו, שהקריבו, ששילמו מחיר יקר כדי שנוכל לחיות פה.
מה פתאום לעזוב את הארץ בזמן שחיילים נלחמים בעזה?
בזמן שהמלונות מלאים בעקורים שתלשו אותם מבתיהם?
בזמן שעדיין יש חטופים שמוחזקים בשבי?
אחרי שהכעס שכך קצת, שקעתי במחשבות.
משהו הציק לי בבטן.
חשבתי לעצמי שאלה לא יכולות להיות הסיבות היחידות להישאר פה.
סיבות ששזורות ומלופפות במוות. בשכול. במלחמות.
יש עוד.
חייבות להיות עוד.
פתאום הבנתי שזה בלתי אפשרי להישאר במקום רק בגלל העבר שלו.
חייבים להאמין שיש גם עתיד.
שאנחנו לא עוברים את כל זה לחינם.
בדיוק כמו שלא הייתי נשאר במערכת יחסים שנשענת אך ורק על עבר משותף, אם אני לא רואה לה גם אופק בהיר ומבטיח.
לאט-לאט הכעס כלפי החבר ההוא, שעוזב, התחלף בצער עמוק.
כי הבנתי שהוא התייאש.
שלא נותר בו שביב תקווה לעתיד טוב יותר במקום הזה.
שהוא כבר לא רואה איך הוא יכול לבנות פה חיים יפים ובטוחים לילדים שלו.
איזה עצוב זה, להתייאש מהבית שלך.
כמה קל לאבד את האמונה בימים החשוכים האלה.
לדעתי זה הדבר הכי נורא שקרה לנו במלחמה הזאת – משבר האמונה הקולוסאלי.
חלקנו איבד את האמונה לחלוטין.
חלקנו הגיע הכי קרוב מאי פעם ללאבד אותה.
אנחנו בעיצומו של מבחן האמונה הכי גדול שידענו.
אני עוד מנסה לברר – עד כמה יש לנו בכלל שליטה על האמונה שלנו?
עד כמה אנחנו יכולים לבחור?
האם זה בכוחנו – להחזיק את התקווה הפנימית הזאת שיכול להיות כאן טוב?
ואיפה בכלל עובר הגבול בין אמונה לבין עיוורון? או הדחקה? או סתם נאיביות?
האם באמת לא נוטשים ספינה טובעת, גם אם הילדים שלך נמצאים עליה?
אולי זה בכלל חוסר אחריות להחזיק בתפיסת ה"יהיה בסדר" הזאת?
אולי זה עוד הרגל ישראלי שצריך כבר להיפטר ממנו?
אולי זה הכול רומנטיזציה הרסנית לאמת המרה?
ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי - אני בוחר להתרחק מאמונה עיוורת ובאותה נשימה בוחר להתרחק מייאוש עיוור.
אני משתדל לסגל לעצמי אמונה מפוכחת. פקוחת עיניים. אמונה שהיא מנוע.
כי רק מהמקום המאמין הזה אפשר לפעול לשינוי.
רק כשאתה רואה יבשה באופק, אתה חותר יותר במרץ.
ודרך החבר ההוא, שאיבד את התקווה, הבנתי שאני לא איבדתי אותה.
לא איבדתי אותה, עדיין.
אני מחזיק מעצמי אדם חיובי.
הגעתי מבית שידע ימים קשוחים. סבבו אותי אנשים שנאבקו. שעברו סיפורי חיים לא פשוטים. המוות הקיף אותי מילדות.
אולי דווקא בגלל זה חונכתי לבחור בחיים. אולי דווקא בגלל זה תמיד החזקתי בתפיסות אופטימיות. יהיה טוב. חייב להיות טוב. בסוף דברים מסתדרים.
איפה אני ביחס לתפיסות האלה עכשיו?
אולי לזה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שמשהו נשבר בהם מבפנים.
משהו התערער בהם, במקום הכי עמוק. הכי בסיסי.
מערכת האמונות והערכים שהחזקנו פשוט התפוצצה לנו בפנים.
התקופה הזאת מאלצת את כולנו לחזור פנימה, לשאול ולברר עם עצמנו – מה באמת מחבר אותי למקום הזה? למה אני פה בכלל? למה אני בוחר לגדל פה את הילדים שלי? מה הופך את המקום הזה לבית שלי? למה אני לא אורז מזוודות ועובר לחיות במקום אחר? האם מבעד לעבר המפואר והמדמם, אני רואה גם עתיד מבטיח?
אוטוטו אני הופך לאבא.
וגם אני נאלץ לחזור למקומות הכי בסיסיים שלי, לארגן מחדש את תפיסות החיים שלי, להבין במה אני מאמין ואם בכלל.
עם יד על הלב – אני לא יכול לחשוב על מקום אחר לגדל בו את הילדה שלי.
ואם זה מה שהחלטתי, מבחינתי אין לי ברירה אלא להרחיב ולחזק את האמונה הזאת גם בשבילה.
אני לא יכול להרשות לעצמי להביא אותה למציאות הזאת בלי להאמין שהיא תשתנה.
להקים לה בית במדינה הזאת בלי להיות משוכנע שאוכל להעניק לה פה חיים טובים. בטוחים. שמחים.
זו אמת כואבת והכרחית: כדי שהילדה שלי לא תתייאש, קודם כל אני צריך לא להתייאש.
מה יהיו תוצאות מבחן האמונה הזה, אני לא יודע.
אף אחד לא יודע.
אולי עגומות. אולי מפתיעות.
אבל כרגע אני בוחר, עד כמה שניתן, להיצמד למחשבה שעוד יבואו ימים טובים.
בזכות סבא שלי אברהם ודוד שלי עזרא והחייל מתל השומר.
ולמען הילדה הקטנה שלי.
