כמו שכל בנות ישראל, דור אחרי דור, חשו שאת "שדיים נכונו" ואת "שערך צימח" כבר אמרו עליהן - כל אחת בדורה, כך הרגישו כל בני ישראל שהיו ביציאת מצרים, כל אחד בדורו, כי מדובר בו והוא ראה את השם בגדולתו: לא את משה, לא שרף, לא עקרב, אלא אותו. אבל איכשהו זה עבר חלק.
כך עבר חלק גם שגעון הנחיתות של אלוהים, שהרגיש שלא קיבל בתורה את מלוא הכבוד שהגיע לו ודרש שיכתבו עליו את ההגדה של פסח - מסמך מייגע ומשעמם. עיקרו חיסול חשבונות בין משה ובין הקדוש ברוך הוא, שתיאור חלקו ביציאת מצרים בתורה אינו זוכה לתהילה הראויה, ודאי לא זו שזכה בה משה רבנו. אני באופן אישי הייתי בטוח שצמד המילים "דזבין אבא" מדבר עליי, אבל גם זה עבר חלק.
נפרדים ממאיר שלו:
לפני שאמשיך אומר שלילות הסדר חביבים על משפחתנו יותר מחגים אחרים. אבי ז"ל היה מתקן את העברית ואת ההגייה של ההגדה ומסביר את הטקסט לכל דורש - רוב המשפטים לא מובנים ורוב המילים נקראות לא נכון אף שהן מנוקדות. בתי הייתה אז כבת שלוש או ארבע, והפסוק "מלפני אדון חולי ארץ" הטריד אותה, ואני זוכר שהיא שבה ושאלה: "סבא, מי זה אדון חולי ארץ?".
אבא שלי הופתע, אבל כאן התערב הסבא השני שלה, אבי אמה, והקשה: "מה, את לא יודעת מי זה חולי ארץ?".
"גם אני לא", אמר אבא שלי.
"לא שמעתם על חולי המעגל?", אמר הסבא השני.
כשוך הצחוק וההפתעה ואחרי שנרגענו כולנו והבנו מה קרה, הבנו עוד דבר: שאף אחד, גם לא אבי, לא מבין כל מילה ומילה בהגדה, והגיע הזמן לומר שנמאס מהמסמכים הסתומים האלה, מכל המה זה "את פתח לו" ו"אמילם", ומילא הם אבל מה עם "ואתא חוטרא". אתם יודעים מה? גם מספר ההסברים ל"מפטירין", ל"מרור", ל"מסובין", "אפיקומן" כבר קבר אותי תחתיו. תנו לחיות בשפה הזאת, ואם אפשר, גם בארץ הזאת. האמת, אפשר כבר להירגע קצת מרוב המילים האלה. ואולי גם מעוד כמה תכנים שבהגדה.
2 צפייה בגלריה
"אני מאחל לנו שחרור וחירות מכל אלה, ואימוץ של קשרים עם הארץ ועם המשפחה". מאיר שלו
(צילום: טל שחר)
כל זה לא צריך להרחיק אותנו מן ההגדה ומסיפורה, אלא רק לקרב אותנו לעוד פנים שלה, כי פסח הוא יום העצמאות האמיתי והראשון שלנו. ודאי יותר מזה שמכונה כך היום.
ביחד עם היציאה מעבדות לחירות, ערכים כמו שוויון וחירות שנכללים בו, וכמובן הטבע הפורח, עושים אותו החג היהודי הכי יפה ומגוון. אין בו הוולגריות והאלימות של פורים, ולא הקיצוניות של חנוכה ולא הנקמנות של ל"ג בעומר. הוא חג עברי מקומי אמיתי.
אני מאחל לנו שחרור וחירות מכל אלה, ואימוץ של קשרים עם הארץ ועם המשפחה. אחד מהם הוא הסיפור על רבי טרפון, שהיה ידוע בקשר שלו עם אמו. פעם אחת, מסופר, ניתקה רצועת נעלה בשבת, והבן גחן והניח את כפות ידיו תחת רגליה, שתלך כך. מסיפור כזה אפשר ללמוד הרבה וטרפון הסביר שעשה זאת כדי שלא תחלל שבת. בהגדה מסופר שמן הסיפור הזה למדו הוא וחבריו לחשב כמה מכות הוכו המצרים. גישתו של טרפון עדיפה בעיניי על פני גישתם של חבריו. זאת ההגדה שהייתי חפץ ללמוד וללמד. ויש עוד, אבל מרוב עוצמה יהודית כבר קשה לראות יהדות.
