בשיתוף עברית
תחנת רכבת.
קבוצת מכרים מלווה את זינאידה קרוּטיצקָיָה ואת אִמהּ לקְרים. בקרב המלווים – איוון אוֹסוֹקין, צעיר כבן עשרים וחמש.
ניכר באוסוקין שהוא מתרגש, על אף ניסיונותיו שלא להראות זאת. זינאידה מדברת עם אחיה הקצין, עם שתי עלמות, ואחר כך נפנית אל אוסוקין וניגשת איתו הצידה.
"אתה תחסר לי מאוד," היא אומרת בנימה גחמנית במקצת, "חבל לי שאינך יכול לנסוע איתנו. אם כי נדמה לי שאינך רוצה בזה במיוחד, אחרת היית נוסע. ההחלטה שלך להישאר רחוקה מאוד מכל הדברים שדיברנו עליהם."
1 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "חייו המוזרים של איוון אוסוקין"
(עיצוב עטיפה: דודי בן הרא"ש, איור: גפן רפאלי)
אוסוקין נתקף התרגשות הולכת וגוברת. הוא משתדל לכבוש אותה ואומר במאמץ ניכר:
"איני יכול עכשיו, אבל אני אבוא. אני נותן לך את דברתי. אינך מסוגלת לתאר לעצמך כמה קשה לי להישאר כאן."
"איני יכולה לתאר לעצמי וגם איני מאמינה. אם אדם רוצה משהו כל כך, כמו שאתה אומר, הוא פשוט עושה. אני בטוחה שיש לך כאן פרשת אהבים, תודֶה. עם אחת התלמידות שלך. נכון?"
היא צוחקת.
דבריה של זינאידה והנימה שבה הם נאמרו מכאיבים לאוסוקין ופוגעים בו. הוא רוצה לומר משהו אך משתהה, ואחר כך אומר:
"את יודעת שזה לא נכון, את יודעת שכולי שלך."
"מנין לי לדעת," אומרת זינאידה ומשווה לעצמה ארשת מופתעת, "אתה תמיד עסוק. אתה תמיד מסרב לבלות בחברתנו. אף פעם אין לך זמן בשבילי. כל כך הייתי רוצה עכשיו שתבוא. תחשוב כמה זה היה יכול להיות שמח, לנסוע יחד."
היא שולחת מבט מבודח אל אוסוקין.
"שם, בקרים, היינו יוצאים לטיולי רכיבה, מתרחצים ים בים, היית קורא לי את שיריך. ועכשיו יהיה לי משעמם."
היא מזעיפה פנים ונפנית ממנו.
אוסוקין רוצה לומר משהו, אך אינו מוצא מה לומר ונושך את שפתיו.
"אני אבוא," הוא אומר.
"תבוא," אומרת זינאידה בשוויון נפש, "ובכל זאת משהו כבר אבוד. יהיה לי משעמם לנסוע לבד."
היא עושה פרצוף.
אוסוקין שוב רוצה לומר משהו.
"רק את ההווה אני מבינה," היא אומרת בקול נמרץ, "מה לי ולזה שמשהו יקרה מתישהו? אתה אינך מבין את זה, אתה יכול להיזון מן העתיד, ואני לא, אני איני יכולה."
"אני מבין הכול וקשה לי מאוד, אבל איני יכול לעשות שום דבר," אומר אוסוקין. "האם את זוכרת את בקשתי?"
"טוב, אכתוב לך, אבל איני אוהבת לכתוב מכתבים. אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש, חודשיים... ואחר כך אפסיק לחכות."
היא צוחקת:
"טוב, בוא נלך, אמא מוטרדת ממשהו."
הם ניגשים לקבוצה שליד קרון השינה.
אוסוקין והקצין, אחיה של זינאידה, הולכים אל היציאה מהתחנה.
"וַניָה, למה אתה קודר כל כך?" הלה שואל.
לאוסוקין אין שום חשק לדבר.
"לא, אני בסדר," הוא עונה בכל זאת, "נמאס לי מאוד ממוסקבה, גם אני הייתי רוצה לנסוע לאן שהוא."
הם יוצאים מדלת התחנה אל הכיכר. הקצין עוצר עגלון, עולה אל הכרכרה ונוסע משם.
אוסוקין עומד שעה ארוכה ומביט בעקבותיו.
"לפעמים נדמה לי שאני נזכר במשהו," הוא אומר לאט בינו לבין עצמו. "לפעמים נדמה לי ששכחתי משהו. לפעמים נדמה לי שהכול כבר היה פעם, בעבר... מוזר!"
אחר כך הוא מתבונן סביבו וכמו ניעור משינה.
"והיא נסעה. אני כאן לבד. רק לחשוב שהייתי יכול לנסוע עכשיו יחד איתה. אך הרי זה כל מה שאני מייחל לו כרגע! הדרך דרומה, אל השמש, ולבלות איתה יומיים – בבוקר ובערב! ואחר כך להתראות איתה מדי יום... וגם ים והרים. במקום זאת אני נשאר פה. והיא אפילו אינה מבינה למה איני נוסע. וגם אילו הבינה, זה לא היה מקל עליי כהוא זה."
הוא מפנה מבט אחרון אל תחנת הרכבת ויורד במדרגות בראש מושפל.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"חייו המוזרים של איוון אוסוקין", פיוטר אוספנסקי, תרגום: דינה מרקון, תשע נשמות, 232 עמודים.
בשיתוף עברית
