בשיתוף עברית
הוא יושב ליד אחד השולחנות הלבנים על הדשא, מדבר עם השותף שלו. הם צוחקים ממשהו אבל מפסיקים כשהקהל מתבקש להיות בשקט. התאורה נחלשת והוא צופה בַסרט שמוקרן על המסך הגדול לצד הבמה. עד לאותו הרגע הוא לא יודע שיש אותי. עד לאותו הרגע גם אני לא יודעת שיש אותו. אבל תכף נדע.
זה אמצע ספטמבר ואני בתקופה לא טובה. החיים שלי תקועים ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את זה, אז אני כועסת, על הכול ועל כולם. ובכל זאת, יש רגעים משמחים, כמו החתונה של שני חברים טובים שלי, תומר ואלינור, שעכשיו יושבים מול המסך ומתגלגלים מצחוק כשהם צופים עם שאר האורחים בסרט שהכנתי להם. כשנגמר יש התרגשות ומחיאות כפיים ואנחנו כבר שוב ברחבה, רוקדים ושותים, אלא שאז תומר פתאום מושך אותי ואומר, "בואי, רוצים להכיר את הבמאית." הוא מפלס את הדרך בין האנשים ודרך השולחנות הפזורים על הדשא ואני משתרכת אחריו.
"מי זה רוצים?" אני מנסה לברר. "אני אדם שתוי. מה עכשיו שיחת היכרות?"
"חברים של אמא שלי, ביוטכנולוגיה."
"ביוטכנולוגיה?"
"כן. ימית."
"מה לי ולזה?" אני שואלת, אבל תומר לא עונה כי אנחנו כבר מגיעים לשולחן של "הבעלים המכובדים של ׳אוקיינה׳!" כך הוא מכריז ונעמד מאחורי, מניח בעדינות שתי ידיים על הכתפיים שלי ודוחף אותי לעברם, "הנה נועה סיימון שלנו."
"נעים מאוד," גבר מזוקן ונאה עם שיער קצר ואפור מחייך חיוך רחב, לוחץ את היד שלי לחיצה בטוחה ובוחן אותי בעיניים בורקות, ״עמוס פיקסמן!״ השני מגולח למשעי, השיער שלו מסורק לאחור. איש גדול ושמן לבוש בחולצה לבנה או במבט נוסף ורודה, מכופתרת כפתור אחד פחות מדי וחושפת קצת מהחזה השזוף שלו. הוא לא נראה כמו כלום, ללא תווית. הוא מסתכל עלי ומחייך בנימוס, רוכן קדימה בכבדות ולוחץ לי את היד, "טדי רוזנפלד" ונשען בחזרה. עמוס מודיע לי שהסרט היה משהו מיוחד, שראה הרבה סרטי ברכה של חתונות, אבל "פה יש ניצוץ אחר".
"אז את עושה סרטים?" עמוס מתחקר וטדי מדליק סיגריה.
אני מספרת שאני בתחום הקולנוע אבל שעדיין לא עשיתי סרט משלי. עמוס מושך כיסא פנוי ומזמין אותי לשבת. טדי שותק ובוחן אותי בעיניים חומות עם חיוך נינוח שגורם לי לרצות להרים את הכיסא המתקפל ולשבור לו אותו על הראש.
אני מתיישבת ועמוס שואל מה ארצה לשתות, כאילו היינו במסעדה ולא בחתונה. הוא מתעניין אם יש לי ברפרטואר סרטים עבור חבָרות ומספר בקצרה על אוקיינה והסרטים שהם צריכים. למעשה, אני עובדת בתוכנית טלוויזיה יומית ולא פנויה לעבודה חדשה, אבל אני מקשיבה ושואלת שאלות. אני מנסה להבין מה הם רוצים להציע, אבל מתארת לי שהקשר בין זה ובין השאיפות שלי קלוש. עמוס מקסים ולבבי, ליהוק טוב לג׳יימס בונד הישראלי, אם פעם יפיקו גרסה ציונית. טדי כבר לא עוקב אחרי השיחה ואפילו ממשיך לשבת כשהוא פונה לכיוון הבמה, כמו שיושבים בחוף הים ויש להקפיד על כיוון הישיבה כדי לא להפסיד את השקיעה.
עמוס דווקא כן מרוכז, "האמת היא שאנחנו במגעים עם איזו חברת מדיה, אבל לך יש ראש מיוחד."
"תודה רבה."
"אז את יודעת לעשות סרטים, ועכשיו אנחנו רואים שאת גם נחמדה ומקסימה." החיוך של עמוס מוצא חן בעיני.
"גם אתם! בעיקר אתה, מבין שניכם טדי עושה רושם של פחות נחמד ומקסים."
למשמע שמו טדי מסובב את הראש אלינו, מביט בי במבט שואל, "מה?"
"משהו כמו שבעים אחוז פחות." אני מוסיפה בטון ענייני.
עמוס פורץ בצחוק, "היא, יש לה חושים מחודדים, עלתה עליך תכף ומיד."
טדי מסתכל עלי. "מה אמרתְ?"
"שאתה פחות מקסים מעמוס."
"עמוס מאוד מקסים, אין כאן תחרות הוגנת."
"נכון, מראש לא היה לך סיכוי. למה בכלל נרשמת לתחרות?"
משהו בהבעה שלו משתנה. אולי הרגזתי אותו? אני משיבה לו חיוך קונדסי. הוא מסתכל עלי במבט מוזר אבל אז סוף־סוף מואיל להסתובב אלי.
"נועה." אני מזכירה לו את השם שלי, למקרה ששכח.
"אני יודע." הוא אומר בטון שקט.
המוזיקה נפסקת ברעש מיקרופון צורם. האחים של המתחתנים הכינו תוכן, שיר עם ריקוד. כל המוזמנים נשארים במקום אבל מקשיבים בהתלהבות. פתאום באמצע השיחה דבר כזה, מה מעניין בזה? שלושתנו קהל אחיד. אני יושבת ומקשיבה, והרגע הזה מאפשר לי לעכל קצת את הסיטואציה. עכשיו אני מבינה כמה שתיתי, מרגישה את הגוף במין רעד קטן ובלתי נשלט שהופך לצמרמורת וטדי כנראה שם לב כי הוא מפנה את המבט אלי. אני מחזירה אליו מבט עמוק ורחוק, פנימה לתוכו. האחים שרים פזמון חוזר. הוא ממשיך להסתכל עלי עד שפתאום מעביר את המבט בחדות לכיוון אחר. אני מרגישה קצת חשופה מדי אבל נהנית לשבת איתו בשולחן, כאילו נעמדנו במקרה בצפירה זו ליד זה. אני סורקת אותו; לא מצליחה לראות את הנעליים כי השולחן מסתיר, פישוק ברגליים, שעון ראוותני, כף יד מונחת בשקט על הברך, אצבעות ללא טבעת.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"רוזנפלד", מאיה קסלר, כנרת זמורה דביר, 416 עמודים.
בשיתוף עברית
