בחיים אחרים – ואולי אפילו באלה – ערן קולירין היה יכול להיות, היה אמור להיות, הדבר הכי גדול שיצא מהקולנוע הישראלי לעולם הגדול. "ביקור התזמורת", סרט הביכורים שלו מ־2007, זכה בשמונה פרסי אופיר, בשלושה פרסים בפסטיבל קאן, בעיבוד למיוזיקל בברודוויי ובעשרה פרסי טוני. שני סימני קריאה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז, ובכן, שלוש נקודות. כי מה שבא אחר כך היה המשך חייו של קולירין, 48, ודי ברור שלהתחיל בהכי חזק שלך ואז להגביר הוא אולי סלוגן קולנועי נצחי, אבל פחות מסתדר עם חוקי המציאות; אף אחד לא יכול לייצר הצלחה נוספת בסדר הגודל של "ביקור התזמורת". אפילו לא ערן קולירין. "אתה לא יכול להימדד תמיד על סמך יציאות טרנס־גלקטיות כמו 'ביקור התזמורת'", הוא יודע. "זה קצת לא הוגן. ואיך אמר ג'וזף הלר? 'נכון שלא כתבתי עוד רומן מצליח כמו מלכוד 22, אבל גם אף אחד אחר לא כתב רומן מצליח כמו מלכוד 22'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא שהוא לא ניסה; הוא אפילו לא היה מעוניין לנסות. הוליווד דפקה לו על הדלת, שלחה תסריטים והצעות, אבל קולירין עשה את עצמו לא בבית. "ברור שלא מיקסמתי את ההצלחה", הוא מודה. "הייתי צריך לעשות את זה, אבל היו לי אז צורך ותשוקה אחרים. לא באמת רציתי, לא עבדתי בזה. כי בשביל לעשות את הדבר הזה, אתה צריך לענות לכל מיני מיילים כל הזמן – ואני? אני מקבל מייל אחד, אני נכנס מתחת לשולחן לשבוע. אני מקבל סמסים, לא עונה. היום זה כבר יותר טוב – אני כבר מגיב. אבל אז בכלל הייתי מתחת למיטה מכל תסריט ששלחו לי, ואמרתי לעצמי, מה אני אעשה? מה אני אגיד? ואתה באמת קורא את התסריט ואומר, מה אכפת לי מהתסריט הזה, זה לא מעניין. היום אני יודע שאם אני מקבל תסריט, אני קודם כל אומר, איטס אקסייטינג! איטס גרייט! היום אני מבין את זה, אבל אז לא הבנתי'".
לא זו אף זו; באמצע החיים, קולירין נתקף במשבר אמצע החיים, משבר הסרט השני ('ההתחלפות', דרמה קאמרית שהתרחשה ברובה בכניסה לבית דירות ישראלי ולא התרחשה כלל בקופות) ומשבר משפחתי שהסתיים בגירושים ובמשמורת משותפת על הילד. לקינוח הוא גם הועזב ממשרות הוראת הקולנוע שלו ב'מנשר' וב'סם שפיגל', והקריירה, פחות או יותר, כיוונה אותו לשלטי היציאה.
למה בעצם הועזבת?
"בפעם האחרונה זה היה בגלל משובים לא טובים של התלמידים. בשלב מסוים נשחקתי, וכמו כל מורה שחוק אתה חוזר ומדקלם משהו שהוא לאו דווקא העניין שלך. בדיעבד זה יצא טוב, כי ללמד אוכל לך את הזמן, ובסוף גם לא אוהבים אותך, אז מה יוצא מזה?"
מה שיצא מזה – כלומר יוצא עכשיו לבתי הקולנוע – הוא סרטו החדש, "ויהי בוקר" בהפקת "דורי מדיה", שמחזיר אותו לנקודת הפריצה: אחרי הצלחה בפסטיבל קאן, שבעה פרסי אופיר וזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, "ויהי בוקר" הוא הדרמה הקומית המופלאה שחיכינו לקבל מקולירין בטרם הפסקנו לחכות. הוא מבוסס על ספרו השני של סייד קשוע (שוויתר על העיבוד התסריטאי שכתב בעצמו לספר והניח לקולירין לברוא אותו מחדש), ומספר את סיפורם של סמי ומירה, זוג ערבי בורגני מירושלים, הוא בהייטק, היא בתסכולים, שחוזרים לערב אחד לכפר ילדותו של סמי לחתונת אחיו ומתכוונים לשוב עוד באותו לילה למאה ה־21, אבל מוצאים את עצמם כלואים בכפר אחרי שחיילים מקימים מחסום ביציאה ולמעשה סוגרים את הכפר. מה שקורה אחר כך הוא לא סיפור על כיבוש או סכסוך ישראלי־ערבי; כלומר גם, אבל בעיקר מדובר בסיפור קוליריני מאוד, קומי ונוגע ללב. "זה סרט בשביל אנשים, והוא מצחיק ומרגש והם יוצאים ממנו נרגשים", קולירין אומר, "וזה הדבר האחד שבאמת גורם לך להגיד: זה היה שווה את הסאגה".
ואצל קולירין תמיד יש סאגה. ב"ביקור התזמורת" היא נרשמה כשהמועמדות לאוסקר הסרט הזר נפסלה בעקבות הגילוי שרוב הסרט אינו דובר עברית – מידע שנטען שהגיע לאקדמיה ההוליוודית דרך מפיקי הסרט הישראלי המתחרה של אותה שנה, "בופור" של יוסף סידר – ואילו הפעם: הסאגה בפסטיבל קאן, שאליו הגיע קולירין לבדו, אחרי שהשחקנים הערבים המצוינים שמובילים את "ויהי בוקר" (ובראשם אלכס בכרי וג'ונא סולימאן) החליטו להיעדר מהטקס בהפגנתיות.
"ברור שלא מיקסמתי את ההצלחה, לא עבדתי בזה. הייתי מתחת למיטה מכל תסריט ששלחו לי, ואמרתי, מה אני אעשה? ואתה קורא את התסריט ואומר, מה אכפת לי מהתסריט הזה, זה לא מעניין. היום אני יודע שאם אני מקבל תסריט, אני אומר, איטס אקסייטינג! איטס גרייט!"
"באותו יום קיבלתי הודעה שהסרט התקבל לפסטיבל קאן ושביבי פתח במלחמה הפרטית שלו בעזה, במבצע שומר החומות – שאפילו המיינסטרים הישראלי, כולל איל ברקוביץ', כבר ראה בזה הפרעה פרטית שלו", קולירין נזכר. "והתחיל שוב כל השיח נגד פלסטינים בישראל, ומרגע שהתקשרתי לאלכס ולג'ונא ואמרתי להם שהסרט התקבל לקאן, שמעתי מצד אחד את השמחה שלהם, אבל גם את הקונפליקט, כי עכשיו זה 'בואו תחגגו על השטיח האדום מתחת לכותרת סרט ישראלי וגם יעשו בזה שימוש הסברתי'. הם אמרו שהם צריכים לחשוב מה לעשות".
לא לגמרי ברור למה בעצם.
"ג'ונא אמרה לי, 'להפריד את השחקנית שבי מהבן־אדם זה מעשה לא הגון. אני שחקנית אבל גם פלסטינית, ואני פה'. לא הרבה יודעים, אבל החוק הישראלי מחייב שבכל פעם שקרן קולנוע ישראלית משקיעה בסרט, צריך לדאוג שהוא יוצג כ'סרט ישראלי', ומה זה אומר? זה אומר שכשאני עולה לדבר על במת פסטיבל, אני צריך לעשות כמיטב יכולתי להגיד: חברים, תראו את הסרט הישראלי שלי? לא. החוק הזה מכוון נגד אנשים שהם בבסיסם אזרחים ישראלים שומרי חוק ומשלמי מסים, ואז, כשהם עולים לבמה מישהו אומר להם: שימו לב, תציגו את הסרט כסרט ישראלי ואל תיתנו ביטוי לעצמכם כפלסטינים".
אבל בסוף זה באמת סרט ישראלי.
"בפסטיבלים אין לסרטים זהות – יש את קטגוריית הארץ שבה הסרט מומן, ועל הסרט שלי כתוב 'ישראל־צרפת־גרמניה', משם הגיע הכסף. הקטגוריה של מה זה סרט ישראלי היא רגשית".
עד הרגע האחרון קולירין עוד קיווה שהשחקנים יבואו איתו והוא לא ייאלץ לעשות את מה שעשה בסוף – לעלות לבמת הפסטיבל עם לימון. "רציתי לנסוע לקאן לחגוג עם השחקנים שעשו סרט טוב ומגיע להם לחגוג", כדבריו. "ניסיתי לשכנע אותם, אמרתי להם, בואו ותגידו שם מעל הבמה מה שאתם רוצים. ניסע יחד, אפשר יהיה לעשות שם משהו. ההיות חזק מההימנעות. בסופו של דבר הם עשו הצבעה ביניהם והחליטו שלא מתאים להם לבוא, והוציאו הודעה שאמרה משהו כמו: אנחנו עומדים גאים מאחורי הסרט, אבל יש לנו בעיה עם האירוניה של לעמוד עכשיו תחת הקטגוריה 'ישראלי', כי היא מתנגדת לזהות שלנו. זה ביאס אותי, אבל אמרתי להם, כל מה שתחליטו, אני מגבה".
הבאסה לא פחתה כשקולירין טס לבדו לקאן, טיסת הקונקשן שלו איחרה והוא מצא את עצמו במצב מסובך. "ישנתי כמו כלב על השטיח בשדה התעופה, ובסוף גם המזוודה שלי לא הגיעה, והייתי לבוש בפרמיירה בצורה מגוחכת כי לא היו לי בגדים. וכל רגע טלפונים מהתקשורת בארץ על זה שהשחקנים לא באו, עוד בטיסה קיבלתי סמס מכַּתב, 'נודע כי קרן הקולנוע שילמה שני מיליון שקל לסרט והשחקנים מסרבים להכיר בו'. מה נודע? היה תחקיר? שלחת מרגלים? זה סרט שקיבל תמיכה לפי כל הקריטריונים, אבל אנשים בקטע פבלובי של 'בגדו בנו, לקחו מאיתנו כסף!' אף אחד לא לקח ממך כסף".
בסוף זה מימון שהסרט אכן קיבל מקרנות ישראליות, וזה הצטייר כמו התנכרות פומבית למימון הזה.
"אבל בישראל יש 20 אחוז אזרחים ערבים־פלסטינים משלמי מסים? הכסף הזה מלכתחילה גם שלהם! הם היו שם? הם עבדו? הם סיפרו סיפור טוב? הם רוצים להשתמש בזה כדי להגיד משהו על הזהות שלהם – איפה פה הבעיה?".
מירי רגב, ולא רק היא, תגיד שאנחנו לא אמורים לממן סרטים שמוציאים אותנו רע אצל קהל זר שממילא לא מבין את מורכבות המצב כאן.
"יש גם סרט על הקמת המדינה ועל בית המקדש. אז עכשיו שמים על זה פרוז'קטור? בסוף זה לא סרט שנותן שום מסקנה אלא מבט רגשי על המקום הזה. אתה מזדהה עם כולם בסרט – גם עם החיילים וגם עם הנצורים. זה המנגנון שמאפשר לסרט ולסיפור להגיע למקום מעניין יותר".
"ויהי בוקר" אכן גורם לכם להתאהב בכל דמויותיו ומאפשר לקולירין לחזור לשפה הקולנועית הייחודית שלו – שמצליחה לשלב קומדיה חכמה עם איזה ריחוק אירוני, מצבים רגשיים מורכבים וסיפורים מלאי לב. "זה סרט על אהבה, על סליחה, החלמה, זרות. גם על 'ביקור התזמורת' אמרו לי שזה על ערבים־יהודים, ולפני שהוא הגיע לקאן אף אחד לא צפה לו הצלחה. חשבו שהוא איטי מדי, שאין בו קונפליקט".
השאלה היא למה לך מלכתחילה לקחת סיפור של סייד קשוע ולהתעסק בנושאים האלה.
"מכל הסיבות הכי לא נכונות בעולם. כי אתה יודע שבמאי חפץ חיים לא אמור לעשות את זה – ואני עוד במאי יהודי, ומה זה אומר עליי וניכוס תרבותי וכל זה – ועדיין, אני מחבב את ההתאבדויות הפומביות האלה. כי זה חלק ממי שאתה כיוצר; חצי ממך הרי ליצן, ונדמה לך שאתה מסוגל לעשות סלטות מדהימות, זה מה שמחזיק אותך. אז בוא נעשה את הסלטה הזאת ונראה מה קורה. גם 'ביקור התזמורת' היה על משטרה מצרית וששון גבאי בתפקיד ראשי, ואתה אומר, מה? אבל זה מי שאני. ותמיד כשאני עושה משהו נדמה לי שיאהבו אותו נורא. ואני רוצה וזקוק לאהבה".
האהבה הזאת די נמנעה ממנו בשנים האחרונות, וקולירין, מי שכתב תסריטים ל"שבתות וחגים", "בטיפול" ו"מעורב ירושלמי" וכבר היה אמור להתנייד על הקו הוליווד־ישראל בחופשיות, מתגורר כיום בדירה שכורה במרכז העיר וגם ידע תקופות שבהן תהה מאיפה תגיע העבודה הבאה שלו. "אתה לומד שרק כשלא אכפת לך מזה, העבודה הבאה מגיעה", הוא אומר. "אני עובד עכשיו על סדרת טלוויזיה ל'כאן' יחד עם גיא עופרן ותמר קומם – וזה האופק שלי. אף פעם אין לך אופק רחוק. אתה מתרגל לחיות עם זה ככה".
יש מצב שיכולת להפוך לסוג של חגי לוי שהביא לאמריקאים את "בטיפול" ואת "תמונות מחיי נישואין"?
"אולי יכולתי, בינתיים לא הצליח לי. חגי, קרה לו מסע אחר. זה איזשהו מסלול שהוביל אותו, ומההיכרות איתו, גם לו יש את השאלות שלו, כמו אם בזמן שהוא חווה את ההצלחה הבינלאומית הזאת הוא לא רוצה בכלל לעשות איזה סיפור קטן פה בישראל. אף אחד מאיתנו לא נמצא באיזה שקט פנימי".
לא חיפשת אלטרנטיבה בחוץ?
"כשנסעתי לאל־איי עם 'ביקור התזמורת' לא אהבתי את העיר, לא הבנתי כלום. עכשיו, כשהייתי שם עם הקידום של 'ויהי בוקר', פתאום כל העניין האמריקאי הזה, שאתה יכול לשבת עם בן־אדם ולדבר איתו ואין שום קשר רגשי אמיתי וזה לא משנה כלום – הבנתי כמה זה כיף. ושאני בעצם יכול להעביר את כל החיים באל־איי הזאת, פשוט לעשות פגישות מטופשות על שום דבר שלא יקרה. וממש חייתי את זה לשבועיים־שלושה ואמרתי, להשיל פתאום את כל הפמיליאריות הישראלית, ואת המעמסה ההיסטורית והערכית – זה הרבה יותר טוב. אבל זה כל כך לא אני. אם הכוכבים יסתדרו לי באיזו צורה, אולי זה עוד יקרה".
אתה מסוגל לראות את עצמך חי מחוץ לישראל?
"זו מחשבה שעוברת בי בערך כמו המחשבה אם אספיק עוד להיות אסטרונאוט. כלומר כן, יש לי עדיין מחשבות פנטזיונריות כאלה, אבל בתכלס לא נראה לי ומסיבות הכי בנאליות: אני אוהב את המרחב הזה, את האור בו. אני מרגיש בו בבית".
יוסף סידר בסוף היה מועמד פעמיים לאוסקר. "ויהי בוקר" הוא לגמרי חומרים של אוסקר, אבל לא מועמד.
"אין מה להגיד על זה. אין תירוצים. אני יודע שבאיזו הטלה אחרת של הקוביות זה יכול היה לקרות. זכיתי פעמיים באופיר הישראלי, הסרטים שלי כולם הופצו בעולם – אבל לפעמים לא יוצא אוסקר בחיים. מה שנחמד בגילי הוא שקצת יותר מהר אני מצליח לעבור מ'אני סמרטוט' ל'אני מלכת אנגליה ומי יכול עליי'".
יכולת לביים סרט מסחרי לגמרי? נניח "לשחרר את שולי"?
"דווקא מעניין מה היה קורה אם הייתי מביים את זה. אבל אני לא אוהב טהרנות, אני אוהב שיש בסרטים שלי ערבוב בין משהו אידיוטי לחכם, בין התנהלות כמעט קרקסית ונונסנסית לבין רגעים שיש בהם ממש פאתוס גדול".
אתה מטופל איכשהו?
"אני מנגן בקלרינט, זו המדיטציה שלי. חוץ מזה, אני נמנע מכל פעילות ספורטיבית. אין לי כוח. בליצים של שחמט באינטרנט זו ההתמכרות השנייה שלי. אלה משחקים מהירים של שתי דקות, ואני מכור לזה".
אתה טוב בזה?
"לא, איפה. אני טוב רק בקולנוע, וגם בזה לא קיבלתי אוסקר!".
