האגדה מספרת שכשהבמאי מייקל אלמרידה הניח על שולחנם של אנשי חברת ההפקה "מילניום" את התסריט לדרמה התקופתית "טסלה", די היה בשמו של הסרט כדי לעורר את תשומת לבם. המכונית האלקטרונית שהגה היזם אילון מאסק כבר צברה תאוצה כמותג הלוהט ביותר בשוק מניות הטכנולוגיה של וול סטריט, וסרט בהשראתה נראה כמו השקעה מבטיחה שכדאי לאשר גם בזירת עסקי הבידור של הוליווד. לו היו מעמיקים אל תוך התסריט עצמו היו מגלים שההפקה, בכיכובו של אית'ן הוק, היא בכלל יצירה ביוגרפית מורכבת ואמנותית על חייו ועבודתו של הממציא ניקולה טסלה. בניגוד להייפ הסטארט-אפי של המילניום הנוכחי, מערכת היחסים המחשמלת של הגאון הסרבי עם תומאס אדיסון מתחילת המאה הקודמת לא מסחרית כיום בעליל.
מן הסתם מדובר באגדה. אומנם "מילניום" ידועה כחברת הפקות של סרטי אקשן ולא כבית לקולנוע אמנותי, אבל קשה להאמין שאנשיה אישרו את התקציב לסרט ללא נבירה קפדנית בתסריט. מצד שני, מה זו השקעה של חמישה מיליון דולר מול מותג שמוערך ביותר מטריליון דולר? זה אולי קצת לשחק ב"נדמה לי", אבל זה מה שעושים בסוף בתעשיית הקולנוע - ולמען האמת גם בכלכלת הסטארט-אפים. כולם רוצים להיות יצירתיים, וכולם מאמינים שהיצירה שלהם נועדה לגדולות; תפיק הון תרבותי וחברתי מצד אחד, ומנגד תניב עבורם רווחי ענק לחשבון בנק גדול יותר. לכאורה, סיטואציה של Win-Win. אלא שבשני המקרים מדובר בתעשייה של חלומות, שבה אנשי חזון מבריקים יותר או פחות מתדפקים על דלתם של בעלי הממון כדי לגייס כספים לפנטזיות הפרועות שלהם. הם ינסו לשכנע, להתחנף ולהתחנן כדי לזכות בתמיכה, ואם צריך - גם ישקרו. בתעשיית החלומות מציעים למכירה רעיונות מבטיחים, שלא בהכרח מתקיימים בחיפוש אחר פיות המזל בהוליווד, או חדי הקרן בוול סטריט.
בארצות הברית, שבה אין תמיכה ממשלתית בתרבות למעט החזרי מס כאלה ואחרים, יש הלימה מפתיעה בין המצגות של יוצרי הטלוויזיה והקולנוע שמבקשים מימון להפקות שלהם לבין סטארט-אפיסטים שמנסים לגייס כספים לאפליקציות שהגו. לפעמים, גם אלה וגם אלה פונים לאותם מקורות מימון (קרנות הון סיכון שתומכות בקולנוע, נדבנים או אנשי עסקים חפצי פרסום ותהילה). אבל אם יש משהו שמאחד את נקודות המבט שלהם, וגם את אלו של הציבור הרחב, הוא השאיפה להצלחה כלכלית, תאוות הבצע שמניעה אותה, והפנטזיה של חיים בפנטהאוזים במגדלים הגבוהים בעיר. רובנו לא יתפסו כל כך גבוה, וחלקנו ינסו ויפלו כל הדרך למטה. מה שנותר לנו פשוטי העם הוא להציץ לשגרת החיים של האלפיון העליון דרך סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ואם אפשר, גם להתנחם בהסתאבות של המיליארדרים חסרי המנוח, שמזנקים בין לילה לשיאים רווחיים - ומנגד, מתרסקים לשפל מוסרי. אלו שנושמים אוויר פסגות, ובו זמנית מתפלשים ברפש.
העניין המוגבר שבני אנוש מגלים בבעלי ההון הוא טבעי ומתמשך לאורך השנים, במיוחד בטלוויזיה האמריקנית. אפשר למתוח קו ברור בין אופרות הסבון המצליחות "דאלאס" ו"שושלת" משנות ה-80, לסדרת הדרמה הקומית "יורשים" האהובה כל כך של ימינו. אפשר לשבח את הכותבים והדיאלוגים המושחזים ששמו בפיהם של בני משפחת רוי כפית סוכר מתקתקה ורעילה, אבל התשתית הנרטיבית זהה פחות או יותר. בכולן קיימות אותן התנגשויות - בין האישי לעסקי במשפחות מהאלפיון העליון; בין מיזוגי חברות להתפרקות חברויות; בין חוזים לצוואות, ובין חברויות לשקרים ותקיעת סכינים בגב. האלמנטים האלה חוזרים שוב ושוב בתכנים הללו, שמושכים קהלים רחבים ממעמדות שונים. אפשר לזהות אותם גם אצלנו ב"רמת אביב ג'". אבל אם נהיה אנליסטים כלכליים לרגע, נזהה פה תהליך אבולוציוני בסביבה משתנה. בעוד שמשפחת יואינג מ"דאלאס" ומשפחות קרינגטון וקולבי מ"שושלת" באות מכסף ישן של תעשיית הנפט, למולטי-מיליארדר לוגן רוי ב"יורשים" יש תאגיד תקשורת עולמי ותיק, והמתח בינו לבין צאצאיו נובע בין השאר מהפער הדורי שדורש לחדור לעידן טכנולוגי חדש. העולם שייך לצעירים, אבל הכסף שייך להורים שלהם.
התהליך האבולוציוני המואץ הזה ניכר היטב גם בהסתגלותם של התסריטאים לכלכלה החדשה, המהירה והמיידית. בניגוד ל"דאלאס", ל"יורשים" או לסדרה "מיליארדים", התסריטאים פונים לסיפורים אמיתיים במטרה לחצוב עלילות בלתי נתפסות מהמציאות החדשה, המדומה. האינטרנט עוטף אותנו בה והופך את החומר לרוח, והמיליארדרים החדשים עושים רוח, והמון ממנה. בעולם הווירטואלי הם משיקים את אפליקציית הנסיעות השיתופית הלוהטת ביותר באוטוסטרדת המידע, ובזכותה הם צוברים די משאבים כדי לרכוש לעצמם רולס רויס שנוסעת על כבישי אספלט אמיתיים. היו ימים שבהם לא היית יכול ללכת עם חזון למכולת, וזה נכון גם היום, אבל אם יש לך מזל זה עשוי להספיק לך כדי לגייס מיליונים מקרן הון סיכון או ממשקיעים אחרים. זוהי מציאות שבה הצגה נוצצת ומשכנעת חשובה יותר מהקמת תשתית מעשית, קווי ייצור ומערך אספקה.
אבל כמו בכל תהליך אבולוציוני, גם פה המשאבים מוגבלים ואין מספיק לכולם. יזמים נלחמים אחד בשני, משקרים למשקיעים ומתעמרים בלקוחות. לפעמים הם אף מבצעים הונאות של ממש. זה יותר מאפשרי בתעשיית החלומות. פעם סיפרו לנו ב"רחוב סומסום" שאפשר למכור בקבוק אוויר בשקל, ובכן היום המחיר עלה: זה עלול לעלות לכם מיליוני דולרים.
דוגמאות למעשי הונאה בחסות הרשת יש למכביר, ושניים מהם עובדו לאחרונה למסך הקטן על ידי נטפליקס. "להמציא את אנה" היא סדרת דרמה שכתבה שונדה ריימס בהשראת סיפורה של אנה סורוקין, שעיצבה לעצמה זהות בדויה כאנה דלווי, בתו של דוכס גרמני. האיט-גירל תמרנה אנשי עסקים במנהטן כשהיא לובשת את הבגדים הכי אופנתיים, ממליצה על האמנות הכי מעודכנת ומתעדת את הכול באינסטגרם. מצג השווא על חיי הזוהר והעושר המדומים שלה נועדו למשוך מיליוני דולרים מאחרים. האישיות האינטרנטית גובתה בחיי הוללות בזבזניים ללא כיסוי, והתדמית הנוצצת שלה כמעט והעלתה אותה לגדולה על חשבונם של בנקים ואנשים אמידים - כל זאת לפני שהחובות החלו לרדוף אותה בדרך לכלא. סדרת הדוקו "נוכל הטינדר" גוללה את מעלליו של שמעון חיות הישראלי, שכמו גברת סורוקין הזדהה בטינדר כסיימון לבית משפחת לבייב, והשתמש באפליקציית ההיכרויות כדי לעקוץ נשים. יש הרבה דגים בים של טינדר, והוא הטיל לתוכה חכה עקומה. נשים רבות התפתו ונפלו ברשת. הן מצאו אהבה בעולם הווירטואלי, ואיבדו כספים בחשבון הבנק.
ברקודות, צלופחים וכרישים
כאמור יש הרבה דגים בים, ובמים הרדודים של הרשתות החברתיות שוחים נוכלים כמו סורוקין וחיות כדגי רקק. אבל למה ללכת בקטן? לתסריטאים של הוליווד יש שלל ברקודות, צלופחים וכרישים ללכוד מתוך הנוף התאגידי החדש שהתפשט בארצות הברית כמעט בין לילה. אהרון סורקין (שלא קשור לגברת סורוקין) היה מהתסריטאים האמריקנים הראשונים שזיהו את הכוח הפתייני של יזמי ההיי-טק - ילדי כאפות שהפכו לאנשים החזקים ביותר בכלכלה האמריקנית, ברווזונים מכוערים שגדלו לטווסים. סורקין הקדים את זמנו עם התסריט שכתב ל"הרשת החברתית" (2010), על הדרך העקלקלה שבה פרץ מארק צוקרברג הצעיר (ג'סי אייזנברג) בהקמת פייסבוק. הוא עשה כך גם ב"סטיב ג'ובס" (2015), שבו שזר ביוגרפיה קולנועית מורכבת על מייסד אפל, בגילומו של מייקל פאסבנדר (שנתיים לפני כן יצא גם כן סרט על ג'ובס בכיכובו של אשטון קוצ'ר). באותם ימים של תחילת מהפכת הסושיאל, הגיקים שעלו לגדולה נתפסו בציבור הרחב ובקהל כחלוצים פורצי דרך בעלי מוח מבריק שמפצה על אישיות פגומה, שלא לדבר על התגמול הכספי במיליוני דולרים.
7 צפייה בגלריה
נוכלים כמו סורוקין שוחים במים הרדודים כדגי רקק. מתוך "להמציא את אנה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אלא שמאז אותם ימים של חזון והגשמה הפכה תעשיית הסטארט-אפ לעניין שבשגרה, ואליה זרמו אינספור סיפורי הצלחה, ולצדם גם מחדלים נוראיים. גם אלה וגם אלה מרתקים אותנו, ובמיוחד השילוב ביניהם, שמניע שלוש מיני-סדרות חדשות היוצאות אחת אחר השנייה. "הקרב על אובר" (במקור Super Pumped: The Battle for Uber) מבית שואוטיים על מעללי המייסד של החברה טראוויס קלניק; "הנושרת" (The Dropout) של הולו על כשלי הסטארט-אפ שהגתה אליזבת הולמס, ו-WeCrashed של אפל tv פלוס, על החלום ושברו הרהבתני של אדם נוימן בחברת WeWork. המשותף לשלוש הסדרות הללו הוא שכולן עיבודים דרמטיים לסיפורים אמיתיים, מהזן של "עלייתם ונפילתם של", המתחוללים בנקודות ההשקה שבין הברקות טכנולוגיות לביטויים שלהן בעולם האמיתי, מצגות שווא וגיוס כספים, העצמה אישית חסרת גבולות, לקוחות ממורמרים ועובדים מאוכזבים. מכנה משותף נוסף הוא העובדה ששלוש הפקות הבזק הללו מבוססות על ספרים שנכתבו על המקרים המדוברים.
בראיין קופלמן ודיוויד לוויאן, שעמדו מאחורי הסדרה "מיליארדים", הם גם היוצרים מאחורי "הקרב על אובר" שמלווה את טראוויס קלניק מנקודת הזינוק המבטיחה שלו בליווי קרן ההון סיכון "בנצ'מרק", ועד להדחתו לאחר גילויים על התנהלות בלתי הולמת ואנוכית. ג'וזף גורדון-לוויט מגלם בכישרון רב את היזם, שכל כך בטוח בעצמו עד שהוא לא סופר אף אחד אחר. קופלמן ולוויאן עיבדו למסך את ספרו של כתב ניו יורק טיימס מייק אייזק, שסקר את מעללי קלניק, ועונה שנייה כבר עומדת על הפרק לאחר שתושלם יציאת ספרו הבא של העיתונאי על המתחרש בפייסבוק.
לפי הייצוגים התקשורתיים נראה אומנם שיֵצר ההרפתקנות של אדם נוימן גדול בהרבה משל קלניק, וכך גם הביטחון העצמי המופרז שלו. אנחנו מכירים היטב את סיפורו של הישראלי השאפתן שברוח השיתופיות שהתניעה גם את אובר, Airbnb וסטארטפים אחרים, הקים את WeWork - חברה שאמורה לשלב נדל"ן עם חיי קהילה ומרחבי עבודה. אלא שחלומות פרועים לחוד ומציאות לחוד. המקורות התייבשו והכספים נעלמו. כחד-קרן יוצא דופן רכב נוימן על גבה של מפלצת ההשקעות היפנית "סופטבנק", עד שזו בלעה את הבלון המנופח של WeWork והקיאה אותו. דייויד בראון כתב על כך בספרו WeCrashed: The Rise and Fall of WeWork, והמפיק לי אייזנברג (אין קשר לג'סי אייזנברג) אימץ אותו ביחד עם דרו קרבלו כדרמה קומית שמלווה את האגו טריפ של נוימן - שעשה חומר מרוח - ואת אשתו רבקה, שעשתה רוח מחומר. WeCrashed, שתוקרן בשבוע הבא בפסטיבל SXSW, מובלת על ידי ג'ארד לטו, שמגלם את הקיבוצניק שראה עצמו כרוק-סטאר של עולם הסטארט-אפ, ואן התאוויי כרבקה. אגב, הליהוקים של השניים התקבלו במחאה זוטא על JewFace מהסוג שחווינו גם במקרה של הלן מירן ו"גולדה". יש מי שיותר חשוב לו הייצוג של יהודים על המסך מאשר הבושות שעשו הדמויות במציאות.
בניגוד לקלניק ונוימן, שהודחו בעקבות התנהגותם הפרועה, אליזבת הולמס עומדת בפני עונש מאסר ארוך בשל הכשלים שליוו את יישום החזון היומרני שלה, והשקרים שסיפרה בנוגע להיתכנות הסטארט-אפ שהגתה - מכשיר ביתי שינתח ויפענח בכוחות עצמו בדיקות דם. לכאורה מדובר בהמצאה שהייתה יכולה להניע מהפכה בתחום הרפואה. ניתן רק לדמיין עד כמה דבר כזה היה תורם להתמודדות עם התפרצות מגפת הקורונה. אבל זה כנראה כל מה שהיה שם מלכתחילה: דמיון. הולמס הצליחה לשכנע את כולם שזה אפשרי, ומצגי השווא סחפו את קרנות הון סיכון לחברת "תראנוס" שהקימה. אבל כשהממצאים לא הניבו את התוצאות הנכונות, היא טשטשה אותם. הפרשה זכתה לסיקור צמוד בפודקאסט The Dropout, שעליו מבוססת הסדרה שבה מככבת אמנדה סייפריד, שהחליפה את קייט מקינון בתפקיד הולמס המהוגנת למראה, עם המבט הנבוב בעיניים, שהוא ספק חולמני ספק מנותק.
ריח של שחיתות
הסיפורים המופלאים הללו והאנשים שמאחוריהם התרחשו עוד לפני שהחלו להפציע סרטי הדוקו מהירי התגובה - תכונה חשובה מעין כמוה בתעשיית הבידור הנוכחית, שרודפת אחרי החדשות והפיתוחים הטכנולוגיים. אלכס גיבני סיפר את סיפורה של הולמס ב"הממציאה: דם והונאה בעמק הסיליקון", וג'ד רוטשטיין גולל את מעללי נוימן ב"WeWork: הקמתה והתרסקותה של חברת חד-קרן". רק טבעי שיוצרי דוקו יסתערו על מקרים כאלה המונעים מפיתוחים טכנולוגיים משוכללים ושאפתניים מדי, שמדיף מהם ריח של שחיתות ולפעמים הם אף פוגעים ממש בציבור.
"קריסה: מה קרה לבואינג?" של רורי קנדי חדר לקבלת ההחלטות המוטעית של הנהלת חברת "בואינג", כשמרכיב טכנולוגי חדש בדגם 737 מקס המהולל התברר כפגום. הוא אומנם גרם להתרסקויות טרגיות, אך לחברה היה חשוב יותר להמשיך בנסיקה הכלכלית ולטייח את הנזקים. ואילו רמין בהראני מגולל בסרטו "הזדמנות שנייה" את סיפורו המטורלל של ריצ'רד דייויס, יזם מהסוג הישן שנהג לשווק שכפ"צים תוך כדי שהוא יורה בעצמו. אבל כשפיתוח חדש התברר כפג תוקף, תאוות הבצע של דייויס גברה על ענייני הבטיחות. המכירות המשיכו, עד שהגיעו פגיעות בנפש, חקירות FBI ותביעות על רשלנות.
בדוקו Diamond Hands: The Legend of WallStreetBets שיוקרן ב-SXSW, מספקים הבמאים דרה קופר וזאק קנופרי מסמך מרתק על פרשת אפליקציית "רובין הוד" והרצת מניית GameStop שטלטלה את וול סטריט. המשקיעים הקטנים התאחדו ואיימו על הספקולנטים הגדולים. הם צברו רווחים אדירים לפני שמישהו שינה לפתע את החוקים, סגר את השאלטר וגרם להם לאבד הכול בין לילה. ולא, המישהו הזה לא היה אדם סמית והיד הנעלמה שלו.
(מתוך Diamond Hands: The Legend of WallStreetBets)
בין התומכים במרד הספקולנטים החובבים של רובין הוד היה גם מייקל בארי, שזיהה את קריסת וול סטריט ב-2008 והיה הדמות הראשית ב"מכונת הכסף" של אדם מקיי - שכמו אהרון סורקין נמשך מאוד לסיפורי "עלייתם ונפילתם" של גיבורי הכלכלה האמריקנית. אין פלא שהקולנוען המצליח עומד כמפיק מאחורי "יורשים" וסדרת הדוקו Q: Into the Storm של קאלן הובאק, שהתחקה אחר אנשי העסקים המסתוריים מאחורי רשת 8Chan, שתמרנו מטורללים רבים כל כך מהימין האמריקני להאמין בתיאוריות קונספירציה הזויות מהזן של קיו-אנון.
מקיי תמך גם בדוקו המצמרר The Oxy Kingpins של ניק אוגוסטה-פרנה וברנדן פיצג'רלד, שיצאו נגד מגיפת הסמים ברישיון שהופצו על ידי האחים סאקלר, נדבנים מוערכים לשעבר והיום אנשי עסקים נודעים לשמצה. הרעיון של בעלי השליטה של חברת פורדו פארמה לשווק גלולות הרגעה מבוססות מורפיום באישור מינהל הבריאות האמריקני היה הברקה מסחרית שהכניסה לכיסם מיליארדי דולרים, והמון לקוחות מכורים. התחבולה הזו, שהונעה מתאוות בצע בלתי מרוסנת, גרמה לנזקים חברתיים ובריאותיים בלתי נתפסים, שדחפו גם את התסריטאי דני סטרונג ליצור את הסדרה Dopesick בכיכובם של מייקל קיטון, פיטר סרסגארד ומייקל סטולברג. הסדרה מביאה למסך את המהלך המשפטי נגד משפחת סאקלר, שהביא למפלתם.
כך זה עובד בפרשיות שחיתות תאגידיות שכאלה - בזמן אמת הן הבשורה המשמעותית ביותר לאנושות, ורק בדיעבד מתבררים הנזקים שהוסתרו והשחיתויות, שתמיד ישנן כשמדובר בכל כך הרבה כסף, תחרות, קשרים ואגו. לא מן הנמנע שעוד כמה שנים עיתונאים וקולנוענים יפנו מבט ביקורתי אחורה לתעשיית התרופות במהלך משבר הקורונה, החידושים הטכנולוגיים שפותחו והמחדלים שסביר להניח שנעשו וטויחו בחסות המיליארדים שזרמו אליה. לנו יישאר רק להסתכל קדימה לעבר מסך הטלוויזיה, ולהתעצבן.
