"העורב" מ-1994 היה עיבוד חופשי למיני-סדרת הקומיקס של ג'יימס או'בר שהחלה להתפרסם ב-1989. הסרט, שבויים על ידי אלכס פרויאס, זכה להצלחה בינונית אבל קיבל עם השנים מעמד של סרט פולחן. הגיבור אריק דרייבן הוא מוזיקאי רוק שחוזר מהמוות כדי לנקום בחברי הכנופייה שרצחו את אהובתו ואותו. פרויאס, במאי בעל חיבה ל"ערים אפלות" (סרטו הטוב ביותר נקרא "עיר אפלה"), מיקם את העלילה בגרסה מסוגננת של דטרויט, עיצב גיבור בתלבושת ואיפור גותיים, ושילב פס קול מעודכן ונועז לתקופתו. ובכל זאת "העורב" זכור במיוחד לא בגלל החלטות הבימוי אלא בגלל האירוע הטרגי שהתרחש במהלך הצילומים.
"העורב" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ברוס לי, הכוכב המיתולוגי של סרטי הקונג פו של הונג קונג, מת בגיל 33 בנסיבות שפרנסו לא מעט תיאוריות קונספירציה. ברנדון לי, בנו של ברוס, קיבל את ההזדמנות הגדולה להמשיך בדרכו של אביו כשקיבל את התפקיד של אריק דרייבן. בעקבות טיפול רשלני בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש בהפקה, אקדח מגנום שכוון לעבר בטנו של ברנדון לי ירה כדור חי והרג אותו. הסגנון האפלולי סייע לפרויאס להסוות את החלפת לי בפעלולן צ'אד סטהלסקי (לעתיד הבמאי של סרטי "ג'ון וויק") ולהשלים את הצילומים. אבל "העורב" נותר סרט שבו אנו רואים שחקן שמת במהלך הצילומים מגלם דמות של אדם שחזר מהמתים – אלמנט אירוני וקודר במיוחד שכנראה תרם לריגוש של המעריצים, ולפרק נוסף באגדה על הקללה שהוטלה על ברוס לי.
אני פספסתי את "העורב" בזמן אמת, וצפיתי בו רק שנים רבות אחר כך. לא מדובר ביצירת מופת אבודה, וספק אם ברנדון לי היה הופך לכוכב קולנוע משמעותי בעקבות הסרט. על שלושת סרטי ההמשך – "העורב: עיר המלאכים" (1996), "העורב: הגאולה" (2000) ו"העורב: תפילה מרושעת" (2005), ויתרתי. הפקות שהפכו לדלות יותר מבחינה תקציבית, ללא במאים משמעותיים, ושיועדו מלכתחילה לספריות ההשכרה. הייתה גם סדרת טלוויזיה קנדית כושלת "העורב: מדרגות לגן העדן" (1998) ששרדה עונה בודדת. את התרומה של הסרט הראשון לעיצוב גיבור-על שנראה קצת כמו הג'וקר, ופועל כמו באטמן בגרסת גות'הם של דטרויט, ייפתחו סרטים טובים בהרבה. הרעיון של "העורב" זכה ליותר מדי ניסיונות כושלים להפוך אותו לדבר בעל ערך. בהיגיון ההוליוודי העכשווי המשמעות היחידה שיכולה להיות לכך היא שצריך להיעשות ניסיון נוסף. אחרי דרך חתחתים שהחלה לפני 16 שנים, מגיע למסכים הניסיון החדש להתניע סדרת סרטי "העורב". באופן ראוי, התוצאה היא פגר מהלך שמכחיד כל אפשרות לסרטי המשך.
"העורב" (The Crow), בבימויו של הבמאי הבינוני רופרט סנדרס ("שלגיה והצייד", "הרוח במעטפת"), מתיימר להיות עיבוד נאמן יותר לקומיקס של או'בר. חלק ניכר ממהלך העלילה מוקדש לסיפור הרקע של הדמות שהושמט מהסרט של 1994. הכוונה, לפי הצהרת הבמאי, אינה לעשות רימייק לסרט המוקדם, אלא לעבד מחדש את הקומיקס. המערכה הראשונה אמורה ליצור את הבסיס הרומנטי לדמותו הטראגית של דרייבן עוד טרם הפיכתו לנוקם בעל יכולות על-טבעיות. במקום להעמיק את הדמות ואת העניין במתרחש, 40 הדקות הראשונות (בסרט שאורכו הכולל והמופרז הוא 111 דק') מייבשות את הצופים. טקסטים ירודים, חוסר כימייה בין השחקנים שמגלמים את זוג הנאהבים, ותפיסה משובשת של קצב עלילתי – כל אלו הורגים את הסרט עוד לפני שהוא זוחל למערכה השנייה. ההמשך אינו טוב יותר.
בסיפור הרקע אנו פוגשים את שלי (הזמרת FKA Twigs) שהסתבכה עם דמותו הדמונית של וינסנט רוג (דני יוסטון). אדם שמכר את נשמתו לשטן, ובעבור חיי אלמוות הוא מספק לגיהינום נשמות חלופיות. יש סרטון שצולם ומתעד את הדרך בה רוג מבצע השתלטות דמונית המובילה למוות של קורבנותיו, ושלי, שפעם הייתה מקורבת אליו ובצעה מעשים במצוותו, הופכה לאדם נרדף שזמנו קצוב. קשה להסביר מה בדיוק קרה שם, כי התסריט המרושל לא ממש טורח לעשות זאת, והוא כולל עוד פרטים ודמויות שלא ברור מה תפקידן (למשל, נגנית פסנתר צעירה שאותה וינסנט מטפח מסיבות לא ברורות).
הדרך שבה שלי מחליטה להימלט מאנשיו של רוג היא בכניסה למוסד גמילה מסמים, שלא נראה כמו אף מוסד מסוג זה. שם היא פוגשת את אריק דרייבן (ביל סקארסגארד – מי שגילם את פניווייז הליצן הרצחני בסרטי "זה") – אדם צעיר ומופנם עם טראומת ילדות שקשורה לסוס וחוטי תיל (טראומה שכללה יותר עורבים מ"הציפורים" של היצ'קוק). כל גופו ופניו מכוסים בקעקועים - איפשהו בין הג'וקר המקועקע בגרסת ג'ארד לטו (ב"יחידת המתאבדים") ובין לראפרים לבנים כמו פוסט מלון וג'לי רול. למעשה, נראה שמקור ההשפעה המהותי ביותר על עיצוב הדמות (ועל עיצוב כותרות הפתיחה של הסרט) הוא סרטו של דיוויד פינצ'ר "נערה עם קעקוע דרקון" (2011), הכולל את העיצוב הגותי-מקועקע-עטור ניטים של ליזבת סלאנדר (בגילומה של רוני מארה).
בין שלי ואריק מתפתחת כימייה רומנטית תיאורטית – אנו מבינים שזה קורה כי העלילה נזקקת לכך, אבל זה לא באמת מורגש. לא עוזרים לכך טקסטים שנראה כאילו נפלו ממחברת תיכוניסטית, או חוסר האמינות העלילתי בכך שהם מוצאים זמן, בעודם בורחים ומנסים לשרוד את רצחנותו של רוג, לשלל דייטים רומנטיים בחיק הטבע.
רוב צילומי החוץ של "העורב" נעשו בפראג – כך שאין ניסיון להתחרות בגותיות על בימת הצילומים כמו זו שהייתה בסרטו של פרויאס. אפילו אזור הביניים בין עולם החיים והמתים שאליו מגיע דרייבן לאחר הירצחו, מעוצב כמו אזור עירוני נטוש מתחת למסילה של רכבת עילית. מגבלות התקציב הבינוני-נמוך (50 מיליון דולר) ניכרות היטב. האלמנט המטאפיזי של הסיפור מטופל באופן מגוחך למדי בסדרת שיחות שדרייבן מקיים באזור דמדומים זה עם הדמות "המסתורית" של כרונוס (סאמי בואג'ילה).
אולי בגלל התקציב, ואולי בגלל ההיצמדות לקומיקס המקורי, שתי המערכות הראשונות של "העורב" דלות למדי בסצנות אקשן (למעט כמה עימותים פיזיים חטופים). בהתאם למתכונת המאוסה לפיה הגיבור מקבל את צורתו המלאה רק במערכה השלישית (כי ממילא מכוונים לסדרת סרטים) "העורב" מעלה מחכה למערכה זו כדי להעלות את רף האלימות באופן ניכר. בעיקר חותר הסרט לסיקוונס קליימקס שמשלב בין ביצוע של אופרה על הבמה, וסדרת שיסופים ויריות שמבצע דרייבן (מבלי שזה יפריע להתנהלות האופרה). הקונספט של אקשן המתרחש ברקע של מופע של מוזיקה קלאסית/אופרה אינו חדש ("האיש שידע יותר מדי", "קוונטום של נחמה", "שרלוק הולמס: משחק הצללים", "משימה בלתי אפשרית 5" וכו'), וקשה לומר שהביצוע של סנדרס מציע דבר חדש, מלהיב או רלוונטי במיוחד לקהל היעד הצעיר אליו הסרט מכוון. בטח לא דבר שמפיג את השיממון של כל מה שקדם לסיקוונס זה.
"העורב" זכה לתגובות ביקורתיות שליליות, והוא בדרך המובטחת לכישלון קופתי. מעלתו הגדולה והיחידה היא שהוא גודע את האפשרות שתתפתח ממנו סדרת סרטים חדשה.
