בטקס האוסקר תמיד היה מקום של כבוד לסרטי שואה. "רשימת שינדלר", "הפסנתרן", "הבן של שאול", "בחירתה של סופי" ואחרים זכו כולם לתשבחות האקדמיה האמריקנית לקולנוע ולפרסים. אבל כיום, כמעט 80 שנה אחרי האסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, נראה שמעמדן של הדרמות התקופתיות הללו, אשר מנסות לשחזר את המציאות הבלתי נתפסת של היהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה הולך ונחלש - וכך גם תשומת הלב הציבורית שמוקדשת לו. סימן אזהרה מפחיד בנוגע לזיכרון השואה, שהולך ומאבד מתוקפו בקרב הדור הצעיר ברחבי העולם - וגם בישראל. אפילו "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר, סרט השואה היחיד שנכלל בין עשרת המועמדים לפרס הטוב ביותר, מתאר את אושוויץ מנקודת מבט נאצית, בהתעלמות כמעט מוחלטת מהזוועות. וככל שמדובר בהישגיו הקופתיים, מדובר בכישלון צורב. על הרקע הזה, בולט דווקא "מכתב לחזיר" של טל קנטור הישראלית שמועמד לפרס הסרט הקצר באנימציה.
"מכתב לחזיר", סרט בן 17 דקות בשחור-לבן, הוא ההפקה היחידה מתוצרת כחול-לבן (בשיתוף עם גופים תומכים מצרפת) שנכללת ברשימת מועמדי האוסקר שפורסמה אתמול (ג'). הסרט דובר-העברית מנסה לשלב בין סיפורו של ניצול שואה ובין האופן שבו הוא נקלט בדמיונם של תלמידי תיכון, ומתוך מצוקה אמיתית של הנתק המסתמן בין אלה לאלה - והסכנה של שכחה קולקטיבית בנוגע למורשת ההיסטורית של השואה. הקומדיה הקצרה "חנות המזכרות של אנה פרנק" של מיקי רפקין, שנכללה בשורטליסט לסרט הלייב-אקשן הקצר אך לא עברה את הסינון לאוסקר, נגעה בבעיה זו דרך מפגש סיעור מוחות שמתרחש כל כולו בחדר ישיבות של חברת מרקטינג אמריקנית, שנשכרה על ידי בית אנה פרנק כדי לגעת בבני דור ה-Z. בניגוד אליהם, קנטור מאמצת את האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות של האנימציה כדי למזג בהצלחה בין כל אלה, כיצירה אחידה שהיא גם מפעימה ויזואלית וגם מביאה איתה למסך מטען כבד, אך חשוב לתודעתנו.
הסרט, שאת תסריטו כתבה קנטור, מתחיל בהרצאה של ניצול שואה נטול-פנים בפני תלמידי תיכון, שאיתם הוא חולק את סיפור ההישרדות האישי שלו כנער. במהלך מנוסתו מהקלגסים הנאצים, הוא התחבא בדיר חזירים. כשרודפיו הגיעו לדיר והחלו בחיפושים אחריו, אחד החזירים התייצב לפניו והסתיר אותו כך שהנאצים לא יכלו להבחין בו. כך ניצלו חייו, וכאות הערכה לבעל החיים שהתגלה במלוא אנושיותו, הוא כתב לו מכתב אישי שאותו הוא מקריא בפני הכיתה. המחווה לחזיר מתקבלת בצחקוקים על ידי חלק מבני הנוער השטותניקים, אולם מתוך נקודת המבט של אחת מהתלמידות, נוצר חיבור ישיר בין הדברים שהגבר המקשיש מקריא מהדף בשפה ארכאית לבין עולם הדמיון של אחת התלמידות שתשומת ליבה מתעוררת והיא מוצאת עצמה נשאבת לתוך המציאות המדומיינת והכל כך מאיימת שחווה ניצול השואה. וככל שנקודת ההזדהות שלה מתחזקת - כך מתגבשים פניה על המסך ואף מקבלים צבע.
ניצול השואה מספר לכיתה על ההזדמנות שנפלה בידיו ומזכיר לכולם ש"אין לנו על מי לסמוך מלבד עצמנו" - אמרה שנראית רלוונטית במיוחד בימים אלה בישראל. הנערה נשאבת בעקבותיו לתוך אירופה האפלה של עליות הגג, מחנות הריכוז והיערות, כאילו חזרה בזמן לימי מלחמת העולם השנייה. היא פוגשת בחזיר עצום מפלצתי עצום-ממדים והנטייה הטבעית שלה היא לכלות את זעמה בו, וכך היא גם עושה בסיוע חבריה לכיתה, שמבצעים בבהמה המסכנה עליהום אכזרי. אבל היא, שתווי פניה ההולכים ומתחדדים הופכים חזרזיריים בעצמם, מגלה לבסוף רחמים כלפי הייצור התמים, שנראה פתאום ממש לא מאיים. צבעו הוורוד מסמל אולי תקווה על רקע השחור-לבן, כשהוא מסמן את הדרך החוצה מהאפלה אל האור - אולי כדי להבהיר שגם על עצמנו אנחנו לא יכולים לסמוך, וגם לא על אבינו שבשמיים. אולי רק על חזיר - בהמה לא כשרה, שגופה מלוכלך אך ליבה טהור, ושמדגישה עבורנו שחמלה - ולא נקמה - היא הדרך לגאולה.
באמצעות ההנפשה של הדמויות והתרחישים על המסך מתאפשרת הנגשה ערמומית ואפקטיבית יותר של התכנים הלא פשוטים הללו, שמונעת חזרה סגנונית ונרטיבית על סרטי השואה הקלאסיים, ונחשבת ליותר מאפשרת מבחינה הפקתית. צריך לזכור כי מעבר לירידה במשיכה של הקהל הרחב לסרטי שואה, הוליווד יוזמת פחות ופחות דרמות היסטוריות ככלל בגלל העלויות האדירות של השחזור התקופתי ביחס לתגמול הכספי עליהם. האנימציה מאפשרת כאמור פיצוי כלשהו על החסר ההולך וגדל הזה, והיטשטשות זיכרון העבר. סרטים דוקומנטריים רבים עושים שימוש באנימציה כדי ליצור מחדש אירועים שהיו ומעולם לא תועדו. במקרה של "מכתב לחזיר", האנימציה משמשת גם כמנוע סגנוני לולייני, מלא דמיון והשראה, וכחיבור בין נקודות מבט של גבר ונערה בעלי תודעה וחוויית חיים שונה.
"מכתב לחזיר", אגב, אינו הסרט היחיד שנכלל בשורטליסט שפורסם לקטגוריית האנימציה הקצרה שעוסק בשואה. היה בו גם "עשן", של ריטה בסולטו המקסיקנית שגולל את חוויית האימה במחנה ההשמדה מתוך נקודת מבט של ילד יהודי - וכל זה באנימציית סטופ-מושן מרשימה, גם היא בשחור-לבן. על אף שהפקה זו נתמכה על ידי הקולנוען המוערך גיירמו דל-טורו, דווקא קנטור וצוותה הצליחו לעבור את הסינון ולהמשיך את המסע המרגש של סרטם, עם סיכוי לא רע לזכות בפסלון בעוד כחודש וחצי בטקס האוסקר.
