עסקי הרוקנ'רול בישראל הם הגדרה קצת חמקמקה. רוק מוצלח יש פה כבר יותר מ-50 שנה, ויש לקוות שיהיה גם בעתיד. לעשות ממנו ביזנס זהו כבר אתגר גדול יותר. ובפרפרזה על שורה אחרת של משינה, ולבטח אחת מהגדולות והיותר יפות שלה, גם שוק המוזיקה הישראלי - כמו המדינה שצורכת אותו - מרגיש עכשיו כמו תאונה, אבל גם הוא מנסה להמשיך ולהתנהג רגיל.
להקת משינה מבצעת את "צליל מכוון", "אלינור" ו"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" בהופעה "שירים של אחרים"
(צילום: אמיר שוורץ)
אין מה לשפוט את אלו מבין מוזיקאי ארצנו שחזרו לפתוח קופות ולמלא אולמות והיכלים בחודשים האחרונים. הם תרמו די והותר בהופעות שקיימו לאחר השבת הארורה מול חיילים ומפונים, ואחרי הכול זו גם הפרנסה שלהם. אבל לחברי משינה לקח הרבה זמן עד שהם הרגישו שבשלה השעה לעשות את הצעד הטבעי הזה. רק עכשיו, יותר משבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה שסופה אינו נראה באופק, החמישייה החליטה לחבר את הכלים לחשמל ולשוב לנגן בפני קהל. והיה שווה להמתין, שכן גם אלה שעל הבמה, וגם הקהל שהגיע בערב חמישי האחרון לזאפה גני יהושע בתל אביב על מנת לראות ולשמוע אותם, היו זקוקים לחיבור המחודש הזה עם הלהקה הישנה שלהם.
"שירים של אחרים" קוראים למופע החדש והמוצלח הזה של משינה. הוא נעדר להיטי-על כ"אופטיקאי מדופלם", "הכוכבים דולקים על אש קטנה", "אין מקום אחר" או "רכבת לילה לקהיר". אין בו גם בי-סיידים ושירי עומק למתקדמים דוגמת "שלמונזה", "איזה איש" או "כולם אומרים לי תיזהר". עוד יהיה זמן לחגיגות "רגילות" של משינה, נגיד, מופעים מתבקשים לרגל 40 (!) שנה לאלבום הבכורה שלה, או לציון יום הולדת 35 לגדול שבאלבומיה - "העמותה לחקר התמותה". ברגעים בהופעה כשמישהו מהקהל החל לזמזם בקול איזה להיט של משינה, יובל בנאי הבטיח לקהל לחכות לספטמבר, בתקווה שאז כבר יגיע "היום שאחרי", ואולי יהיו סיבות לחזור לשגרה.
אבל עכשיו זו משינה אחרת שמנגנת שירים של אחרים, ואיכשהו היא נשמעת מוכרת וקרובה יותר מתמיד. לו הלהקה הייתה צריכה לבצע רק שיר אחד מהקטלוג שלה שהולם את המציאות הכאוטית ששורת כאן בשבעת החודשים האחרונים, נראה שהבחירה הייתה נופלת על "התותח מצלצל פעמיים" הפוסט-טראומתי והמעט נשכח מאלבומה הראשון. אבל כאמור, הם בחרו להקהות במעט את הכאב הלאומי עם קאברים פרטיים לקאנון העברי של הסבנטיז, ביצועים שבהם האגו שלהם זז הצידה לטובת הצעדה לגיבורי העבר שלהם, ושל הקהל.
5 צפייה בגלריה
סיפקו כמה הצצות לפסקול נעוריהם בלשון הקודש. יובל בנאי. משינה בהופעה "שירים של אחרים"
(צילום: אורית פניני)
"שירים של אחרים" עשויה להיות כותרת מעט בעייתית כשהיא נוגעת ללהקה כמשינה. מבקריה ישמחו לציין שהיא תמיד ניגנה שירים כאלו. אוהביה הבינו תמיד שגם כשמשינה הזכירה הרכבים אחרים - והיו הרבה רגעים כאלו בעבר - זו בעיקר הייתה מחווה לצלילים שהשפיעו עליה, ועל הדרך הגדירו את הסאונד שלה לאורך השנים והאלבומים. אתה יכול לצטט מהלך אקורדים של מדנס או לשאול פריטה אייקונית מפינק פלויד, אבל כשאתה משלב במקרה הראשון את המילה "דיזנגוף" ובשני מכניס שורות כ"שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפילה, לפתור את המצב הנוכחי", הפכת אותם באחת למקומיים ולאותנטיים.
ההשפעות האלו מחו"ל נשמעו בבירור לאורך הדרך של משינה. את אבות המזון המוזיקליים העבריים משנות ה-70 שהחמישייה כה אוהבת (והם גם הסיבה למופע המיוחד הזה) היה קצת יותר קשה לאתר במהלך האזנות לאלבומי הלהקה. אבל חבריה - בעיקר בקריירות הסולו שלהם - סיפקו לקהל כמה הצצות לפסקול נעוריהם בלשון הקודש. כבר לפני למעלה מ-20 שנה בנאי סיפק ביחד עם יורם חזן מכנסיית השכל ביצוע מופתי ל"פתחי לי את הדלת" הענק של אחרית הימים, ובהמשך הרים מופע מרגש שבו הצדיע לשירים של אביו המנוח, יוסי. עוד קודם לכן, שלומי ברכה טיפל עם רמי פורטיס ב"אשליות" של ניסים סרוסי, ולפני כשנה הוציא המתופף איגי דיין את האלבום היפה "חמדת אבות" שבו חזר ל-12 קלאסיקות עבריות. אך אלו התרחשו בנפרד, וקצת על אש קטנה. כעת זה הדבר האמיתי, וברובו הגדול מדובר בהישג אמנותי-מוזיקלי, ובעיקר אנושי.
משינה היא המשך טבעי למוזיקה שנוצרה כאן לפניה, וברגעים שונים במופע הזה היא באה לבקר, ואפילו נשארה קצת, גם בשירים שלא כתבה. פה זה הבס הנהדר והעמוק של מייקל בנסון, שם אלו התופים של דיין, במקום אחר זו הגיטרה של ברכה ובהזדמנות נוספת אלו היו הקלידים של אבנר חודורוב. הסאונד המלא והעשיר לאורך הערב, ועבודת הוידאו הלא משתלטת רק העצימו את החוויה. בלא מעט מקרים לאורך ההופעה הם השתדלו והצליחו להישאר נאמנים למקור (אולי אפילו קצת יותר מדי). אבל ברגעים שבהם משינה נכנסה קצת יותר פנימה, כמו למשל ב"לא דיברנו עוד על אהבה" של מתי כספי או ב"שיר אהבה בדואי" שבו חטיבת הקצב שלה רפררה קלות ל"רני בפריז", כבר היה ברור לכל אחד מהנאספים שמדובר בהרבה יותר מעוד מופע קאברים.
הבחירה לחזור לפסקול הישראלי שהגדיר את הסבנטיז הישראלי הגיונית מסיבה נוספת; אלו הם לא רק השירים שהחמישייה הזו גדלה עליהם, אלא גם הדמיון המתבקש בין העשור ההוא שכלל מלחמה נוראית ושבר לאומי והסתיים עם מהפך פוליטי והסכם שלום היסטורי. קצת לפני שבנאי וחבריו ניגשים לטפל ב"אני ואתה נשנה את העולם" של אריק איינשטיין (שכיכב בערב הזה עם לא פחות מארבעה שירים), הסולן מסביר קצת בצער שבניגוד לשבר מהסבנטיז עכשיו נראה שמנסים לקחת לנו את התקווה, ושעלינו להילחם עליה. לא בטוח ששירים יכולים לשנות העולם, אבל הם בהחלט מסוגלים להקהות במעט את הכאב שכולנו חשים כבר יותר מחצי שנה.
הקו המאפיין את "שירים של אחרים" מינורי ומנחם ברובו, עם "סע לאט" הפותח, "צליל מכוון" (גם ליצחק קלפטר המנוח הייתה נוכחות גבוה בסט-ליסט), "הלילה הוא שירים", "בלדה לחדוה ושלומיק" ו"חוזה לך ברח", אבל הוא הציע גם לא מעט רגעים מרימים. כשהראשון ואולי הכי חשוב במופע הגיע כבר בחלקו הראשון - לפני הביצוע הנהדר ל"אלינור" של זוהר ארגוב, בנאי סיפר על המפגש הראשון שלו עם ברכה בבסיס של חיל התותחנים בשומרון. הוא תיאר שם שני חיילים שאוהבים רוק ופתאום מקבלים קסטה אחרת מהאפסנאים עם שירים של אחרים, והם מתחילים לשמוע אותה בלופ ומחזקים עם יין פטישים צבאי. הרגעים שבהם להקת הרוק הכי יציבה פה מצדיעה לאחד מהשירים הקאנוניים של מלך הזמר המזרחי, הציעו מלבד הישג מוזיקלי נדיר גם מעין גשר בין שני ז'אנרים וקהלים שלא תמיד נפגשים.
עמוק בחצי השני של המופע משינה כבר העלתה הילוך, ולמרות הרצון לשמור על איפוק היא הצליחה להסעיר עם "יו יה" של כוורת, "לילות שקטים" האדיר והמורכב מוזיקלית של שלום חנוך (עוד אחד מרגעי השיא בערב, שבו כל אחד מהחברים זרח גם בנפרד), "הולך בטל" של תמוז ו"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של פורטיס המוקדם, שבו הקאו-בל של בנאי הוביל את השיר. היה אפשר להמשיך את הסט המרים הזה עוד קצת. הקהל ששר כל מילה בהתלהבות בטח לא היה מסרב לעוד, כי אחרי הכול, כשזה נוגע למשינה הצעת ההגשה המומלצת תמיד הייתה "פרוע עד הסוף".
5 צפייה בגלריה
פרוע עד הסוף זו הצעת ההגשה המומלצת. משינה בהופעה "שירים של אחרים"
(צילום: אורית פניני)
להדרן הם חזרו עם "סן-פרנסיסקו על המים", שבו הקלידים של חודורוב והבס של בנסון הצדיעו לתפקידים שעשו שם אלונה טוראל ז"ל ומיקי שביב לפני 45 שנה. לקראת סוף השיר, בנאי החליף את משה ואת חצקל מכסית בשלומי ומייקל ממשינה, וסחט כמה חיוכים מהקהל. אחריו הגיעה עוד הצדעה פרטית של בנאי - הפעם ל"מרוב אהבה שותק" של אבא יוסי שבסופו זרק "אבאל'ה" קטן-גדול. לקינוח קיבלנו ביצוע נהדר ל"ערב של יום בהיר" של אפרים שמיר, שבו דיין היחף הצטרף בשירה, שנחתם עם שורה קצרה מ"להתראות נעורים שלום אהבה", שהיוותה עוד חיבור יפה בין האז ובין העכשיו, המוזיקלי והכללי.
משינה זכתה בערב חמישי האחרון להבעת אמון עצומה מהקהל שלה. קהל רב יצא מהבית ושילם די הרבה כסף בשביל לשמוע ולראות להקה שלא ביצעה ולו שיר אחד שלה. אבל זה לא היה עוד מופע קאברים שנועד לעשות קופה. הערב המיוחד הזה נערך בסופו של עוד יום עם חדשות קשות מהחזית, אבל הוא סיפק - וליותר מכמה רגעים - גם קצת תקווה לעתיד מתוק שאולי יגיע. בימים כאלו הקצת הזה הוא המון.
