חלפו חמש וחצי שנים מאז יציאת "הבלדה על באסטר סקראגס", סרטם האחרון של אית'ן וג'ואל כהן, וחסרונם כצמד יצירתי מאוד מורגש. אפשר להבין מדוע אית'ן רצה לקחת הפסקה אחרי 35 שנות עבודה משותפת שהניבה 18 פיצ'רים, וכן את התסכול מהקושי ההולך וגובר לעשות סרטים בתעשייה שתוצריה הופכים לרדודים וחסרי מעוף. ובכל זאת כואב הלב על פירוק אחת מהשותפויות היצירתיות המוצלחות בתולדות הקולנוע.
"סעי בובה" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיימנט )
לפני קצת יותר משנתיים ג'ואל ביים לבדו את "הטרגדיה של מקבת" לאפל TV פלוס - עיבוד מרשים מבחינה ויזואלית שמהדהד כמה מהתמות האפלות המוכרות מסרטי האחים. לא כישלון משום בחינה ואופן, ובכל זאת סרט שאינו משתווה למיטב עבודותיהם. אית'ן הקדיש את תקופת הקורונה לסרט התיעודי Jerry Lee Lewis: Trouble in Mind (2022) שמתבסס כולו על חומרים ארכיוניים, ושעליו הוא עבד עם אשתו טרישה קוק, עוזרת עריכה ושותפה לעריכה בלא מעט מסרטי האחים. לא ראיתי את הסרט, אבל הוא לא זכה בארצות הברית ליותר מהערכה ביקורתית מאופקת.
הרעיון ל"סעי בובה" (Drive-Away Dolls) מתגלגל במשפחת (אית'ן) כהן כבן כבר כמעט רבע מאה. כהן וקוק כתבו גרסה של התסריט וב-2007 הוא היה אמור להיות מבוים על ידי ידידת המשפחה אליסון אנדרס, אבל זה לא התממש. כעת אית'ן חתום לבדו כבמאי, אך בפועל קוק הייתה גם שותפה מלאה למלאכת הבימוי. השם המקורי של הסרט היה Drive-Away Dykes - שם פרובוקטיבי יותר שמסגיר את ההשראה שכהן וקוק שאבו מסרטיו של ראס מאייר.
4 צפייה בגלריה
עיסוק בקוויריות שאינה אופיינית לאחים כהן. מתוך "סעי בובה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
סרטי האחים כהן עשירים בדמויות ציוריות ותתי-תרבויות המשורטטות בחדות אבחנה שאין שנייה לה. יחד עם זאת, קשה לומר שסרטיהם התבלטו בעיסוקם במיניות, ובוודאי לא במיניות קווירית. ברני בירנבאום התחמן (ג'ון טורטורו) ומינק לארוי "הבחור שלו" (סטיב בושמי) ב"צומת מילר", איש העסקים קרייטון טוליבר (ג'ון פוליטו) שמנסה לפתות את הגיבור ב"האיש שלא היה שם", ארתור (ריצ'רד קיינד) אחיו של גיבור "יהודי טוב" שמסתבך עם המשטרה בגלל נטיותיו המודחקות, ואולי עוד דמות אחת או שתיים שניתן לשער זאת לגביה, וזה הכול. בכל המקרים זוהי קוויריות גברית של דמויות משנה, ואופן ההצגה של מיניות זו מאופק ולעיתים אף מרומז. ההחלטה של כהן וקוק לעשות קומדיית מסע-פשע לסבית בהשראת ראס מאייר היא קפיצה ממקפצה מאוד גבוהה לדבר שלא היה לו תקדים בסרטי האחים.
מאייר היה מלך סרטי הסקספלויטיישן שהחזיק במוטו "שום דבר אינו מגונה, בתנאי שהוא נעשה בטעם רע". סרטים כמו Faster Pussycat, Kill Kill! (1965), Beyond the Valley of the Dolls (1970) ו- Supervixens (1975) היו מהירים, פרועים ומשופעים בנשים עם פרופורציות גוף דמיוניות. היו בהם רגעים קיצוניים שיכולים להיחשב כמזינים יצרים אפלים ומיזוגניים, אך גם כהשתוללות סאטירית שמקעקעת יצרים אלו. אמביוולנטיות זו הפכה את סרטיו של מאייר למושא עניין לא רק לגברים שיושבים בבתי קולנוע עם מעילי גשם, אלא גם לחובבי קולנוע משכילים. גם אם ניתן למצוא ב"סעי בובה" הדים לעבודותיו של מאייר - בהיותו סרט מסע, בחרמנות המינית הנוכחת בו, ובהיגיון העלילתי הרופף במפגיע - זהו סרט נטול מיזוגניה והתרפקות על החפצון של המבט הגברי את הגוף הנשי. הוא נעשה מעמדה קווירית לסבית, עבור קהל שיקבל אותו בזרועות פתוחות.
4 צפייה בגלריה
נעשה מעמדה קווירית לסבית, עבור קהל שיקבל אותו בזרועות פתוחות. מתוך "סעי בובה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
עד "סעי בובה" הדינמיקות המשפחתיות של האחים כהן לא היו רלוונטיות להערכת סרטיהם. כאן המצב קצת שונה. טרישה קוק היא לסבית ויש לה בת זוג, בעודה ממשיכה לחיות גם כאשתו של אית'ן (לא לדאוג, גם לו יש בת זוג). הסרט מכיל רגעים שמזכירים סרטים של האחים כהן - קדחתנות של פארסה מהסוג שהיה ב"בייבי אריזונה" (שם זה עבד יותר טוב), הומור שחור, התייחסות אבסורדית לאלימות, ודמויות ציוריות. יחד עם זאת זה גם סרט שמונע מתשוקה רבה לחגוג את המיניות הלסבית, בעלילה שיש בה מקום מאוד נוכח ומשמעותי, עלילתית ו-וויזואלית, לדילדואים.
העלילה מתרחשת ב-1999 (התקופה שבה נכתב התסריט המקורי) ומתחילה בפילדלפיה. שתי הגיבורות הן חברות אפלטוניות, הפוכות לחלוטין מבחינת אופיין. מריאן (ג'רלדין ויסוואנת'אן) מופנמת, מעודנת ומתורבתת, שנראה כי קריאת ספרי הנרי ג'יימס מהווה עבורה אמצעי מסייע להדחקת מיניותה. היא טרם התאוששה מהפרידה מבת הזוג האחרונה שלה, שהתרחשה לפני כמה שנים. בשונה ממנה ג'יימי (מרגרט קוואלי) פרועה וחרמנית באופן תמידי. היא לא נאמנה במיוחד לבנות הזוג שלה, ומדברת נון-סטופ במבטא טקסני סמיך כמו רוטב לצלעות ברביקיו.
מריאן נוסעת לבקר את דודתה בטלהסי שבפלורידה, לשלל פעולות שלא מתאימות לנשים צעירות עם ליבידו מתפקד. ג'יימי, שבתחילת הסרט מסיימת באופן סוער מערכת יחסים שהייתה לה עם סוקי (ביני פלדסטין), מחליטה להצטרף. מכיוון ששתיהן תפרניות עולה האופציה של Drive-Away - העברת רכב של סוכנות השכרה מיעד אחד לאחר. הן לא יודעות שבמכונית שניתנה להן יש מזוודה עם תכולה מסתורית ויקרת ערך (הדים לנואר הקלאסי Kiss Me Deadly של רוברט אולדריץ'). האחרון שהחזיק במזוודה נרצח, וכעת צמד הפושעים ארליס ופלינט (ג'ואי סלוטניק וסי. ג'יי. ווילסון) דולקים בעקבותיהן, בהנחיית הבוס שלהם המכונה "צי'ף" (קולמן דומינגו).
קוואלי עושה קריקטורה קולנועית המזכירה את העיצוב המלאכותי של דמויות נשיות כמו השוטרת "אד" מקדונה (הולי האנטר) ב"בייבי אריזונה", או העיתונאית איימי ארצ'ר (ג'ניפר ג'ייסון לי) ב"הקפיצה הגדולה". ויסוואנת'אן, שבעבר כבר גילמה דמויות פרועות, משלימה אותה היטב בטמפרמנט הפוך. גם ההופעה של פלדסטין כשוטרת הזועמת על האקסית הבוגדנית משעשעת, במיוחד בסצנה שבה היא הודפת את ארליס ופלינט. יש כמה הופעות אורח של שחקנים מאוד מוכרים, שנדמה כי כהן וקוק שואבים מידה רבה של הנאה ממשך ההופעה הקצר שלהם (במקרה הראשון), ומהתפקיד שיש בו אלמנט של הומור עצמי (במקרה השני).
הסרט קצר למדי (82 דקות), ולא מייסר לצפייה, ובכל זאת הוא מאכזב. הרגעים שעובדים מעורבבים עם לא מעט רגעים שמתקרבים אבל לא מצליחים. אפילו ההבלחות לאסתטיקה פסיכדלית מופשטת, בסדרת פלשבקים שכוללת הופעת אורח של זמרת מוכרת, לא מצליחות להפיג את תחושת הדשדוש. זה ודאי לא מתחיל להתקרב לסיקוונסים של פנטזיות הבאולינג ובזבי ברקלי ב"ביג לבובסקי". חובבים מושבעים של האחים כהן ימצאו פירורים של מה שהם אוהבים בסרטיהם, וקהל צעיר שיפרגן לקומדיית מסע קווירית בהחלט עשוי ליהנות, אבל נדמה כי זה פרויקט שהשתהו זמן רב מדי עד הוצאתו לפועל.
כהן וקוק עוברים בימים אלו לעבוד על סרטם הבא Honey Don’t, שיהיה סוג של המשך רוחני ל"סעי בובה", סרט נואר בלשי עכשווי שבו ה"פאם פאטאל" בגילומה של מרגרט קוואלי תהיה גם הבלש. בהמשך השנה אית'ן יחזור לעבוד עם ג'ואל, על מה שמתואר בשלב זה כ"סרט אימה מאוד מדמם". אני מקווה שהסרט הבא של כהן וקוק יהיה מוצלח יותר, אבל מאושר מהידיעה שהסינרגיה המופלאה של האחים כהן לא אמרה את מילתה האחרונה.
