סגרי הקורונה פגעו ללא מעט אנשים בסדרי החיים שהם הכירו קודם להופעתה. נדמה שאצל חלקם הם גם שיבשו במשהו את הלך המחשבה - או סתם פינו להם הרבה זמן ביומן. אחרת קצת קשה להבין מדוע החליטו רוברט פריפ, מנהיג ומייסד להקת קינג קרימזון ומוזיקאי רב זכויות גם לאחריה, ובת זוגו טויה ווילקוקס, לצלם סדרת סרטונים שבהם הם מגישים מהמטבח המרווח והמעוצב שלהם קאברים לכל מיני קלאסיקות. אחת מהן היא ל-Enter Sandman של מטאליקה.
"בחצרו של מלך הארגמן – קינג קרימזון מגיל 50" - טריילר
8.1 מיליון איש צפו עד היום בקליפ הביתי הזה שבו רואים את פריפ יושב עם חולצת שבת לבנה ועניבה ומנגן את הריפים המוכרים והכבדים על הגיטרה, כשלצדו ווילקוקס שרה (אם ניתן לקרוא למה שהיא עושה שם שירה) בעודה עולה ויורדת על הסטפר שלה. בסיום הסרטון הקצר והדי הזוי הזה פריפ נראה משועשע. אפשר להבין אותו: מתברר שגם מוזיקאי חמור-סבר יכול, כפי ששר גבי שושן המנוח, להשתטות לפעמים. כשעוברים על סיפור חייו של פריפ מבינים שהם כנראה היו יכולים להיות קלים יותר – גם לסביבתו - לו היה מרשה לעצמו להשתחרר בתדירות גבוהה יותר ולהיות קצת פחות קונטרול פריפ.
הסרטונים של השניים הפכו לוויראליים, אבל עכשיו פריפ מככב בסרט תיעודי באורך מלא שכנראה לא עומד לשבור את הרשת. "בחצרו של מלך הארגמן: קינג קרימזון בגיל 50" הוא שמו של הסרט, שיפתח את פסטיבל סאונדטראק תל אביב שיתקיים ב-15 עד ה-19 בנובמבר בסינמטק בעיר. מדובר בפסטיבל חדש שמתמקד בחיבור בין קולנוע לבין מוזיקה, שיש לקוות שיהיה לו המשך. טובי איימיס, במאי הסרט, יגיע להקרנת הבכורה ולאחריה ישוחח עם אביב גפן, שבטח שמע שיר או שניים של קינג קרימזון בחייו.
עוד במדור מוזיקה:
יש הרבה מאוד אלבומים גדולים בתולדות הרוק. יש מעט מאוד אלבומים ענקיים שכאלו שגם ניתן לומר עליהם שהם הולידו סגנון מוזיקלי מובחן. In the Court of the Crimson King, אלבום הבכורה של קינג קרימזון שיצא ב-1969, הוא האב המייסד של הרוק המתקדם. אלבומי קונספט, שילוב של כלי נגינה ותזמורים קלאסיים אפיים בשירי רוק ופופ ושימוש במלוטרון ובמוג - היו עוד קודם להופעתו. אבל רגע לפני שהסבנטיז התחילו, פריפ וחבריו הצליחו למזג את הרעיונות הבוסריים הללו לכדי שלמות חד-פעמית. ההשפעה של האלבום המיתולוגי ההוא על עולם המוזיקה הייתה כמעט מיידית, וההאזנה לו מפעימה גם בפעם המיליון. חברי ג'נסיס הצעירים הציבו את עטיפתו באולפן כדי שישמש להם מודל לעשיית מוזיקה, והם לא היו היחידים ששאפו (והצליחו) ליצור מוזיקה מורכבת באותן השנים.
בסצנת הפתיחה של "בחצרו של מלך הארגמן: קינג קרימזון בגיל 50" רואים את פריפ על הבמה. מוזיקאי שמור היטב ומעונב הנמצא באמצע העשור השמיני לחייו. הוא יושב ליד הקלידים ותיבת האפקטים, הגיטרה תלויה לו על הצוואר. הוא לבוש באותם הבגדים כמו בקליפים הביתיים שצילם עם בת זוגו, אך פה מסתיים הדמיון.
מדובר בסרט דוקו מעמיק ואיטי המתמקד במוזיקאי רציני שיצר מוזיקה - עם להקתו, כסולן, כמפיק וכגיטריסט - שרובה הגדול נועד לאתגר את האוזן. רגע לפני שהקונצרט של הלהקה מתחיל (הסרט צולם במהלך סיבוב ההופעות החגיגי של הלהקה לציון יובל שנים לאלבום הבכורה עם הפרצוף הוורוד על העטיפה), פריפ נראה קצת מיוסר. הוא נאנח ומסביר שעבורו כל העניין הזה גובל בסבל כיוון שהלהקה עדיין לא הגיעה ליעדה.
5 צפייה בגלריה
האחרים באו והלכו, רק הוא נשאר קבוע. רוברט פריפ, מתוך "בחצרו של מלך הארגמן: קינג קרימזון בגיל 50"
(צילום: באדיבות מונדו פילמס)
קינג קרימזון עברו לא מעט גלגולים לאורך השנים. כשעוברים על שמות האנשים שניגנו בה, היא מזכירה יותר תחנת רכבת בשעות העומס מאשר להקת רוק עם הבטחה לקביעות. קצת לאחר שהופיע אלבום הבכורה המושלם שלה, שניים מחבריה (מייקל ג'יילז ואיאן מקדונלד) החליט לעזוב. שנה לאחר מכן גם גרג לייק פרש והלך להקים את הסופר-גרופ אמרסון, לייק ופאלמר. הלהקה נותרה ללא זמר, וגורדון האסקל, הבסיסט שהגיע לקראת העבודה על האלבום השלישי של הלהקה, Lizard, הפך לרגע גם לסולן (גם הוא יעזוב די מהר). תחלופת החברים בלהקה לא פסקה, בעיקר כי פריפ המשיך לא להיות מרוצה ממה שעשו אלה שנמצאו לצידו. ג'ון וטון הבסיסט הצטרף, ולאחריו גם המתופף ביל ברופורד, שעזב לטובת ההרפתקה הקצרה בקרימזון משרה מבטיחה ויציבה בהרבה בלהקת יס.
לא רק ההרכב הפרסונלי השתנה תדיר. גם המוזיקה של הלהקה קיבלה תפנית והפכה לכבדה יותר. השיא הגיע באלבום Red מ-1974. למרות שהאלבום הזה מהווה את אחד משיאיה של קרימזון, לאחריו פריפ החליט לפרק את החבילה למספר שנים לטובת קריירת סולו ונגינה עם אחרים (ובהה פיטר גבריאל ודיוויד בואי). כשפריפ יאסוף מחדש הרכב נגנים (ובראשם הבסיסט טוני לוין) תחת אותו המותג בראשית שנות ה-80, הלהקה שלו כבר תישמע אחרת לגמרי. הוא ימשיך להרחיב את גבולות המוזיקה של קרימזון גם בעשורים הבאים. וגם להחליף את חבריה.
הרכב הנגנים הנוכחי של הלהקה המתועד בסרט מציג אמנם יכולת וירטואוזית מרשימה, אך גם קשר מאוד קלוש ללהקה הצעירה שהדהימה – לפחות את חלק מהעולם - ב-1969. פריפ ושבעת נגניו (על הבמה יש לא פחות משלושה מתופפים), ממשיכים לשכלל ולהעשיר את העיבודים לחומרים שרובם נוצרו עד לאמצע שנות ה-70. מבין השמונה שעובדים היום בקרימזון, רק שניים היו בתור הזהב שלה - פריפ והסקסופוניסט הנהדר מל קולינס. כמה מהלשעברים האלו, ובהם ברופורד, מקדולנד, גיליס ואדריאן בלו, מספרים בסרט על העבר של הלהקה, ובעיקר על יחסיהם המורכבים - ובחלקם גם הדי כואבים - עם האיש שממשיך לעמוד בראשה.
הדמות של פריפ העולה מהסרט היא של מוזיקאי מבריק וחדור מטרה שממשיך להתאמן במשך שעות בכל יום, אך גם של אדם לא מאוד קל לבריות. טיפוסים נוחים ממנו לא מחליפים את הנגנים שסביבם כל כך הרבה פעמים במהלך הקריירה, כמו היו כלי נגינה. זה בהחלט היה כבוד גדול לנגן בכל אחד מהגלגולים של קינג קרימזון, אך לאור תחלופת כוח האדם התכופה בה, הכבוד הזה מתגלה גם כסיוט לא קטן. התגובה של בעל הבית פריפ לעניין קצרה ודי אטומה. הבעיה היא לא אצלי, הוא אומר, אלא אצל האחרים.
חבר להקה אחר בדימוס משחזר בכאב את היום שבו הוא התבשר – לאחר יותר מ-20 שנה בהרכב – שמעכשיו הוא בחוץ. הוא מוסיף שהסיבה שפריפ טוען שההרכב הנוכחי של קינג קרימזון הוא הכי טוב שלה, היא לא רק כי הוא באמת מוקף בנגנים מעולים – אלא גם מכיוון שהם גם סרים למרותו. מדובר במוזיקאי קפריזי עם נטיות פאסיביות-אגרסיביות, שיכול לקום וללכת הביתה באמצע חזרה רק כי מישהו ניגן לא כפי שהוא ציפה ממנו. גם לבמאי הסרט הוא לא עושה חיים קלים מדי.
למעשה, נדמה שחלק מהחברים בקרימזון הנוכחית קצת פוחדים מהבוס שלהם. אף אחד מהם לא מתראיין פה בחופשיות מלאה. הגיטריסט ז'קו ג'קזיק אף מביט בחשש מסוים לאחור לעבר פריפ, ומהסס קצת לפני שהוא בוחר שלא לענות על שאלה הנוגעת לעבודה בלהקה והשינויים שהיא עברה. פריפ, שממהר לענות במקומו, אומר לבמאי שזוהי שאלה נוראית. מנהיג הלהקה אמנם מצליח להחמיא לגיטריסט שלו בהמשך, אך האחרון קצת מתכווץ במקום. די ברור מיהו מלך הארגמן ומיהם רק אנשי החצר הזמניים שלו.
ג'קזיק הוא לא רק גיטריסט נהדר, אלא גם דמות נוגעת ללב. הוא מספר כיצד האזין ל- In the Court of the Crimson King בגיל 13, בחדר חשוך ועם הראש מתחת לכר וצמוד לרמקולים. הוא אומר שהאלבום ההוא שינה את עולמו וגרם לו לרצות להיות מוזיקאי. בהמשך הוא מציין שהיה לו פעם כלב בשם "פריפ". לטובת המשך העסקתו בלהקה מוטב לקוות שמנהיגה יראה את ההערה הזאת ברוח טובה. לעומתו, לוין וקולינס מרגישים קצת יותר בטוחים במקום העבודה שלהם, והסקסופוניסט מציין שהוא נהנה הרבה יותר לנגן בה כיום מאשר בסבנטיז. הימים ההם היו די טראומטיים עבורו, הוא אומר, מכיוון שכל טעות שהוא עשה נתפסה בזמנו כמו סוף העולם. הוא מוסיף שיש לו הרבה יותר חופש פעולה כיום, כי המוזיקה כבר לא חייבת להיות כזאת רצינית.
5 צפייה בגלריה
מופע יחיד? מתוך "בחצרו של מלך הארגמן: קינג קרימזון בגיל 50"
(צילום: באדיבות מונדו פילמס)
אלא ש"בחצרו של מלך הארגמן: קינג קרימזון בגיל 50" מיטיב להציג עד כמה המוזיקה של הלהקה המיוחדת הזאת היא עניין רציני ומאתגר. לא רק למוזיקאים שניגנו אותה לאורך השנים, אלא גם לאלו שהאזינו לה ב-53 השנים האחרונות. כי בסוף, האלבומים הגדולים של קינג קרימזון כמו הראשון, Islands, Larks' Tongues in Aspic ו-Red, וגם כמה מאלו שיצרו בראשית שנות ה-80 (כמו למשל Three of a Perfect Pair) - ובמידה מסוימת אפילו The Power to Believe, העבודה האולפנית האחרונה של ההרכב שיצאה לפני 19 שנה - הם לא רק מופע יחיד של פריפ. זוהי יצירה של חבורת מוזיקאים מאוד מיומנת שבראה רוק מורכב עד כבד עם נגיעות אוונגרד, מתוך מעוף אמנותי והודות ליכולת ביצוע גבוהה של נגני ג'אז.
זה עדיין תענוג גדול מאוד להאזין למוזיקה שפריפ וחבריו דאז יצרו לאורך השנים, גם אם חלקם סבלו לא מעט במהלך הדרך. הם אמנם מביטים לאחור בכאב, אך הם לפחות יכולים למהול חלק ממנו בגאווה גדולה. ככה זה שהעבודה שלך כוללת לנגן פיסות מוזיקה כמו 21st Century Schizoid Man. אם יש דבר אחד שהסרט המומלץ הזה, שפורש בתבונה את המר והמתוק של אנשי הלהקה בעבר ובהווה, מצליח להוכיח, הוא זה: למרות שלקינג קרימזון היה (וישנו) מנהיג מובהק וכמעט כל-יכול, היא לא הייתה רק מופע (נהדר) של אדם בודד, אלא אנסמבל של מוזיקאים מוכשרים שיצרו כמה מהרגעים היותר מרחיבי-דעת בתור הזהב של הרוק. גם אם הם סבלו קצת בדרך.
