מזמן-מזמן, לפני שהפכו לסיפורי ילדים ואז רוככו וצונזרו כדי לא להפחיד את הנפשות הרכות, היו האגדות כלי חברתי וטיפולי חשוב. הן אפשרו לבני אדם לעבד תהליכים ומצבים שהתחוללו בנפשותיהם פנימה ובמציאות הסובבת אותם, ואפשרו לתרבות לווסת את צרכיה הרגשיים והחברתיים. 'אגדות מארץ עוד יותר רחוקה' שכתבה ואיירה אולה טימר קרבצ'נקו, מחזיר לאגדות במידה רבה את אותו תפקיד אבוד.
בספר שלוש אגדות, שדרכן חוקרת קרבצ'נקו פחדים, תופעות חברתיות ונפשיות, טראומה ופוסט-טראומה. לשם כך היא משתמשת במבנה האגדה הקלאסי אבל גם מבצעת סטיות מחושבות ממנו: כבר משם ניכר כי הספר מיישם את ההרחקה החיונית לביצוע תפקידה של האגדה - לספק לקוראיה אפשרות לעסוק בתחומים קשים ומורכבים מבלי להיבהל ולברוח. העולמות שקרבצ'נקו בוראת מלאים יצורים פלאיים, מלכים ומלכות, ילדות שנוצרו מקצף ים ואור כוכבים, בעלי חיים מדברים ושדים. שפתה עשירה מאוד, משחקית ושירית ויש בה יופי וחן העוטפים את לב הקורא כשכבת מגן ומאפשרים לו לצלוח בעוז גם מחשבות ורעיונות מפחידים ואפלים.
סביב האפלה משרטטת קרבצ'נקו את החריגה מדפוסי הקלאסיקה: ברוב האגדות הקלאסיות נקודת המפגש עם הרוע נולדת או מעיוות בתוך הבית, לרוב בדמות אם חורגת כמו בשלגייה, סינדרלה ודומותיהן, או מיציאת הגיבורה מתחום הילדות אל העולם שמחוצה לו: כיפה אדומה היוצאת ליער, היפהפייה הנרדמת שחוקרת חדרים נידחים בארמון, הנסיכה ב'הנסיך צפרדע' המשחקת ליד הבאר. בשני הדפוסים מתקיימת דחיפה החוצה או יציאה מרצון אל תהליך נחוץ של התגברות והתבגרות, שבסופו לומדות הגיבורות את דרכי העולם ולרוב נעשות מלכות - ישויות המושלות בחייהן ובנפשן. לעומת זאת, בשני הסיפורים הראשונים של קרבצ'נקו הרוע מגיע מבחוץ, חודר אל מרחב הילדות המוגן ושולף מתוכו את הגיבורה: המלך חוטף את אנה כדי שתרפא את מלכתו החולה, והשד חורש-רע מרמה את שמשית כדי שתהיה כלתו.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר 'אגדות מארץ עוד יותר רחוקה' מאת אולה קרבצ'נקו
(עיצוב: יואב פרי, הוצאה לאור: Parterre Projects)
הסטייה הזאת מהדפוס המקורי מהווה פתח מרתק לעיסוק בשיבוש, בגדיעה, בתהליכים הקורים טרם זמנם ובתוצאותיהם - שני הסיפורים מסתיימים בשיבה הביתה, אך זו אינה שיבה שיש בה השלמה של תהליך בריא שבסופו בגרות ועצמאות, אושר ועושר: כשאנה מקוננת על החיים הנעימים שמהם נתלשה, היא שרה על "גבעות עגולות ורכות כמו משי"; דימוי לחיק האימהי ולינקות כתקופה אידילית שבה כל הצרכים נענים מיד בהזנה וברוך. לעומת זאת, כאשר אנה שבה לביתה היא טומנת באדמת הגבעות דמעת זכוכית וזרע קסום שמצמיחים דיונת חול ויער. במעשה זה היא הופכת לכאורה לבעלת כוח בורא ואקטיבית בעיצוב עולמה, אולם החול הוא סמל לזמן החולף ולעובדת קיומו של המוות, והיער מסמל את האפל, המודחק, כל מה שכבר אין בו תום.
שתי הגבעות הרכות והבטוחות הופכות תזכורת מתמדת לפחד ולצער, לטראומה שחוותה. גם סיום הסיפור 'שתי אחיות' משקף את החותם שמותירה הטראומה: לאחר כל מה שעברו שבו שמשית ולילית לביתן ו"קודם כל הן נעלו את כל החלונות ואת כל הדלתות, שלא יבוא חלילה איזה שד זקן וייכנס פנימה". האם הבית הוא עדיין מרחב ילדות בטוח כשכולו סגור ומסוגר, כשבנות השמש והירח נעולות בו במקום לצאת לעולם ולהעניק לו מאורן? ואולי למרות שנחלצו מחשיכת מעבה האדמה משהו ממנה דבק בהן ללא הפרד?
התהיות הללו זוכות לביטוי מבריק בפורמט הייחודי של הספר, שמחייב את הקורא לפתוח את הדפים המקופלים כדי לגלות חלקים מעבודת האיור ולמצוא בהם משמעויות נוספות. כך נוצרת חוויה פיזית ממש של נקודות המתח המרכזיות שבהן עוסק הספר: גלוי ונסתר, אמת ושקר, ערות וחלום, מודע ותת־מודע. גם לאיורים עצמם יש חלק מרכזי בכך, עם השימוש הנפלא של קרבצ'נקו בצבעי מים היוצרים טשטוש ויציאה מהקווים, מתעתעים ונוטעים ספק כמו דמויותיה המתחפשות ומתחזות, מכשפות ומערפלות, עוברות בין חלקי הסיפורים השונים, עד שלא תמיד ברור מי שייך לאן, מי טוב ומי רע, מי המספר/ת ומי הדמויות.
לכן הסיפור האחרון בספר, על אף היותו חינני ומשעשע, ואולי דווקא משום כך, מהווה את נקודת החולשה שלו, שכן הוא מסיים באושר ועושר המתקשרים עם הקלאסיקה ופחות עם שני הסיפורים שקדמו לו ועם הוויזואליות והפיזיות של הספר. ובכל זאת, אין בכך כדי לפגום בהיותו של 'אגדות מארץ עוד יותר רחוקה' יצירה ייחודית, מסעירה ומרתקת, המשיבה לז'אנר האגדות את תפארתו ברבדים ובגוונים חדשים.
