נורמן ליר, שהלך לעולמו היום (ד') בגיל 101, לא היה מפיק טלוויזיה. זאת אומרת, הוא אכן היה מפיק, וגם תסריטאי מחונן ואיש קריאייטיב עתיר הישגים באופן כללי - אבל הוא לא היה סתם מפיק טלוויזיה, מאחר ונורמן ליר שינה את פני המדיום, לא פחות. במובנים רבים, הוא אחד מאנשי המפתח שהובילו לתור הזהב הטלוויזיוני של צמד העשורים האחרונים, שבו - לצד הדרעק הרגיל שמהווה את המנדט של מדיום בידורי שכזה - אנו זוכים לקבל גם תוכן נועז, בועט ומרחיב אופקים, כזה שמאתגר תפיסות ולעיתים אף משנה אותן. ההישג הגדול ביותר שלו טמון בכך שליר עשה את זה באמצעות קומדיה.
"הכול נשאר במשפחה", שליר עיבד בחופשיות רבה מסיטקום בריטי קודם בשם Till death do us part, עלתה ב-1971 והפכה לגיים צ'יינג'ר. לא באופן מיידי - נדרשה בערך עונה עד שהקהל האמריקאי הבין שיש פה משהו שחורג מגבולות הנורמה המוכרים של הסיטקום המסורתי - אבל כשזה הגיע, זה הגיע בענק. בעונתה השנייה הסדרה הכפילה את מספר צופיה והתייצבה בראש טבלת הרייטינג בארצות הברית עם עשרות מיליוני צופים לכל פרק, שם היא נותרה עד עונתה השישית. אחרי עשור וחצי של הפקה וכתיבה בטלוויזיה (בין היתר לתוכנית המערכונים של דין מרטין וג'רי לואיס), ליר סופסוף מצא את הלהיט שלו.
אבל הרייטינג המפלצתי של "הכול נשאר במשפחה" הוא לא העניין, אלא התוצאה. העניין הוא אופייה הספציפי של הסדרה, שהעניקה לקהל שלה משהו שטרם ראה קודם לכן. הנוף הטלוויזיוני של תחילת שנות ה-70 לא שיקף באופן ראוי - או בכלל - את התמורות האדירות שחלו בארצות הברית באותה תקופה. אם שנות ה-60, לפחות עד שלהי העשור, הביאו עימן רוח של תקווה לשינוי בארצות הברית, שנות ה-70 עשו את ההיפך. מהמחאה הגוברת נגד המלחמה המדממת בווייטנאם, דרך המאבק של התנועה לזכויות האזרח ועד האינפלציה הגואה - העשור החדש הגיע על גל עכור של ציניות, ייאוש וחידלון בקרב הציבור האמריקאי. אלא שעל גבי המסך הקטן, לא היה לכל זה זכר. סיטקומים אווריריים מזן Bewitched ו"הנה לוסי" (בכיכובה של לוסיל בול), אקשן אסקפיסטי כמו "משימה בלתי אפשרית" ו-Get Smart, אופרות סבון, מערבונים (Gunsmoke) ושעשועונים - על המסך ב-1969-1970 הייתם מוצאים הכול. הכול חוץ מהמציאות.
ואז בא נורמן ליר, והעניק להמונים גיבור מזן שטרם ראו - ארצ'י באנקר (בגילומו של קרול או'קונור), פועל זעוף ומר נפש שמחזיק במגוון דעות קדומות, שלא לומר שוביניסטיות, הומופוביות וגזעניות; שניחן בחוסר סבלנות וסובלנות ונוהג להתעמר בבני משפחתו, בייחוד באשתו הכנועה אידית' (ג'ין סטייפלטון) וחתנו האידיאליסט מייקל (רוב ריינר, שהפך בהמשך לבמאי נודע), או "ראש כרוב" כפי שמכנה אותו ארצ'י. במילים אחרות: מרכז הכובד של הסדרה של ליר היה פוץ מדרגה ראשונה, טיפוס מגעיל, מישהו לתעב. בדמותו הגוצה, הנוחה לרגוז, נמצא ה-DNA של כל האנטי-גיבורים שממלאים את המסך שלנו היום (ודמות אייקונית אחרת, אל באנדי מתהילת "נשואים פלוס", לגמרי יכולה להיחשב כבנו הממזר. ליר, אגב, היה הסנדק של קייטי סגל, מי שגילמה בסדרה את פג באנדי).
אך זה לא היה הכול. בין מפגן שנאה כלפי ההיפים שנואי נפשו להתעללות מילולית באידית' האומללה, קהל הצופים האמריקאי נחשף, לראשונה בסוגת הסיטקום, למנה מזוקקת של אמת. והאמת הזו הייתה שבארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות לא לכולם ניתנות הזדמנויות זהות, ושהגזענות והאנטישמיות קיימות בכל מקום, ושבזמן שארצ'י יושב על הכורסה שלו אנשים מתים עבור המדינה שלו בארץ רחוקה - ובפרק אחד מצמית ובלתי נשכח, שנשים נאנסות, גם נשים כמו אידית' באנקר. הקהל האמריקאי מעולם לא ראה דבר כזה קודם. לא על המסך הקטן שלו, לא כך.
אך האמת הגדולה שריחפה מעל לכל היא שארצ'י באנקר הוא אמריקה. לא הדמויות המלוקקות של דיק ואן דייק שמלך בסוגת הסיטקומים במהלך שנות ה-60, אלא ארצ'י באנקר - הדושבאג המריר הזה, שמכורסתו המרופטת שופט עולם ומלואו ולא מבין שהבעיה טמונה בו ובשכמותו, מי שנאחזים נואשות בעולם שכבר הולך ונמוג, זה שבו הגבר הלבן עדיין שולט. ארצ'י פשוט לא הצליח להבין את השינויים המתרחשים סביבו בקצב מהיר, ולפיכך התמרד כנגדם - אבל ליר, ליברל מבטן ומלידה, הבין גם הבין, ו"הכול נשאר במשפחה" שימשה עבורו פלטפורמה עצומה להפצת תפיסת עולמו הפרוגרסיבית.
התפיסה הזו רק התחדדה בסדרות הנוספות שניפק ליר במהלך שנות ה-70 ואחריהן, בייחוד באופן שבו התמקד בגיבורים שחורי-עור. תחילה עשה זאת ליר ב"סנפורד ובנו" (1972-1977) המצליחה, אך "משפחת ג'פרסון" (1975-1985), שהייתה ספין-אוף של "הכול נשאר במשפחה", הדגימה באופן מוחשי את האג'נדה שלו. הסדרה הציגה בפני הקהל האמריקאי גיבורים אפרו-אמריקאים שעברו מקווינס למנהטן תודות להצלחה הפיננסית של אבי המשפחה ג'ורג' ג'פרסון (שרמן הלמסלי), אשר ניהל רשת מכבסות. "משפחת קוסבי", שנחשבת לחלוצית בתחום הצגת גיבורים אפרו-אמריקאים מהמעמד הבינוני-גבוה, עלתה לאוויר תשע שנים אחרי ש"משפחת ג'פרסון" נירמלה זאת לראשונה בפני הקהל הרחב בארצות הברית.
אבל ליר לא התעסק רק בשכבות הגבוהות יותר של המעמד הסוציו-אקונומי: הסיטקום "זמנים טובים" (1974-1979) עקב אחרי משפחה שחורת-עור בשכונה ענייה בשיקגו, ותיווך לקהל את הגזענות המערכתית של ארצות הברית באמצע שנות ה-70, ואת המאבק הניצב בפני גיבוריה שעדיין, איכשהו, למרות הנסיבות, מצליחים לתחזק משפחה אוהבת וחמה. מאידך, ליר גילה גם תועפות של הומור עצמי כשברא את "מוד" (1972-1978), עוד ספין-אוף של "הכול נשאר במשפחה", שבו טיווח בחן סאטירי דווקא את הליברלים הנפוחים כפי שהתגלמו בדמותה של מוד פינדלי (בי ארתור, "בנות הזהב"). מכל גיבוריו, וזה כולל את ארצ'י באנקר, ייתכן שמוד היא המרתיחה ביותר - וזה אומר משהו על האיש שליר היה.
בראשית שנות ה-2000 התחבר ליר, אז כבר בן 80, עם טריי פארקר ומאט סטון, יוצריה הפרועים של "סאות'פארק". ליר אף התארח בפרק מהסדרה וייעץ בתהליך כתיבת פרק נוסף, נסע לנופש עם ההפקה וחיתן את פארקר. והאמת היא שזה לא כל כך מפתיע מאחר שפארקר וסטון בנו קריירה מניפוץ מלא חדווה מרושעת של כל פרה קדושה שהצליחו למצוא - אבל ליר הקדים אותם בשלושה עשורים לפחות, ועשה זאת ללא הרשעות אלא מתוך תפיסת עולם ברורה של הצורך האקוטי, הקיומי, בצדק, הגינות ושוויון זכויות. הוא מת בן 101, ובחלק ניכר מההספדים הרבים עליו נאמר שעזב את העולם מוקדם מדי. בייחוד בימים טרופים אלו, נדמה שהסנטימנט הזה מדויק להפליא.
