בני משפחה, חברים וקרובים ליוו הבוקר (ד') את המחזאית עדנה מזי"א, שהלכה לעולמה בגיל 74, בדרכה האחרונה בטקס לוויה שנערך במושב נהלל.
בתחילת הטקס הושמע השיר Let It Be של הביטלס, ובסופו התנגן השיר Memory של ברברה סטרייסנד. במקום נכחו בין היתר גידי גוב (אשתו המנוחה, המחזאית ענת גוב ז"ל, הייתה חברתה הקרובה של מזי"א), דני ודינה סנדרסון, ענת עצמון, רבקה מיכאלי, הלית ישורון, מיכאל מושונוב, יעל חולדאי, יחזקאל לזרוב, עקיבא נוביק, ריקי בליך, אילן רונן, אלונה קמחי, גלעד קמחי, עודד קוטלר, אתי אנטה שגב, ציפי פינס, אבישי מילשטיין, קובי פרג', ערן צור, שירי גולן, אסף זמיר, וחברותיה הקרובות צרויה שלו וסנדרה שדה שנשאו דברים.
"עדנה היקרה שלנו לא אהבה פרידות ארוכות, והיא לא אהבה דמעות", ספדה לה שלו. "בכלל, היא לא סבלה דרמות מיותרות. דווקא היא, שיצרה בדמיונה דרמות רבות עוצמה כל חייה, לא יכלה לסבול אותן. היא הייתה נוזפת בנו בטון הסמכותי שלה, 'תגידו אתם נורמליים? בימים כאלה אתם עושים עניין מאישה בת 74 שהספיקה לחיות חיים מלאים? קצת פרופורציות'. וזה מה שאני חוזרת ואומרת לעצמי בימים האחרונים. ואף על פי כן, אני מודה שהאבל כבד והאובדן עצום.
"ב-30 השנים האחרונות עדנה הייתה החברה הכי טובה שלי, כמו של עוד כמה גברים ונשים בני מזל, שנמצאים כאן עכשיו איתנו, שחלקם אפילו זכו בה לשנים רבות יותר. להיות חברה של עדנה זה אומר שתמיד תשמעי ממנה את האמת גם אם היא לא תנעם לך, כי עדנה לא ניסתה להנעים אלא להחכים, לחנך כפי שהייתה מעידה על עצמה בחיוך האירוני היפהפה שלה, להאיר נקודות עיוורות. גם עם כל סובביה וגם כמובן במחזות וברומנים שכתבה היא תמיד חתרה אל רגעים מכוננים של התפכחות, התמודדות עם האמת לאמיתה.
צרויה שלו סופדת לעדנה מזי"א בלוויתה
(צילום: שרון צור)
"להיות חברה של עדנה זה אומר לראות לפנייך מופת של יצירתיות וחריצות, ערכים נחרצים לצד הומור אנרכיסטי, נעורי נצח לצד חוכמה עתיקה, טוב לב לצד קשיחות. היא לא סבלה פינוק ורחמים עצמיים, לא סבלה תלונות על כך, אבל הייתה מתגייסת באופן מוחלט ולא היה גבול למסירות שלה. להיות חברה של עדנה זה היה בעיקר כיף גדול. לשבת שעות במרפסת ברחוב שפינוזה, עם האישה המבריקה והמקורית, כריזמטית בטירוף, ולדבר על כל מה שקורה בחיים שלנו ובעולם שסביבנו.
"אהבנו לדבר על הכתיבה. אני לא יכולה לדמיין את הכתיבה של כל אחד מהספרים שלי בלעדיה. שעות על גבי שעות היינו יושבות במרפסת, שנה אחרי שנה מגלגלות רעיונות ומחשבות - לפעמים לרומן שלי ולפעמים למחזות שלה, שרובם הכרתי מילדות. היינו מרכלות על הדמויות, מחפשת את הדרמות ובעיקר חולקות את יחסי האהבה-שנאה עם הכתיבה עצמה. היינו משמיצות בהנאה את תהליך הכתיבה המתסכל, ויחד עם זה מאוהבות בו לגמרי ולא מפסיקות לחכות לרגעים המסעירים של ההשראה.
"נאמנה לחלוטין לערכיה - גם מהמחלה שלה עדנה לא עשתה שום דרמה. להיפך, היא לא הסכימה להקדיש לנושא יותר מדקות בודדות בכל שיחה. 'די, זה משעמם', הייתה קוטעת אותי באמצע השאלה שלישית ומיד משנה נושא, לא מתלוננת עד הרגע האחרון. שבועיים לפני מותה עוד הצלחנו לשבת במרפסת ולהחליף מילים בודדות, היא שמחה בשיבת החטופים, דאגה לנותרים בשבי, דאגה לגורל המדינה יותר מאשר לגורלה שלה. 'אז מה את אומרת על החיים, עדי?', שמעתי את עצמי שואלת אותה בסוף שאלה מגושמת, כמהה לאיזו צידה לדרך שמחכה לנו בלעדיה, והיא חייכה במאמץ ובאומץ ואמרה, 'אני לא ממליצה עליהם במיוחד'. אני אסירת תודה לך, חברתי האהובה, על שזכיתי להעביר בקרבתך 30 שנה מתוך החיים הלא מומלצים האלה, ובזכותך נוסף להם תמיד עוד ממד. זה הממד שאין ערוך לחשיבותו, שהגביה אותנו מעל תלאות היומיום וצבע את הכול בזוהר של אישיותך הנדירה. תודה רבה".
סנדרה שדה, חברתה הקרובה, נפרדה ממנה גם היא. "אני לא מאמינה שהיא לא פה איתנו. כל כך דומיננטית, כל כך אהובה וקשוחה גם כשצריך. כמה חברים, כמה אהבו אותה. אני מחבקת כל אחד מכם על אבדה גדולה-גדולה, מי יכתוב לי תפקידים?", סיימה בנימה עצובה.
"אני רוצה להגיד לך תודה", הוסיפה סנדרה שדה ל-ynet, "תודה גדולה על מה שהיית בשבילי ובשביל כל מי שהיה פה היום בהלוויה שלך. הנכדים, הילדים, החברים, השותפים שלך ליצירה, היית מאוד גאה בעצמך אם היית יכולה לראות את זה, וגם היית מתעצבנת שבימים עצובים כאלו חושבים עלייך ולא על מה שקורה במדינה שלנו. תמיד לקחת את זה ללב, היית הציונית האולטימטיבית למרות שהיית שמאלנית בדעותייך - ואולי בגלל שהיית שמאלנית בדעותייך. אוהבת אותך לנצח".
בתה, אלישבע מזי"א, שיתפה את תחושותיה מהימים האחרונים, מאז מות אימה: "פעמים רבות, לאחר שאדם מת, יש איזו תהייה אוטומטית על שטף האנשים שאהבו אותו, על עוצמת הרגשות. לפעמים אנשים אנונימיים הופכים לסוג של סלבס, אבל לא את, אימא. קיבלתי ביומיים האחרונים מאות רבות של הודעות - חלקן מאנשים שלא הכרתי שכתבו לי שליבם נשבר, וכמה נגעת בהם והשפעת על חייהם. היו מסעדות ובתי קפה שתלו את התמונה שלך על החלון, או סיפרו על שולחן קבוע שדרשת שיפנו בשבילך כשהגעת. וזה לא הפתיע אותי, כי כזאת היית - אדם נערץ, והגיע לך. הייתה לך יכולת מיוחדת לראות אדם כמו שהוא, ברמה הכי אותנטית שיש. כל בני האדם היו שווים בעינייך - ממנהלי תיאטראות באירופה ועד תאורנים - כולם קיבלו את היחס המכבד. במנהלים דווקא אהבת לנזוף, נהגת באסרטיביות מול החזקים, ובאמפתיות אדירה לחלשים.
אלישבע, בתה של עדנה מזי"א, סופדה לה בטקס ההלוויה
(צילום: שרון צור)
"העדפת לנהל את חייך במנותק מהמחלה, בתיאטרון, בכתיבה נמרצת מהבית, בבתי הקפה של תל אביב, בשנה האחרונה אפילו עם דגל ישראל בהפגנות. כן, בשנה האחרונה הספקת אפילו להצהיר שאת בעצם ציונית. השבועות האחרונים היו קשים, איבדת את עצמוניותך ואז גם את הדבר הכי חשוב לך - המילים. הגעת לרוגע מסוים, ליכולת לשחרר ולסיים את חייך בשלווה. בחנתי בהשתאות את החברים שליוו אותך במסירות בשבועות האחרונים, ברגעים לא פשוטים בכלל, וחשבתי לעצמי שכנראה שהיית אדם מיוחד מאוד בחיים שלהם. נחמה אחרונה שמלווה אותי בימים האחרונים היא לדמיין אותך ואת ענת גוב יושבות שתיכן על הענן, מעשנות ומשלימות פערים. אז תנוחי אימא, סוף סוף תוכלי לישון שינה ארוכה בלי כדורי שינה, כמו שתמיד רצית".
"אם היא הייתה רואה אותנו פה היום היא הייתה מתלוננת מה הטרחנו כל כך הרבה אנשים לבוא לפה לצפון בבוץ", הוסיפה אלישבע ל-ynet. "אבל האמת היא שכל כך הרבה אנשים אהבו אותה והיא נגעה בכל כך הרבה אנשים באופן אישי וזה היה הקסם המיוחד שלה, שכל אחד הרגיש שיש לו קשר מיוחד וקרוב איתה. היא ראתה כל אדם בגובה העיניים, וזאת אבידה גדולה בעיקר לנו ולנכדים שלה שמאוד מאוד אהבו אותה. יום השנה לענת גוב היה בשבת האחרונה ואני ודניאל, ביתה, דיברנו שאולי היא תמות בשבת כי הבנו שזה מתקרב, ובאמת כדרכה לא לגנוב את ההצגה אני חושבת שהיא התאפקה עוד עשר שעות ועדיין עשתה את זה בצמוד לענת".
"כילד התביישתי באימא המיוחדת שלי", ספד לה בנה מייקי. "בצבא, ביום ההורים, הגיעו כל ההורים עם סירים מלאים וערכו פיקניק בשטח ואת הבאת שקית במבה. לקח לי לזמן להבין שיש לזה יתרונות וזה לא רק פדיחות ואכזבות, ולאט לאט התחלתי להבין את הגאווה. הבנתי שהאימא המיוחדת הזאת יודעת גם להביא תוצאות. לקח לי שנים להבין את היתרונות של הנפש הרגישה שלך והחמלה האינסופית לחלש ולשונה. גרמת לי להרגיש שאני הכי טוב בכל מה שאני עושה, וקלטתי שזה חתיכת שקר גס, אבל שיתפתי פעולה.
"אנחנו דומים אימא. לא אהבתי זאת כילד ושנים רבות האשמתי אותך בנמשים שעל גופי. את הראייה שלי אותך כאמא טובה ונכונה עבורי הבנתי במיוחד בארבעת השבועות האחרונים, שבהם, למזלי הרב הספקתי להגיע לארץ. בבוקר מותך איחרתי בשתי דקות לנשימתך האחרונה, לא ידעתי כמה אתגעגע אלייך. הלכתי אמש לכיכר החטופים והייתי חייב לספר לך על העצב האינסופי שם, אפילו שבכיתי בימים האחרונים לא פעם נורא רציתי לספר לך ונורא עצוב לי שלא אספיק לספר לך כבר את כל אלו. לצערי, בשבילך רק את ביבי לא זכית לראות נופל".
במהלך הלוויה הושמעה גם הודעה קולית שנכדתה יולי שלחה למזי"א מספר ימים לפני שהלכה לעולמה. "היי סבתא אני אוהבת אותך, רציתי להגיד לך שאת לא צריכה לפחד מהמוות כי זה קורה לכולם וכולם עוברים את זה מתישהו", אמרה בהקלטה. אני מקווה שאני אוכל לראות אותך ומצטערת שלא יכולתי לראות אותך, אני ממש אוהבת אותך, הכי הרבה בעולם, נתראה בעולם השני. נתת לי כל כך הרבה דברים, זכרונות שאני אף פעם לא אשכח. רק רציתי להגיד לך שאין מה לפחד ואני תמיד איתך בלב, לא משנה מה. את תמיד תהיי אצלי בלב".
מזי"א, שהלכה בתחילת השבוע לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, גם עסקה בכתיבת ספרים (בהם "התפרצות X" וספרי ילדים), תסריטים וכן בבימוי. בין המחזות הבולטים שכתבה נמנים "משחקים בחצר האחורית" (שנכתב בעקבות פרשת האונס בשמרת), "סיפור משפחתי" ו"האריסטוקרטים". בשנותיה האחרונות המשיכה לכתוב לתיאטרון, כשהמחזה "זוג" עלה ב-2022 בבית ליסין, ו"היריון" עלה ב-2019 בקאמרי. בנוסף, בשנת 2022 הוציאה לאור גם את ספר הילדים "קוקולולי", שאותו כתבה לנכדתה תמר.
לאורך הקריירה שלה נהגה לכתוב יצירות ארצישראליות; כך ההיסטוריה של המדינה, החברה הישראלית והוריה שפעלו בלח"י ובאצ"ל היוו השראה מרכזית ביצירתה. המחזה "המורדים" מספר את סיפורם של שלושה דורות במשפחה ישראלית, כשבה כל אחד מורד בתחום אחר ובתקופה אחרת - הראשונה בלח"י בשנות ה-40, השנייה בתנועת שמאל קיצונית בשנות ה-60, והנכד עם מרד נעורים א-פוליטי בשנות ה-90. גם "סיפור משפחתי" עסק בסיפור ארצישראלי ועקב אחר משפחה שעולה לישראל בשנות ה-30 ונאלצת להתמודד עם קשיי המדינה המתהווה והסכנה הקיומית של יהודים בעולם.
בנוסף הייתה ידועה בעבודתה עם המחזאית ענת גוב, שהלכה לעולמה ב-2012 - השתיים היו חברות קרובות ומזי"א אף ביימה רבים ממחזותיה, כדוגמת "אוי, אלוהים", "סוף טוב" ו"חברות הכי טובות", שגם את גרסתו הטלוויזיונית ביימה ב-2006.
