"התבגרות" שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס נמנית עם אחד הז'אנרים הפופולריים, ולכן גם בסכנת קלישאה ומיאוס של השנים האחרונות: סדרות וסרטים מסוג "אתם לא באמת מכירים את הילדים שלכם", שמנגנים על החרדה ההורית העצומה מפני עולמם הסודי של בני ובנות העשרה בעידן המהפכה הטכנולוגית, והקלות הבלתי-נסבלת של החשיפה לפורנו, אלימות ובריונות. גם בישראל יודעים היטב להפיק את המקסימום מהנושא בכל חתכי האוכלוסיה, מ"בלקספייס" הבורגנית ועד "ילד רע", "בני אור" ו"עלומים", שמקורן ברקע קשה מלכתחילה. וכמובן שאפילו "אופוריה" נולדה בארץ הקודש לפני שהפכה לתופעה בינלאומית.
live
"התבגרות" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
ובכל זאת, המיני-דרמה של היוצר הבריטי הפורה ג'ק ת'ורן והשחקן סטיבן גרהאם (שגם מככב) מכה גלים ובצדק, בהיותה ביצוע יוצא דופן ביעילותו של קונספט יומרני: ארבעה פרקים בלבד וכל אחד מהם מצולם בשוט אחד, מה שמחייב יכולות כתיבה ובימוי גבוהות למדי ובוודאי רמת משחק פנומנלית. כך לוקחים תרחיש מזעזע אך לא בהכרח מקורי ומתרגמים אותו לטלוויזיה מטלטלת.
זה מתחיל בסצנת מעצר עוצרת נשימה, שבה כוחות משטרה מסתערים על בית תמים ורגיל למראה, במטרה ללכוד חשוד מפתיע ברצח - נער בן 13 בשם ג׳יימי. התדהמה של כל הבית נוכח ההשכמה המופרעת והסיבה שלה מועברת בחדות שממחישה את הברוטליות המובנית של שלטון החוק, גם כשהוא עושה את עבודתו. למעשה, המחויבות לשוט אחד אף מציגה בבהירות מצמיתה כיצד תוך שעה בלבד משפחה שנראית משעממת כמו צבע מתייבש, הופכת למרכזו של אירוע שאחריו שום דבר לא ייראה כמו שהיה. עד לסוף הפרק כבר יתברר שהסיבות לכך הן פחות קפקא ויותר דוסטויבסקי.
1 צפייה בגלריה
אין הורה שלא ירגיש איך הדופק שלו מאיץ ויורד לאפס עם כל משפט. מתוך "התבגרות"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ואכן, הפרקים הבאים משרטטים מחזה מוסר טרגי שעיסוקו בהתבגרות תחת לחץ חברתי ותרבות של גבריות רעילה, פערים בין-דוריים שלא תמיד ניתנים לגישור (בטח לא במעמד הפועלים), מערכת חינוך חסרת ישע ותועפות של אשמה הורית. התוכן דידקטי והמבע הספציפי שלו סוחף אותו לעיתים למחוזות התיאטרון (ופוגם לעתים גם באמינות של הצגת החקירה וההבאה לדין), אבל אין הורה שלא ירגיש איך הדופק שלו מאיץ ויורד לאפס עם כל משפט שיוצא לדמויות מהפה ונשמע לו מוכר להחריד. ואלה שאין להם ילדים בהחלט ישקלו אם זה שווה את הפאניקה והכאב.
האפקטיביות של "התבגרות" מתאפשרת גם ואולי בעיקר הודות לכמה הופעות עוצמתיות, שמטבע האופי של הסדרה מחייבות אורך נשימה של צוללן מיומן: אשלי וולטרס המעולה מ"טופ בוי" המופתית מרשים בתור הבלש שמוביל את החקירה ומתמודד גם עם הקשר האישי שלו לסביבה שבה התרחש הרצח; השחקן הציער אואן קופר מבטיח לעצמו שנים ארוכות של עבודה אחרי שהצליח לבצע בכישרון תפקיד כה מורכב כמו של ג׳יימי הנער; ומעל כולם ניצב גרהאם, מגדולי שחקני המסך של זמננו, שכבר 25 שנה מוציא זהב מדמויות בצבע אפור, והפעם מתעלה גם על עצמו בתור אביו של הנער, במיוחד בפרק האחרון.
סדרות כמו "התבגרות" לא רואים בשביל הכיף בסוף יום עבודה מתיש, ואפשר בהחלט להבין את מי שמעדיף לדלג עליה, במיוחד בזמנים הללו. אבל המציאות שהיא מדברת עליה לא תיעלם, ובטח שלהדחיק אותה לא יעזור.
