בעוד מספר שעות יתאספו להם מיטב אנשי ונשות הקולנוע הישראלי לטקס הפרסים השנתי המסורתי - הלוא הוא טקס פרסי אופיר - כדי להכריז על הסרטים, היוצרים, אנשי הצוות והשחקנים שהצטיינו בשנה החולפת בקטגוריות השונות, ולכבד אותם. קשה להתעלם מכך שסרט אחד, כך נדמה, בולט מעל כולם - לא רק במספר המועמדויות (12), אלא גם בתחושה הכללית שהוא צפוי, ובצדק, לגרוף את רוב הפרסים שאליהם הוא מועמד.
מדובר בסרט נפלא שלא מאפשר להסיט ממנו את המבט, אנסמבל מרשים של שחקנים, חלקם לא מנוסים, עושים עבודה נהדרת, ומתוכם בולטות שלוש נשים שהקשר ביניהן הוא גם מרכז הסיפור: רבקה בכר ותיקי דיין כשתי אחיות וריימונד אמסלם, שמגלמת את מארי, בתה הביולוגית של חנה (דיין), ומספקת תצוגת משחק בלתי נשכחת, כזו שתיחקק שנים קדימה ברפרטואר המרשים שלה גם כך.
"7 ברכות" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אמסלם היא ללא ספק אחת השחקניות המובילות בקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, תעיד על כך שורה של תפקידים זכורים והופעות מדהימות על המסך הגדול והקטן. ואם הכול ילך לפי התוכניות היא תסיים את הערב הזה עם שני פרסי אופיר נוספים (מלבד השניים שכבר יש לה בבית) - על משחק ועל כתיבת התסריט ל"7 ברכות" יחד עם בת דודתה אלינור סלע, שגם היא חלק מהקאסט. אז איך קרה ששחקנית בסדר הגודל הזה, שמאחוריה גם כמה הפקות בינלאומיות (בין היתר לנטפליקס), מעולם לא באמת הצליחה להגיע למעמד של כוכבת בארץ?
"זה רק בגללי. ברחתי מזה ואני עדיין בורחת מזה כמו מאש", היא מספרת בריאיון מיוחד ל-ynet. "זה כנראה משהו שקשור למבנה האישיות שלי - אני נהנית מהעבודה, אבל לא נהנית מהמסביב. אני חושבת שאני מקבלת כל כך הרבה תשומת לב כשאני על המסך; היא כל כך גדולה, והיא כל כך ממלאת אותי, והיא מספיקה לי. בחיים שלי לא בא לי ללבוש שום פרסונה, ולא בא לי לשתף. אני לא חושבת שזה משהו שהוא נכון לכל אחד. ואולי אם הייתי לוקחת יותר בקלילות את כל העניין של הפרסום, השיתופיות והסלביות, הייתי מקצרת לעצמי קצת את הדרך וגם יכול להיות שהיה לי יותר כסף בחשבון הבנק. אבל אני חושבת שבניתי קריירה כל כך מעניינת שאני לא יכולה להרגיש או לדבר מאיזה מקום של קיפוח או חסך כלשהו.
"עכשיו, זה לא שלא מזהים אותי, מזהים אותי כל הזמן, מחמיאים לי כל הזמן, אבל זה בצורה עדינה. דברים כמו 'אפשר להגיד לך משהו? נורא אהבתי אותך בסרט הזה', עכשיו, עם '7 ברכות', אני מרגישה שהדברים עומדים להשתנות, אבל אני כבר בת 45 והיכולת שלי הרבה יותר רחבה ומפותחת והפרופורציות שלי הן גם אחרות. אני מניחה שאני כנראה אוכל להכיל את מה שיבוא, אם יבוא".
אפשר להמר בזהירות שהשינוי מתקרב והודות להצלחה הצפויה של "7 ברכות", אמסלם תצטרך לשייף את יכולות הסלפי שלה, כי הוא זה שהולך לזכות אותה במעמד הכוכבת שכל כך מגיע לה. אך בדיוק כמו שבחרה במסלול הארוך והמאתגר בקריירה שלה, כך הייתה גם הדרך להשלמת היצירה הזו - ובמקרה או שלא, תחילת העבודה עליה החלה לפני שבע שנים.
לראיונות נוספות במדור:
"אני ואלינור (סלע) בקושי הכרנו, כי המשפחות גדולות מאוד. אנחנו בנות דודות מדרגה שנייה", היא מספרת. "ברור שהיא ידעה מי אני ואני ידעתי מי היא והייתה הערכה הדדית, וכשהיינו נפגשות, היינו אומרות שלום - אבל זו הייתה בערך כל ההיכרות. וכשהיא התקשרה אליי בפעם הראשונה, ישר ידעתי שהולכת להגיע הצעה יצירתית. היא התחילה לדבר על התופעה הזאת של הלוואת ילדים בתוך העדה הצפון אפריקאית, המרוקאית, והייתי בהלם כי באותה תקופה הייתי מתחקרת את חמותי, אן-מארי נידם, שהיא בעצמה ילדה כזאת, בכל פעם שהיינו באים לארוחה.
"הייתי יושבת לה על הראש כי הנושא ריתק אותי ממש. איך היא מרגישה? למה היא לא שאלה? איך זה היה? כל השאלות כל הזמן שיגעו אותי, איך זה שאמא שלה חיה באותו בית, אבל נתנה אותה לדודה שהיא עקרה, והיא בעצם לא ידעה שזאת אמא שלה עד כיתה ב' ואיך זה עכשיו. בהתחלה היא וגם הילדים שלה ניסו להגיד שזה משהו נורא נורמלי, אבל כשהתחלתי לשאול אותה שאלות, הדמעות פרצו מתוכה והכאב היה כל כך בלתי נתפס ואז אתה מבין שזה לא כזה נורמלי כמו שהם מציירים את זה. זה היה נורמלי לתקופה ההיא, אבל משהו במשולש הזה הותיר כנראה הרבה צלקות, גם למי שנתנה, גם למי שאימצה, וגם לילדה עצמה שעברה יד ולא הבינה למה.
"אלינור ואני ניסינו להבין אם זה משהו שהוא תלוי תרבות ואם אני או היא היינו מסוגלות לתת את אחד מהילדים שלנו לאחותנו העקרה אם זו הייתה הסיטואציה? התשובה שלי ושלה הייתה חד-משמעית לא. אבל אולי אם היינו חיות אז, בשנות ה-50 במרוקו, כשכל החמולה היא שבט שחי ביחד. אחרי שהיא הציגה לי את הנושא, וההלם שקצת עבר, היא הזמינה אותי לצאת למסע כתיבה משותף".
7 צפייה בגלריה
"היא הזמינה אותי לצאת למסע כתיבה משותף". אמסלם עם סלע ב"7 ברכות"
(צילום: מריה ברודקין, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
במהלך מסע הכתיבה הזה, שארך יותר מחמש שנים, הן המשיכו לעבוד על הפרויקטים האישיים שלהן, ובין לבין נפגשו, לעיתים פעם בכמה חודשים, כדי לכתוב, לשייף ולדייק כל סצנה וסצנה ("היינו כותבות ואז עושות אימפרוביזציות ומשחקות את הדמויות") עד שהצליחו להשלים את התסריט. תוך כדי הגיעו לאוזניהן עוד ועוד סיפורים ועדויות. "הם הגיעו מכל כיוון, גם מתוך המשפחה שלנו - לנו יש שתי נשים, אחיות של סבא וסבתא שלי, שנתנו בנות לאחות עקרה. והיה נורא קשה בהתחלה לדלות את הפרטים האלה, כי לא בטחו בנו ממש", היא נזכרת. "הן לא רצו לפתוח את זה, לנקות את האבק ולגלות מה באמת קרה. לפעמים לא זכרו הרבה מהמקרים, וזיכרון לעיתים משלים דברים בצורה מעורפלת מאוד. וכשסיימנו לכתוב את התסריט הגענו למארי תורג'מן, שהיא בת המשפחה שלנו. ונדהמנו כששמענו מהפה שלה, מיד ראשונה כמו שאומרים, כמה הסיפור דומה לביוגרפיה שאנחנו בראנו לדמות הראשית שלנו. זה היה פשוט מטורף. והעניין הוא שהגענו אליה בשלב מאוחר, רק אחרי חמש שנים, כי כל הזמן גוננו עליה, כל הזמן אמרו 'היא לא תרצה לדבר', 'תעזבו, אני אגיד לכן', 'מה אתן רוצות לדעת?'.
"בהתחלה הייתה לי המון ביקורת על התופעה הזו. אני מודה שלא חשבתי מיד על ההתחלה שזה אלטרואיסטי או אמרתי, 'וואו, איזה מעשה מדהים', אני ראיתי רק את הילדה הפצועה מבחינתי. אבל כשהתחלנו להיכנס בעובי הקורה ובאמת לחשוב על כל הדמויות, הבנו כמה יופי יש בדבר הזה, כמה המעשה הזה הוא באמת אצילי ומיוחד".
התסריט, ששאב השראה מכל אותם סיפורים, אך הוא עצמו בדיוני לחלוטין, מגולל את סיפורה של מארי (אמסלם), שאימה ברוכת הילדים נתנה אותה לאחותה העקרה. 40 שנה מאוחר יותר היא שבה מצרפת לאחר נתק ארוך כדי להתחתן עם בחיר ליבה. משפחתה נערכת למנהג "שבע ברכות", שבוע של ארוחות חגיגיות לכבוד הכלה - כשמארי מחליטה לפתוח את הפצע, ובמקום חגיגות, סכסוכי העבר צפים להם.
על כל הפרויקט הזה ניצחה בגאון איילת מנחמי, ששבה לכס הבימוי 16 שנה אחרי סרטה הקודם, "נודל", וזה למרות שבפעם הראשונה שהיא קיבלה פנייה להצטרף לצוות, היא סירבה. "איילת היא מאסטרו אמיתי, כל דבר שהיא נוגעת בו, היא מכירה וחוקרת אותו לעומק. היא למדה את המרוקאית שמדברים בסרט כדי לא להישאר אאוטסיידרית, עשתה תחקיר ענק על המשפחה וממש נכנסה לתוכנו", מחמיאה לה אמסלם. "הסט, אתה רואה כמה רעש יש בו? אבל העבודה עצמה הייתה בשקט. היא כריזמטית מאוד, ויודעת מה היא רוצה, והיא יודעת לתת לשחקן את ההנחיות שיקלו עליו, להבין מה לעשות ומהי הפעולה הנכונה".
"זה כמו שיש לך ילד ביולוגי וילד מאומץ - האם אתה אוהב אחד פחות מהשני?"
"7 ברכות" הוא אומנם מקור גאוותה של אמסלם, וניתן להבין מדוע, אך השנה הזו הייתה פורה במיוחד עבורה, כשרק לאחרונה היא כיכבה בתפקיד הראשי גם ב"העתיד" של נעם קפלן, שם גילמה את נורית, חוקרת שפיתחה אלגוריתם שנועד לזהות מחבלים פוטנציאליים, לחזות את התנהגותם, ולמנוע פיגועי טרור בעוד מועד. גם התפקיד הזה סידר לה מועמדות לפרס אופיר, כך שלמעשה היא מתמודדת גם מול עצמה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר.
"העתיד" - טריילר
(צילום: באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)
"הייתה לי הפסקה של כמה שנים שבהן לא קיבלתי תפקיד ראשי בקולנוע. אז לעשות את 'העתיד' ולסחוב סרט שלם על הכתפיים, זה היה לחמם את המנוע בצורה הכי מענגת שאפשר לקוות לה. חצי שנה אחר כך יצאנו לצילומים של '7 ברכות', כך שזה ללא ספק בנה את הביטחון שלי מחדש. לא שהוא הלך לאיבוד חלילה, אבל לסחוב סרט על הכתפיים זה משהו לא קל".
את מועמדת על שני הסרטים - אבל יכול להיות באיזשהו מקום שהיית מעדיפה לזכות על "7 ברכות", כי הוא בשר מבשרך ויכול להיות שהחיבור שלך איתו חזק במיוחד?
"זה כמו שיש לך ילד ביולוגי וילד מאומץ. אחד אתה אוהב פחות ואת השני יותר? אתה אולי אוהב אותם בצורה שונה, כי לכל ילד יש אופי שונה, אבל אין הבדל בכמה אתה אוהב אותם. וככה אני מרגישה. 'העתיד' ונורית, אני לא יודעת אם הסרט אימץ אותי או שאני אימצתי את הדמות, או שהדמות היא ילדה מאומצת שלי, ומארי של '7 ברכות' היא ביולוגית שלי. אני מרגישה מבורכת ועשירה בזכותם. זה תפקיד חיי וזה תפקיד חיי. אם אני אזכה ב'העתיד' אני אשמח מכל הלב, ואם אני אזכה ב'7 ברכות', אשמח מכל הלב, ואם אני לא אזכה באף אחד מהם, אני עדיין אהיה שמחה".
יש כמה חוטים מקשרים בין שני הסרטים, מלבד הכוכבת הראשית שלהם כמובן, בראש ובראשונה זו הבחירה לשים את הנשים במרכז ולתת להן להניע את שתי העלילות, והעניין השני הוא הרצון להיות אמא, נושא שמשותף גם לאמסלם עצמה.
7 צפייה בגלריה
עליונית: אפרת שנהר, תכשיטים: ME ve JOSHUA
"זה תפקיד חיי וזה תפקיד חיי". ריימונד אמסלם
(צילום: מריה ברודקין)
"אני מאוד איחרתי להיות אמא, היינו נשואים שמונה שנים לפני שניסינו להרות. החברה הציקה לי בצורה בלתי רגילה. לא היה עיתונאי או עיתונאית שלא שאלו, 'נו מתי, נו מתי, נו מתי'. באירועים משפחתיים אנשים היו שמים לי יד על הבטן ושואלים אותי, כשהתחתנתי היה ברור לכולם שהנה, עוד דקה אני צריכה להיות בהיריון. אני מתנצלת מאוד, אבל זה ממש לא היה בראש מעייניי, זה גם לא היה דבר שחשתי שאני חייבת, ובהרבה שלבים בחיים שלי הרגשתי שאולי אני לא רוצה להיות אמא. שאני אהיה אל-הורית, לא חשתי צורך. ואני זוכרת שגם בשיחות עם בעלי, שכשהכרנו הוא היה גרוש עם ילד, הוא תמיד אמר לי, 'זו החלטה שלך'. מבחינתי התפקידים שלי אז הרגישו כמו הילדים שלי. עכשיו אני מבינה שההשוואה מגוחכת, אבל זו האומנות שלי והיא הייתה הדבר הכי חשוב.
"היום הילדים שלי יותר חשובים. אבל פעם כשהייתי שואלת את עצמי 'ילד או תפקיד', הייתי עונה 'תפקיד'. ובאמצע שנות השלושים שלי פתאום הרגשתי שאני רוצה, וזה קרה ממני, באופן טבעי. לקח שנתיים להרות, והייתי צריכה עזרה - נפלאות הטכנולוגיה קצת, אבל בסדר. בדיוק כמו נורית. גם נורית התעוררה מאוחר וזה קורה להרבה נשים. אז לדמות של נורית הבאתי ממש את המקום האישי שלי. זאת אומרת, הקריירה הייתה בראש מעייניה, וכמו שגבר לא צריך להתנצל על זה, גם אישה לא צריכה להתנצל".
"אני מחוברת לאקטואליה 24/7. זה עושה לא טוב לנפש"
במהלך "העתיד", נורית משוחחת עם יאפא (סמר קופטי), אישה פלסטינית שרצחה את שר התיירות והחלל, כדי להבין מדוע המודל שלה לא זיהה את הרצח הפוטנציאלי מבעוד מועד. אמסלם עצמה, שמאז ומתמיד לא חששה מתפקידים מאתגרים, כבר גילמה לפני כעשור מחבלת מתאבדת ב"הפיגוע" של הבמאי הלבנוני זיאד דואיירי - סרט ותפקיד שעוררו רעש, בעיקר בעולם הערבי, מאחר שחלקים ממנו צולמו בישראל. ולכן במספר מדינות, כולל בלבנון, הוחלט להחרים אותו.
עכשיו את במעמד קצת אחר. גם היום את מוכנה לקחת סיכונים עם תפקידים שיכול להיות שלא יתקבלו בעין חיובית ועלולים לעורר ביקורת?
"חד משמעית כן, רק שיגיעו. כדי לקבל את התפקיד ב'הפיגוע' זומנתי לפגישה עם במאי מחו"ל. לא אמרו את שמו כי הוא לבנוני, אז היה צריך לשמור על מעטה של סודיות. אחריה לא שמעתי ממנו יותר - הסתבר שבאותה שנה הוא לא הצליח להרים את הפרויקט ושלוש שנים אחר כך הוא חזר לארץ, ראה את 'לבנון' ואת 'אחותי היפה' ופשוט נתן לי את התפקיד. שאלתי אותו, 'למה אותי? קח שחקנית פלסטינית, קח שחקנית לבנונית'. הוא אמר שיש קושי מאוד גדול למצוא שחקניות בעולם הערבי שיסכימו לעשות סצנות אינטימיות, מה שמבחינתו היה הכרח לתפקיד. אני לא חושבת שהיום זה רלוונטי או נכון, יש המון שחקניות מהעולם הערבי שזה כבר לא עניין בעיניהן וזה לא טאבו. אני מאז ומעולם מגדירה את עצמי יהודייה, ישראלית, ערבייה, מרוקאית. לא יודעת באיזה סדר, אבל אני מאוד מחוברת לעולם הערבי ומרותקת מהתרבות הזו".
זו אחת הסיבות שאת גרה ביפו?
"אני גרה ביפו גם כי היא הכי מזכירה לי את ירושלים וגם כי רציתי לחיות בשותפות ולא בפירוד. למרות שיש פה הרבה אחיזת עיניים, לא משכירים או מוכרים להם פה בתים. יש בתי ספר שהם יכולים רק לחלום להתקבל אליהם, יש להם הרבה מגבלות. גם העירייה וגם הנדל"ן מערימים פה המון קשיים על אוכלוסייה שהייתה פה הרבה לפני שאתם באתם וקניתם דירה בבניין חדש, או שיפצתם וחידשתם את הבית הערבי שאתם גרים בו. לדעתי נעשה עוול לכל האוכלוסיות הערביות בארץ. הם לא מקבלים את המשאבים שהם צריכים לקבל, הם לא זכאים לאותם הדברים שאני ואתה מקבלים. וזה גם אחד הקטליזטורים לאלימות הנוראית היום בחברה הערבית. זו לא הסיבה היחידה, אבל כשאין שום דבר מלבד עבודה והישרדות ולא נותנים להם הרגשה שהם חלק, אנחנו מדירים אותם מהחברה ואז כועסים עליהם שהם לא חלק".
אבל את באמת רואה איזשהו פתרון?
"פתרון זה לגדל את הילדים אחרת, לערב את בתי הספר, לחיות ביחד, לעבוד ביחד, ליצור עתיד ביחד".
7 צפייה בגלריה
חליפה: גיל יהושע דרייפוס, תכשיטים: ME ve JOSHUA
"אני מגדירה את עצמי יהודייה, ישראלית, ערבייה, מרוקאית. לא יודעת באיזה סדר". ריימונד אמסלם
(צילום: מריה ברודקין)
את מאמינה שזה אפשרי?
"אני חייבת להאמין. יש ימים שאני לא מאמינה, אבל אחרי הימים השחורים האלו, אני חייבת להזכיר לעצמי שאני חייבת להאמין למען הילדים שלי ולמען הילדים שלהם. אני מחוברת לאקטואליה 24/7, אובססיבית לצערי. זה עושה לא טוב לנפש".
אז למה לא להתנתק?
"אני מרגישה אחריות. האובססיה הזו הרגה אותי. אני באמת מנסה להמעיט כי זה עושה אותי מאוד עצובה. זה יותר מדי מה שקורה פה, יותר מדי. זה רע בכל כיוון. זה עצוב. השחיתות, הסכסוך היהודי-פלסטיני, הכיבוש. השנאה בין הימין והשמאל, בין אחים באותו שולחן. זה יותר מדי מכדי להכיל. אין פה ראייה לטווח הרחוק, מסתכלים רק כדי איך לשרוד את השנה הזאת. מישהו צריך להבין שלא נוכל להמשיך לחיות בלופ הזה. זה משחית אותנו, זה משחית את החברה שלהם. זה מפורר אותנו. אם אני מאמינה שיכול להיות שלום בינינו ובין הפלסטינים, אז אני חייבת להאמין שקודם כול גם צריך להיות שלום בינינו ובין עצמנו".
צילום: מריה ברודקין, איפור: מלודי שובקס.
