השוואות בין להקות, ודירוג אלבומים ושירים היא דרך מעט שטחית לדון במוזיקה פופולרית. אבל מכיוון שהיא גם די כיפית, הנה תרגיל קצר בלוגיקה. בהנחה שהסבנטיז היו העשור הגדול בתולדות הרוק (זו לבטח הייתה אחת מהתקופות היותר מגוונות ומרתקות בימי הז'אנר), ובהינתן שלד זפלין הייתה הלהקה הכי טובה שפעלה בעשור ההוא (בכל עמדה הם הציבו מישהו שהציג יכולות פנומנליות על הכלי שלו, באולפן ועל הבמה), ואם בוחרים באלבום הרביעי ונטול השם שלהם לטוב ביותר שהם הוציאו (על העובדה שהוא הנמכר ביותר קשה להתווכח), האם ייתכן ש- Stairway to Heaven בן שמונה הדקות ושתי השניות החותם את צד א' שלו, הוא השיר הכי גדול שנכתב אי פעם?
לא בטוח שהתשובה לתרגיל הזה היא חיובית. אבל Led Zeppelin IV או "זה עם ארבעת הסמלים המוזרים", שחוגג עכשיו יום הולדת 50, הוא מהתקליטים האלו שמי שהאזין להם ברגע הנכון בחייו, כנראה שינה את היחס שלו למוזיקה לאחר מכן. יש אלבומים שמצליחים להישמע טריים ומרעננים בכל פעם מחדש, והאלבום הנפלא הזה בהחלט נכלל בקבוצה הזאת. אז נכון שכשחושבים על Stairway to Heaven מתגנבת לעיתים תחושת מיאוס קלה עקב השמעת יתר, אך ברגע שהבלדה הארוכה הזאת מתחילה להתנגן ברקע, אתה הופך לבחור ההוא מ"זמנך עבר" של אהוד בנאי – זה שלא מוכן לזוז מכאן עד סוף הצד, כי זה קטע נהדר.
- עוד בערוץ המוזיקה:
והוא אכן נהדר, גם בהאזנה המיליון ואחת. והוא לא לבד. Led Zeppelin IV הוא הרבה יותר מ-Stairway to Heaven ועוד שבעה שירים. הוא אלבום נטול רבב שכתבה, ניגנה וערכה להקה בשיאה, כזה שהפך לרב מכר והעיף יותר מ-37 מיליון עותקים. ועדיין, המוזיקה הנפלאה של לד זפלין מגיעה עם כוכבית ענקית. הם הואשמו בגניבות מוזיקליות (גם אם במקרה של Stairway to Heaven בית המשפט זיכה אותם, וגלגל מכל המדרגות את אנשי להקת ספיריט שטענו שחלק מהשיר הועתק מ-Taurus שלהם), ובעיקר היחס המחפיר והפלילי של הגיטריסט ג'ימי פייג' למעריצות – שמטיל צל כבד על הריפים הנשגבים שהוא ניגן ועל האלבומים שהוא הפיק ללהקה.
הכי גדול, הכי רחוק
קצת לפני שלד זפלין יצאה לדרך, פייג' תכנן להקים סופרגרופ שתכלול בין היתר את ג'ף בק, סטיב ווינווד ואת חטיבת הקצב של המי. הוא לא הצליח ועבר לתוכנית ב': הוא קיבל המלצה מחבר על זמר מבטיח בשם רוברט פלאנט, שהשיב לפנייה בחיוב והציע לצרף גם את המתופף ג'ון בונהם, שניגן איתו בעבר. את הרביעייה השלים הבסיסט ואיש הקלידים ג'ון פול ג'ונס, שפייג' כבר הכיר מהקלטות שבהן השתתפו השניים כנגני אולפן ותיקים.
בסתיו 1968 ההרכב החדש - עדיין תחת השם הזמני The New Yardbirds (על שם הלהקה הקודמת של פייג') - ערך ניסוי כלים בסיבוב הופעות בסקנדינביה שהמשיך גם לאנגליה, ולאחריו הם נכנסו לאולפן כדי לעבוד על אלבום הבכורה שלהם. בדרך לשם – עם שם חדש - הם חתמו על חוזה הקלטות עם חברת אטלנטיק (שאנשיה לא פגשו עד אז את הלהקה), והבינו שהם זכו לעסקה חלומית – הרבה כסף ובעיקר חופש אמנותי מוחלט. הם לא התכוונו לאכזב אותם. למרות שישבו באנגליה, ולפולק הבריטי ולמורשת הקלטית תהיה נוכחות לא מבוטלת במוזיקה שלהם, הזפלינים כיוונו לשוק הגדול באמת – ארצות הברית. במקביל להקלטות המהירות של האלבום הראשון (אחרי כ-30 שעות הוא היה גמור) הם המשיכו להופיע בהצלחה ולמכור יפה את התמהיל הבלוזי-רוק כבד שלהם.
למרות שהם הופיעו אז בלי הפסקה הם הספיקו - תשעה חודשים בלבד לאחר צאת אלבום הבכורה, להוציא עוד אחד – טוב, כבד, מרשים ומצליח אף יותר מקודמו. אולי מפאת קוצר הזמן הם לא התעכבו על סוגיית השם והלכו על Led Zeppelin II. האלבום החדש שלהם אומנם הדיח את Abbey Road של הביטלס מצמרת מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית, אבל מישהו התחיל לשים לב שהמוזיקה שלהם נשמעת לו קצת מוכרת. המילים של Whole Lotta Love למשל, הלהיט הגדול מהאלבום ואחד השירים האייקונים של זפלין, נלקחו מווילי דיקסון שלא התכוון לוותר, וזכה לבסוף לקרדיט.
הסיקסטיז הסתיימו וזפלין של ראשית הסבנטיז הייתה בדרך הבטוחה לתואר הלהקה הכי גדולה בעולם, או לפחות לאחת הטוענות העיקריות לכתר. לפני האלבום השלישי, שיצא באוקטובר 1970 ונקרא Led Zeppelin III – כי למה לוותר על נוסחה מוכחת – הם החליטו להתנתק קצת ולשנות כיוון מוזיקלי. למרות שזפלין נחשבת – בטעות או שלא – לאחת משלושת אבות המטאל, לצד בלאק סאבאת' ודיפ פרפל – קרוב לשליש מהחומרים שלהם היו אקוסטיים. האלבום השלישי הוא לא רק אחד מהיפים שלהם, אלא גם הכי פולקי. הלהיט הגדול מתוכו, Since I've Been Loving You, היה שיר בלוז שנמשך כמעט שבע דקות וחצי, אבל הטון הכללי היה אקוסטי. כנראה שזה מה שקורה כשאתה יוצא לחופשה בבית כפרי, מרוחק ונטול חשמל בוויילס בשם Bron Yr Aur שהונצח באחד משירי האלבום. ואפרופו פולק, את השיר הסוגר באלבום הקדיש פייג' לחברו, מוזיקאי הפולק הנהדר רוי הרפר, שאיתו יקליט אלבום משותף באמצע שנות השמונים.
תופים בחדר המדרגות ומאגיה שחורה
אפשר להאשים את לד זפלין בהרבה דברים, ורובם כנראה יהיו נכונים. סיקור אוהד – בטח בראשית דרכה – לא יהיה אחד מהם. למרות ההצלחה העצומה שלהם, הזפלינים המשיכו לחטוף מהמבקרים, בעיקר מאלו של ה"רולינג סטון". מי שרוצה להבין קצת את הטינה ההדדית שבין הלהקה לעיתונות הרוק אז מוזמן לצפות בסרט "כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו, המבוסס בחלקו על היחסים המורכבים של המגזין עם פייג' וחבריו.
אגף הספרות העברית המוקדש לרוק גדל עם הזמן, אך הוא עדיין דל ביחס למה שמתפרסם במערב. למרות האהבה עצומה ללד זפלין כאן, רק ספר אחד אודות הלהקה תורגם לעברית – זה של העיתונאי הבריטי ריצ'י יורק, "לד זפלין, סיפורה של להקת הרוק הטובה בעולם" (הוצאת רסלינג). אף שנכתב בידי מי שהיום היה מכונה כשופר הוא מקיף ומהנה. על הביקורות שזפלין חטפו על האלבום השלישי יורק כותב שם ש"באופן אירוני, רבים מהמבקרים שהגחיכו את גישת הרוק המפוצץ המקורית של הלהקה גינו עכשיו את נטישתה לכאורה". לאחר מכן הוא מביא את דבריו של פלאנט שטען ש"מישהו בא אליי ואמר 'האלבום השני היה כל כך טוב, מה לעזאזל קרה באלבום השלישי?' מה אפשר לענות על כך? הם פשוט לא מבינים שאי אפשר לנגן את 'Whole Lotta Love' שמונה פעמים בכל אלבום".
זפלין לא התכוונו לנגן וריאציה נוספת על Whole Lotta Love באלבום הבא שלהם. במקום זה הם החליטו שהוא פשוט יתעלה על קודמו. ההקלטות החלו באולפני בייסינג סטריט בלונדון, כשבאולפן הסמוך עבדה ג'ת'רו טאל על האלבום Aqualung. אולי כדי שלא יאשימו אותם גם הפעם בהעתקה הם החליטו להמשיך את העבודה בבית מנותק במחוז המפשייר, ושכרו לטובת העניין את אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס. בניגוד לאולפן הסגור, העבודה בחללי הבית העשירה את הסאונד של האלבום. הסשנים הניבו 12 שירים, שרק שמונה מהם נכנסו לבסוף לאלבום, אך פייג' וחבריו הרגישו שהתוצאה רחוקה מלהיות שלמה, והם טסו ללוס אנג'לס כדי לשפר את ההקלטות. זה אולי פתר בעיה אחת אבל יצר אחרת, והאלבום החדש לא נראה באופק. הם חזרו ללונדון למקצה שיפורים נוסף, וב-8 בנובמבר שיחררו את האלבום.
ואיזה אלבום. בלי שם רשמי או ציון שם הלהקה על העטיפה, שמי שפתח אותה גילה בפנים ארבעה סמלים מוזרים שזכו מאז לפרשנויות רבות. האלבום הרביעי של זפלין הציע עוד חידוש – אורחים באולפן. ב-Rock and Roll השתתף איאן סטיוארט, הפסנתרן שליווה את הרולינג סטונס וסיפק כאן מהלכי הונקי טונק משלהבים, ובבלדה היפיפייה The Battle of Evermore (עם המנדולינה שפייג' שאל מג'ונס), שנכתבה בהשראת "שר הטבעות" של ג'.ר.ר טולקין, פלאנט חלק מיקרופון עם זמרת הפולק סנדי דני. גם ג'וני מיטשל, שפלאנט ופייג' העריצו, זכתה למחווה יפה בדמות השיר Going to California.
אין רגע מיותר באלבום הרביעי של הזפלינים. כל אחד מהארבעה מתעלה שם על חברו, ועל אף שהסולו האייקוני של פייג' ב-Stairway to Heaven נחשב בעיני רבים למהלך המוזיקלי היפה באלבום, נדמה שהכוכב האמיתי פה הוא דווקא בונהם - בונזו. את העושר שהוא הצליח להפיק ממערכת תופי הלודוויג שלו, מעטים עשו לפניו, ובודדים הצליחו אחריו. הוא לא רק מלווה את השיר או מחזיק את הקצב שלו, אלא ממש מנגן. זהו קורס מבוא לתיפוף ופוסט דוקטורט באלבום אחד. לבונהם לא רק הייתה רגישות רבה כמוזיקאי, אלא גם עוצמה שנבעה מהסט הגדול במיוחד שעליו הוא תופף. כיוון שהמערכת שלו הייתה גדולה מדי כדי להיכנס לחדר שבו עבדה הלהקה על כמה משירי האלבום, הוא התמקם איתה בלובי כששני המיקרופונים הוצבו במעלה המדרגות. התוצאה הייתה אחד מרגעי השיא שלו בלהקה - When The Levee Breaks.
בונהם מככב כמובן גם ב-Stairway to Heaven, אבל שם זו כבר תצוגת תכלית של פייג'. לאורך שלושת חלקי השיר – הפתיחה האקוסטית, הרגע שבו נכנסת הלהקה עמוק באמצע השיר במתינות שעולה ומתגברת, וכמובן הסולו האדיר לקראת הסוף שנוגן על הפנדר טלקסטר שהוא קיבל מחברו בק - הוא מוביל לסערה שהוכתרה לא פעם כאחד הרגעים הגדולים בתולדות הרוק. על אף שלא אחת טענו שכשמנגנים את השיר לאחור אפשר לשמוע בו מסרים שטניים (עניין שקושר למאגיה השחורה שבה עסק פייג') - חברת אטלנטיק התחננה שהשיר ייצא כסינגל, אך הלהקה סירבה. זה לא מנע ממנו להפוך ללהיט הכי גדול שלה, ולשיר שעדיין ניתן לשמוע בלא מעט תחנות רדיו, אפילו שהוא מאלץ כל שדרן לשתוק במשך כשמונה דקות. למרות שפלאנט טרח לא מעט על כתיבת הטקסטים לשירי זפלין, ושילב בהם הרבה השפעות ממיתולוגיות שונות ומספרות הפנטזיה, הוא העיד שהשיר הזה, המספר על אדם שמנסה להיוולד מחדש, נכתב די במהירות בזמן שפייג' ג'ימג'ם לידו את האקורדים על הגיטרה.
שירת הברבור
ההצלחה האדירה של האלבום הרביעי, רק דחפה את לד זפלין להמשיך ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה. במקביל לסיבובי ההופעות המצליחים אליהם הגיעו עם מטוס פרטי ולהרס הרב שהם זרעו בכל בית מלון שאליו הגיעו (כי מה הטעם לצפות בטלוויזיה אם אפשר להשליך אותה לבריכה דרך החלון), הם הוציאו עד סוף העשור עוד כמה אלבומים נהדרים ובהם Houses of the Holy הפרוגי מ-1973 עם המלוטרון והסינתיסייזרים של ג'ונס, ו-Physical Graffiti הכפול מ-1975 שיצא בלייבל שלהם, Swan Song, שכלל אפוס שערבב יפה מזרח עם מערב בדמות Kashmir.
6 צפייה בגלריה
ג'ון פול ג'ונס מנגן בבר במטוס הפרטי של הלהקה
(צילום: Daily Express/Hulton Archive/GettyImagesIL)
במחצית השנייה של הסבנטיז הם הורידו הילוך – ולא רק בגלל עייפות או מחסום כתיבה. בקיץ 1975 פלאנט שבר את הרגל בתאונת דרכים, ופייג' המשיך להיאבק בחיבתו להרואין. למרות הקשיים האלו הם השלימו אלבום נוסף – Presence שהצליח פחות מקודמיו, והחל לאותת שתקופת הזוהר של הלהקה כנראה לקראת סיום. הצרות תקפו אותם עכשיו בשרשרת: קאראק, בנו בן החמש של פלאנט, מת מזיהום בבטן, ומתופף המי קית' מון, חבר קרוב והאיש שהעניק להם את שמם, מת כתוצאה ממנת יתר של התרופה כלורמתיאזול, שאותה לקח במטרה להיגמל מאלכוהול. הזפלינים הצליחו לאסוף את עצמם וטסו לשטוקהולם לאולפני פולאר של להקת אבבא לטובת האלבום In Through the Out Door שבו ג'ונס לקח פיקוד. דווקא כשהם היו בטוחים שהם שרדו בשלום את הסבנטיז, הם חטפו את המכה הגדולה ביותר. בספטמבר 1980 בונהם נמצא מת בביתו של פייג'. את היממה האחרונה בחייו בילה המתופף האדיר בעיקר בשתייה, ונחנק מהקיא שלו בזמן השינה.
זאת כבר הייתה מכה אחת יותר מדי ושלושת החברים השבורים הבינו שאין טעם להמשיך. ב-41 השנים שחלפו מאז, הם התאחדו למספר הופעות (גם הן לאחר מסע שכנועים ארוך) כשבחלקן בנו של בונהם, ג'ייסון, התיישב מאחורי מערכת התופים של אביו. פייג' וג'ונס מיעטו להקליט, לנגן ולהפיק לאחרים. פלאנט דווקא יצא לקריירת סולו יפה שנמשכת כבר ארבעה עשורים, ובקרוב הוא עומד להוציא אלבום חדש (ונוסף) עם זמרת הבלו-גראס אליסון קראוס, שנולדה כמה חודשים לפני שהאלבום הרביעי של הזפלינים יצא וכבש את העולם.
