כשהוא סוקר לאחור אל הרזומה שלו בתיאטרון עידו רוזנברג, שחקן התיאטרון ובשנים האחרונות גם במאי מצליח, לא יכול להתעלם מהעובדה שלא מעט מחזות שביים עד כה נוצרו במקור על ידי נשים. המחזמר המצליח "אפס ביחסי אנוש", שהזניק את קריירת הבימוי הרפרטוארי שלו, הוא עיבוד לסרט המצליח שיצרה טליה לביא; "לעבור את הקיר" נעשה על פי סרטה של רמה בורשטיין ואת "משחקים בחצר האחורית", כתבה עדנה מזי"א (כולם עלו בבית ליסין). עכשיו רוזנברג משחרר לבמות את המחזמר "מלצרית", במקור מברודווי, עם תסריט של ג'סי נלסון על פי סרט קולנוע שכתבה אדריאן שלי. האחרון, שעולה בימים אלה בתיאטרון 'הקאמרי', גם עשה היסטוריה כשהיה המחזה הראשון בברודווי שהצוות היצירתי שלו מאחורי הקלעים, החל מהבימוי דרך ההלחנה והתמלילים וכלה בכוריאוגרפיה, הורכב מנשים בלבד.
10 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: טלי אורן, עידו רוזנברג, משי קלינשטיין ונוי הלפרין. מתוך "מלצרית" בקאמרי
(צילום: אוהד רומנו)
"לא בחרתי בהכרח את החומר כי כתבה אותו אישה", הוא מבהיר, "אבל כן כי הוא עוסק בסיפורים על נשים. נתחיל מזה שהם סיפורים טובים. מה שקוסם לי זה שהם על נשים עצמאיות וחזקות שהולכות קצת נגד הזרם, מוצאות איזה כוח, פורצות ומגשימות חלומות."
כבמאי זה מעניין אותך כי אתה יכול להזדהות איתן?
"לא, זה מעניין כי חשוב לי להביא את זה לבמה וזה מדהים איך משנה לשנה זה ממש נהיה פוליטי. אני מזועזע, אשכרה מביך אותי לדבר על זה. אני כל כך עסוק בלקדם את הקהילה הלהט"בית, לעשות מחזות על גייז ולדחוף את האג'נדה הזאת, אבל פתאום אני אמור לדבר על אישה סטרייטית, ואני מוצא את עצמי מביים את זה ומתעסק בזה מאותו מקום שממנו אני ניגש למחזות על להט"בים. זה מקומם. אני מרגיש שמשהו התחרפן פה לחלוטין. והכי מצחיק זה שלא תמיד הייתה לי הבערה הזאת. אני מרגיש שזה משהו שכמעט נכפה עליי, שאני חייב להתעסק בזה. אני חושב שזה מהמקום שאני בתור גיי מרגיש צורך להילחם על השוויון שלי, אני רואה את חברותיי הנשים ואני לא מבין איך הגענו למצב הזה וזה מה שדיבר אליי ב'מלצרית' כשקראתי אותו".
כתבות נוספות במדור במה:
במרכזו של "מלצרית", הסיבה שלשמה התכנסנו, עומדת ג'נה, בחורה עם כישרון-על לאפיית פאי, שעובדת גם כמלצרית בדיינר בדרום ארה"ב. כשהיא מגלה שהיא בהיריון לא מתוכנן מבעלה, ארל, היא מחליטה שכישרון האפייה שלה עשוי לסייע לה לצאת מהזוגיות הרעילה איתו. שתי החברות שלה, שעובדות איתה בדיינר, עוברות תלאות מקבילות במערכות היחסים שלהן, עד לסוף המעצים שמשקף את רוח התקופה, למרות שהסרט המקורי עלה בשנת 2007. את ג'נה מגלמת משי קלינשטיין, הקולגה הוותיקה של רוזנברג בפרויקטים קודמים, ואת החברות שלה מגלמות טלי אורן ונוי הלפרין.
10 צפייה בגלריה
"אני רואה את חברותיי הנשים ואני לא מבין איך הגענו למצב הזה. מתוך 'מלצרית' בקאמרי
(צילום: יח"צ)
"ג'נה היא אישה מאוד מוכשרת שלא בהכרח מאמינה בעצמה ויש לה בעל עם אישיות מאוד בעייתית", מסביר רוזנברג, "יש לו את המשקעים והדפיקות שלו והוא יעשה הכול כדי להקטין אותה. היא מאמינה לו - זה הפחד הכי גדול שלי, שהלחץ שאנחנו מרגישים עכשיו על נשים, והרגשנו שנים על הקהילה הלהט"בית, הרבה יותר גדול מפעם. אני מפחד שניכנע לזה כמו הדמות הראשית בהצגה. יש לה שתי חברות נפלאות ובסופו של דבר שלושתן מצליחות להתגבר ולמצוא את הכוח להאמין, למרות שהגבר אמר אחרת או דאג שהיא תרגיש אחרת".
מאוד אקטואלי.
"יותר גרוע בעיניי לעשות הצגה לא רלוונטית או עדכנית מאשר לא לעשות תיאטרון בכלל. אני כמעט כל יום בחזרות זורק לשחקניות 'תחשבו על הנערה שיושבת בקהל, על ההורים שיושבים בקהל עם הבנות שלהם, על האישה בזוגיות שחווה אלימות כלכלית או על האחות של זאת שנמצאת במערכת יחסים רעילה'. השם שירה איסקוב נזרק לחדר לא פעם".
10 צפייה בגלריה
"אני כמעט כל יום בחזרות זורק לשחקניות 'תחשבו על הנערה שיושבת בקהל, על ההורים שיושבים בקהל עם הבנות שלהם". מתוך החזרות ל"מלצרית", תיאטרון הקאמרי
(צילום: משה צ'יטיאת)
מעניין, כשחושבים על מחזמר עולה לראש דימוי עליז.
"מחזמר זה לא בהכרח שמחה ואושר טהורים, יש את 'קברט' והרבה דוגמאות אחרות. המחזמר הזה גם מאוד מתוק ומצחיק, אבל גם הייתי רוצה שנשים וגברים יסתכלו על מערכת היחסים הזאת ויגידו 'לא, לשם אנחנו לא הולכים'. אנחנו עושים סוג של טריק על הקהל. גלעד שמואלי, שמשחק את הבעל, לא נכנס בסצנה הראשונה ומוריד למשי סטירה, הוא מחבק אותה והם נראים מאושרים יחד. אני בכוונה רוצה להתגנב לקהל ולהראות להם 'הנה זוגיות מקסימה', ואז פתאום היא נותנת לו את הכסף, ואתה שואל את עצמך 'מה?'. וזה קורה שוב ושוב, ואז אתה רואה שהוא גם אוחז אותה קצת לא נעים ולא ראית את זה קודם ואתה מבין שמשהו לא תקין שם, כמו שאנחנו מזהים את זה בחיים. זה מסביבנו מלא".
אתה מזהה את זה בחיים?
"עד הגבול שאפשר לזהות. תודה לאל, לא הייתי במערכת יחסים כזאת אבל כן ראיתי נשים שנמצאות בזוגיות דומה ופעם אחת גם נתתי איזו מילה, אמרתי 'לא הרגיש לי שזה היה נוח לך מה שהיה כאן עכשיו, אל תיתני לו לדבר אלייך ככה'. אנחנו מדברים על זה עכשיו ואני לא רגוע. אני זוכר שיצאה התמונה של הממשלה החדשה, בלי להיכנס לימין ושמאל, אני לא מבין איך נשות ימין לא זועקות למה יש כל כך מעט נשים בממשלה. אני רואה תמונות של ישיבות ממשלה שאין בהן נשים בכלל. יש לי אמא וונדר וומן, ואני לא מבין איך אפשר לדחוק אותן הצידה משלטי פרסום, מאוטובוסים ומעמדות מפתח.
"יש משהו בחברה הישראלית, במיליטנטיות, במאצ'ואיזם החפור עד תום, שמתבסס על מה שאני עשיתי בצבא. כמה אנשים הרגתי בידיים, ומנגד נשים, לא כולן אבל רובן, יוצרות חיים. בואו נשפוט על זה - כמה אנשים הרגת? כמה אנשים בראת? משי ואני חברים כבר המון שנים, קרובים מאוד. אני מסתכל עליה עם הבן שלה ואני משתגע. היא הפכה ללביאה, ההיריון והלידה עצמה, שאם תשאלי אותי רוב המנהיגים שלנו לא היו עומדים בחוויה הזאת. כל בוקר צריך למחוא על זה כפיים. והאימהות! לא שאבות הם פחות הורים מאימהות, בתור גיי אני לא יכול להרשות לעצמי להגיד דבר כזה. אבל אני מעריץ נשים. סליחה, אני במאי תיאטרון ולא פוליטיקאי, אבל מה השוס הגדול בגברים? נשבע לך שאני לא מבין".
10 צפייה בגלריה
"משי מרגשת אותי ברמות שאני לא יכול להסביר - היא כמו סרגל, הכול מדויק". מתוך "מלצרית", תיאטרון הקאמרי
(צילום: משה צ'יטיאת)
איזו דוגמה לזוגיות קיבלת בבית שגדלת בו?
"ההורים שלי זה דוגמה נוראית לזוגיות. הם ביחד מהחטיבה, מאוהבים כמו בחטיבה. נורא ואיום. פלא שאני רווק עם כזאת תרבות רעה?"
"לא חשבתי שאפשר גם לשחק וגם לביים, בארץ מצפים שתהיה צנוע ותוריד את האף"
חצי שנה לפני שהוא חוגג 40, רוזנברג יכול להביט אחורה בסיפוק. כבוגר תלמה ילין הוא המשיך לבית הספר למשחק בית צבי, וכבר בשנה השלישית לוהק למחזה "העז או מי זאת סילביה" בהבימה, עם מוני מושונוב. בהמשך הוסיף לגיליון שלו משחק במחזות כמו "אביב מתעורר", "סיפור הפרברים", "שיער", "אחים בדם" ו"היירספריי", וגם גיחות לטלוויזיה, המוכרת שבהן היא תפקיד ראשי במיני-סדרה של איתן פוקס, "תמיד אותו חלום". אבל במהלך כל התקופה הזאת לא הרפה מרוזנברג חלום ישן, לביים מחזה. בזמן ששיחק בקאמרי נהג לקבוע פגישה שנתית עם המנהל האמנותי דאז, עומרי ניצן ז"ל. במשך שבע שנים הם היו נפגשים אחת לשנה, ורוזנברג היה משדל את ניצן לתת לו צ'אנס. "הייתי מבקש ממנו 'תן לי משהו קטן לביים, אני מביים בבית צבי הרבה, אני אעשה פרזנטציה, נתחיל ממשהו קטן', אבל בכל שנה הוא סירב ולא זרם עם הרעיון", נזכר רוזנברג.
10 צפייה בגלריה
"חשוב לי ליצור יצירה שלמה, להגיש לקהל ארוחה עם המון טעמים שלפעמים צריך לבוא שוב כדי להכיל את הכול". עידו רוזנברג
(צילום: אור דנון)
אחר כך הגיע מעבר קצר-מועד לניו יורק, בעקבות בן זוג שהיה לו אז והתקבל לבית ספר לעיצוב אופנה. בתשעת החודשים שהתגורר בעיר רוזנברג התרחק מסצנת התיאטרון הישראלית, עשה עם עצמו ספירת מלאי, ניקה את רעשי הרקע והבין שהוא לא מוכן לוותר על הבימוי. "אפרופו 'מלצרית', כשאוטוריטה כמו עומרי ניצן רומזת לך בעדינות שתוותר, תעזוב, אתה מקשיב לו", הוא מסביר, "אבל בכל זאת החלטתי שהוא טועה". הייתה זאת דווקא ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, שהעניקה לרוזנברג את עבודת הבימוי הרפרטוארית הראשונה שלו. לא מחזה מרתפים קטן, לא עם פרזנטציה. "אפס ביחסי אנוש" היה מחזמר הדגל של בית ליסין, רוזנברג ושאר הצוות המקצועי הפכו אותו להצלחה מסחרית. הוא קצר ביקורות מעולות, הביא קהל צעיר וחדש לתיאטרון והוא עדיין רץ, כמעט 400 הצגות מאוחר יותר. "זה היה כמו מים קרים אחרי ריצה", הוא נזכר, "רציתי עוד ועוד ועוד, פתאום קיבלתי ביטחון, היה רעב לדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן".
הפתיעה אותך האהבה שהקהל העניק ל"אפס ביחסי אנוש"?
"מאוד, הפתיע אותי שמה שמצחיק אותי הצחיק עוד אנשים, צעירים ומבוגרים, אולי כי אני תל אביבי מדי, גיי מדי, אולי בגלל ההומור הדבילי שלי. אולי אם משי תבכה שם זה ירגש את הקהל ואולי זה דווקא לא. אני זוכר שהיה רגע בחזרות שהסתכלתי על עוז מורג, הכוריאוגרף, כשהכנסנו נאמבר על עזריאלי והבאנו שחקן שגילם מאבטח שבודק את הדמויות האחרות, ופתאום שאלתי אותו 'יכול להיות שזה מצחיק רק אותנו?'.
10 צפייה בגלריה
"זה היה כמו מים קרים אחרי ריצה". מתוך "אפס ביחסי אנוש" בבית ליסין
(צילום: רדי רובינשטיין)
"הבנתי משהו מאוד חשוב ביום הזה, שאני יכול לביים כמו שאני אוהב, אם אני אחשוב את מי זה יצחיק ומי לא יאהב את זה, באילו ערים יאהבו את זה ואיפה יצאו באמצע ויצעקו 'בושה', אני לא אצא מזה. אני יכול לביים רק מה שמרגש בעיניי, שמצחיק אותי. זה קצת בעייתי לחשוב ככה, כי מה, 'אתה לא מביים לקהל?', אבל אני כן, ואני יכול לעשות את זה רק דרך ההומור והאסתטיקה שלי. אני חייב להתחבר לאיזה שאלטר, וזה חלק מלסמוך על עצמך - זה עושה אותך הרב חובל הזה שאומר את ה'בואו אחריי, זאת המפה שלי'".
ההצלחה גם הלחיצה אותך מבחינת ציפיות מפרויקטים שיבואו אחרי?
"הלחיץ אותי לגשת לעשות את 'לעבור את הקיר' כי אמרתי לעצמי 'מה הסיכוי?', מן הסתם כל מי שכתב על 'אפס ביחסי אנוש' שזה מוצלח, יכתוב ש'לעבור את הקיר' גרוע אפילו בלי לראות אותו, כי בארץ אוהבים להרים, אבל גם מאוד להוריד. ניסיתי, התחננתי לציפי שנחכה עוד שנה, לא צריך מיד עוד מחזמר. יש פה משהו, בואי נהנה ממנו טיפה. אני לא מתבייש להגיד, גם 'לעבור את הקיר' היה כיף גדול ואני אומר על זה תודה.
10 צפייה בגלריה
"בארץ אוהבים להרים, אבל גם מאוד להוריד". מתוך "אפס ביחסי אנוש"
(צילום: רדי רובינשטיין)
ומה עם משחק, אתה מתגעגע?
"זה מצחיק, כי לא תכננתי לא לשחק. בגלל שנסחפתי לרצף של בימוי מחזות, טכנית לא היה זמן להיות בחזרות בתור שחקן. יום אחד פגשתי חברה מהתחום, והיא אמרה 'זהו, אה? פרשת מהמשחק'. ופתאום זה הכה בי, לא תכננתי את זה לרגע. היה שלב שאמרתי לעצמי 'תיפרד מהמשחק ולך על בימוי', כי לא חשבתי שאפשר גם וגם. מעטים עושים את זה, אולי איתי טיראן או נתן דטנר. בארץ מצפים שתהיה צנוע, תוריד את האף, אתה לא צריך להיות בכל מקום, לא צריך גם לראות אותך על הבמה וגם מאחורי הקלעים, תרגיע.
"אבל לפני שנה ציפי נתנה לי לקרוא את 'סיפור אהבה', שזה מחזה על מערכת יחסים של שתי נשים, והייתה שם דמות, אח של אחת הנשים, שהרגשתי שאני חייב לשחק אותה. זה תפס אותי בנקודה בחיים שהייתי בשיברון לב ממש כמוהו, אחרי מערכת יחסים שנגמרה, וכבר רציתי לחזור לשחק אבל לא רציתי לביים את עצמי. אז עלה הרעיון שניקח שחקן ואני אהיה המחליף שלו, שזה מושלם מבחינתי. אבל אני לא אוותר אף פעם על משחק. זה חזק ממני".
"אני מזמין את כל חברי הכנסת - בואו לקו 82 ותראו איזה נפלא פה"
את ההחלטה לקחת את "מלצרית", כשזה הוצע לו על ידי "הקאמרי", חייב רוזנברג למי שצועדת לצידו כעשור, עוד מימיו כשחקן ב"סיפור הפרברים". הוא לא הכיר את המחזה "אבל ידעתי שמשי חולמת לעשות אותו כבר שבע שנים. אז אמרתי לגלעד (קמחי, המנהל האמנותי של התיאטרון, ס"ש) שאני צריך לקרוא על זה קודם ולוודא שהחומר מדבר אלי אחרת עדיף שמישהו אחר יעשה אותו, אבל אני יודע שמשי מאוד להוטה על זה, והוא ענה 'אז בוא תעשה את זה עם משי'. ואז חשבתי לעצמי שאם משי, שאז הייתה חודש אחרי לידה, תלך על זה, ואם גלעד מאמין בזה, אני אומר כן".
מה בחיבור שלך איתה עובד כל כך טוב?
"משהו ברגישות שלנו דומה. משי מרגשת אותי ברמות שאני לא יכול להסביר, היא מצחיקה אותי נורא ואני יודע שגם אחרי 370 הצגות של 'אפס ביחסי אנוש', היא תעלה על הבמה כל ערב ותיתן בדיוק את מה שעשינו בחדר חזרות וזה מה שהקהל יקבל. לא משנה שעברו ארבע שנים והיא עברה לידה או אם היא חולה, היא כמו סרגל, הכול מדויק. בגלל החברות שלנו אנחנו מאוד מרגישים אחד את השנייה, אני מרגיש איפה לא נוח לה והיא יודעת שהיא יכולה להגיד לי הכול".
10 צפייה בגלריה
"אם אני אחשוב את מי זה יצחיק ומי לא יאהב את זה - אני לא אצא מזה". עידו רוזנברג
(צילום: אור דנון)
במסגרת הוויכוח הנצחי האם אמנים אמורים להביא את דעתם הפוליטית או האג'נדה החברתית שלהם באמצעות האמנות ובכלל, או להשאיר את היצירה שלהם 'נקייה' ואסקפיסטית, לרוזנברג אין ספק באיזה צד הוא פועל. לצד העיסוק שלו בצד הנשי הוא מקפיד, מאז שסיים את לימודי המשחק שלו, לקחת חלק בכל מחזה שיש בו נגיעה להט"בית, "כי זה קרוב לליבי וחשוב לי, לאחרונה בפרט, כי אנחנו במצב חירום בנושא".
איך זה מרגיש לחיות בארץ כרגע כחלק מקהילת הלהט"בים?
"כמו הנשים, אבל כפול", הוא אומר, "אני מקדם מה שאני יכול בגזרה שלי. יש דיבור על לעשות את 'שיער' בהבימה, זה נדחה ואני מקווה שזה באמת יקרה. יש בחור טרנס שהייתי מורה שלו בבית צבי ואני רוצה שהוא יהיה בהפקה הזאת. אני יכול להגיד לך שהכישרון וההתאמה שלו לתפקיד חשובים לי מאוד, אבל חשוב לי לא פחות לשים שחקן טרנס על הבמה של התיאטרון הלאומי. אני משתדל להביא את האג'נדה שלי דרך האמנות".
מפחיד היום להיות גיי בארץ?
"בטח, מפחיד מאוד. יש כמה חברים בממשלה שלנו שאומרים דברים איומים. היה עוד סרטון של חבורת נערים, שאני נשבע שהם בטח לא מבינים מה הם עושים, שהציתו דגל גאווה. בעיני נשים ולהט"בים זה לא קשור לימין ושמאל. אני עוד חצי שנה בן 40 וזה מרגיש לי כל כך אולד ניוז, כמה אפשר להתעסק בזה? בואו נחיה כבר ודי. כאילו חסרות צרות.
10 צפייה בגלריה
"נשים ולהט"בים זה לא קשור לימין ושמאל, זה מרגיש לי כל כך אולד ניוז, כמה אפשר להתעסק בזה?". עידו רוזנברג
(צילום: אור דנון)
"סבתא שלי הייתה לאחרונה בבית חולים שיקומי בפתח תקווה ונסעתי אליה כמה פעמים באוטובוס. זה מדהים לראות את הרב גוניות שלנו, של ישראל. בספסל לידי ישב דוס באמצע יולי עם כל התלבושת, ואני תוהה איך לא חם לו, זה קשוח, ואני מכבד אותו כי זה מה שהוא רוצה ללבוש, זאת האמונה שלו וזה לא פוגע בי בשום צורה. אחר כך עלה לאוטובוס בחור עם חצאית, ואני חייב להגיד שגם עליו הסתכלתי ואמרתי לעצמי 'בזה הוא מאמין וזה מה שהוא רוצה להיות', אולי גם לו חם, ואני מכבד את זה. אני אישית לא אלך עם חצאיות אבל שיעוף על החצאיות שלו.
"לידי ישבו שני חברה אילמים שדיברו בשפת הסימנים, מאחורי בחורה שדיברה בצרפתית ומקדימה ישבו שלוש נשים יפהפיות אתיופיות ומשהו הצחיק אותן, והאוטובוס היה נראה לי כל כך מאושר, כמו סוכה כזאת של אנשים שנוסעים ביחד, עולים ויורדים וכולם מכבדים את המרחב של האחר. ואמרתי לעצמי 'מה הבעיה הגדולה? האיש בחצאית מאיים על הדוס עם הקפוטה? לאילמים מגיע פחות? האתיופיות צריכות לשבת מאחורה? אני צריך לעבור קדימה? אני אוהב לשבת מאחורה באוטובוס, שם המזגן הכי טוב. מישהו ידיר אותי מהאחורה של האוטובוס? הכול היה נראה לי כל כך פשוט באותו רגע. קו 82, אני מזמין את כל חברי הכנסת, בואו לקו 82 ותראו איזה נפלא פה. תמים, אה?".
