בשיתוף עברית
1
בשעה עשר בְּבוקר שטוף גשם בווסט אנד בלונדון, אישה צעירה במעיל ניילון רפוי כמו שק, עם רדיד צמר משוך לה סביב ראשה, צעדה בנחישות אל תוך הסערה המתרגשת ברחוב סָאוּת אוֹדְלי. שמה היה לילי, והיא היתה נתונה במצוקה רגשית אשר לרגעים הפכה לחמת זעם. ביד אחת עטויה בכפפה סוככה על עיניה מפני הגשם בעודה נועצת מבט רושף במספרי הבתים, ובידה האחרת נהגה עגלת תינוק עם חיפוי פלסטיק ובה סם, בנה בן השנתיים. כמה בתים היו עצומים בגודלם כל כך, עד שכלל לא היו להם מספרים. אחרים נשאו מספרים, אבל השתייכו לרחוב הלא נכון.
כשהגיעה אל פתח בית שמספרו צבוע בחדות יוצאת דופן על עמוד אחד, היא עלתה במדרגות אחורנית, מושכת אחריה את העגלה בכל הכוח, סקרה בזעף את רשימת השמות שלצד לחצני הקריאה לדירות, ותקעה אצבע זקורה בתחתון.
"פשוט תני דחיפה לדלת, חמודה," יעץ לה ברמקול קול אישה שופע חביבות.
"אני צריכה את פְּרוֹקְטוֹר. היא אמרה פרוקטור או אף אחד," אמרה לילי, ישר ולעניין.
"סטיוארט כבר מגיע, חמודה," בישר אותו קול נוסך רוגע, ושניות אחר כך נפתחה דלת הכניסה ונִגלה גבר גִבעולי ממושקף באמצע שנות החמישים לחייו, גופו נוטה שמאלה, עם ראש ארוך מחודד כחרטום מוּטה בתהייה היתולית למחצה. לצידו עמדה אישה דוֹדָתית עם שיער לבן בסריג מכופתר.
"אני פרוקטור. רוֹצָה עזרה עם זה?" הוא שאל והציץ אל תוך העגלה.
"איך אני אדע שזה אתה?" שאלה לילי בבוטות בתשובה.
"כי אמך הנכבדת מאוד טילפנה אלי אתמול בערב אל המספר הפרטי שלי והפצירה בי שאהיה כאן."
"היא אמרה לבד," מחתה לילי, מביטה בזעף באישה הדוֹדָתית.
"מארי משגיחה על הבית. היא גם תמיד שמחה להושיט יד לעזרה נוספת מכל סוג, אם צריך," אמר פרוקטור.
האישה הדוֹדָתית פסעה קדימה, אבל לילי משכה בכתפיה בחוסר עניין, ופרוקטור סגר את הדלת מאחוריה. בשלוות המבואה המרווחת היא הפשילה את חיפוי הפלסטיק עד שנראה ראשו של התינוק הישן. שערו היה שחור ומתולתל, הבעת פניו שבעת רצון במידה מעוררת קנאה.
"הוא היה ער כל הלילה," אמרה לילי והניחה יד על מצחו של הילד.
"יפהפה," אמרה האישה מארי.
לילי כיוונה את העגלה אל מתחת לגרם המדרגות, הנקודה החשוכה ביותר, ואגב כך חיטטה בחלקה התחתון וחילצה מעטפה לבנה גדולה נטולת סימני זיהוי, והזדקפה ונעמדה לפני פרוקטור. חצי החיוך על פניו הזכיר לה כומר קשיש שהיתה אמורה להתוודות באוזניו על חטאיה בפנימייה. היא לא אהבה בזמנו את בית הספר ולא אהבה את הכומר ולא היתה לה שום כוונה לאהוב את פרוקטור עכשיו.
"אני אמורה לשבת כאן ולחכות בזמן שאתה קורא את זה," היא הביאה לידיעתו.
"כמובן, כמובן," הסכים פרוקטור בנועם, הרכין מבט מעוקם ולטש בה עיניים מבעד למשקפיים. "ואם יורשה לי לומר גם, אני מצטער מאוד, מאוד."
"אם תהיה לך הודעה בשבילה, אני אמסור לה אותה בעל־פה," אמרה. "היא לא רוצה שיחות טלפון, ולא הודעות טקסט או אימיילים. לא מהשירות ולא מאף אחד. כולל אותך."
"כל זה עצוב מאוד, גם," העיר פרוקטור אחרי רגע של הרהור חמור סבר, וכאילו רק ברגע זה נעשה ער למעטפה שהחזיק בידו, הוא מישמש בה באצבעותיו הגרומות בניסיון לאמוד את טיבה: "ממש אוֹפּוּס, אני מוכרח לומר. כמה עמודים, לדעתך?"
"אני לא יודעת."
"נייר מכתבים ביתי?" — עדיין ממשמש — "לא יכול להיות. לאף אחד אין בבית נייר בגודל כזה. רק נייר הדפסה רגיל, אני מניח."
"לא ראיתי מה יש בפנים. אמרתי לך."
"ודאי שאמרת. טוב" - בחיוך קומי קטן שלרגע ריכך אותה - "לעבודה, אם ככה. נראה שמצפה לי קריאה ארוכה. תסלחי לי אם אפרוש לחדרי?"
בחדר אורחים דל ריהוט בצידה האחר של המבואה, לילי ומארי ישבו זו מול זו בכיסאות גבשושיים מרופדים אריג משובץ עם משענות זרוע מעץ. על שולחן זכוכית שרוט ביניהן היה מונח מגש פח ועליו תרמוס קפה וביסקוויטים עגולים מצופים בשוקולד. לילי סירבה לשניהם.
"אז מה שלומה?" שאלה מארי.
"טוב עד כמה שאפשר לצַפות כשאת גוססת, תודה."
"כן, זה נורא כל זה, כמובן. תמיד ככה. אבל בראש, איך היא?"
"עוד לא מחופפת, אם לזה את מתכוונת. לא לוקחת מורפיום, לא מתאים לה. יורדת לארוחות ערב כשהיא מצליחה להסתדר."
"ועדיין נהנית מהאוכל, אני מקווה?"
לילי כבר לא היתה מסוגלת לשאת זאת, ויצאה נמרצות אל המבואה והתעסקה בסם עד שפרוקטור חזר והופיע. חדרו היה קטן יותר מן הקודם וחשוך יותר, עם וילונות רשת מלוכלכים, עבים מאוד. פרוקטור, בהקפדה על מרחק מכובד ביניהם, התמקם ליד התקן החימום שעל הקיר הרחוק. לילי לא אהבה את הבעת פניו. אתה האונקולוג בבית החולים באיפְּסוויץ', ומה שאתה עומד להגיד נועד רק למשפחה הקרובה. אתה הולך לספר לי שהיא גוססת, אבל אני יודעת את זה, אז מה נשאר?
"אני מניח כמובן מאליו שאת יודעת מה נאמר במכתב של אמך," פתח פרוקטור בנימה יובשנית. הוא לא נשמע עוד כמו הכומר שבזמנו לא אבתה להתוודות באוזניו, אלא ממשי הרבה יותר. וכשראה אותה נערכת להכחשה: "את הרעיון הכללי, בכל אופן, גם אם לא את התוכן ממש."
"כבר אמרתי לך," זרקה לילי בנוקשות. "לא את הרעיון הכללי ולא שום דבר אחר. אמא לא סיפרה לי ואני לא שאלתי."
זה המשחק שהיינו משחקות באולם השינה: כמה זמן תוכלי לנעוץ מבט בילדה האחרת בלי למצמץ או לחייך?
"בסדר, לילי, בואי נסתכל על זה אחרת," הציע פרוקטור באורך רוח מרגיז להפליא. "את לא יודעת מה יש במכתב. את לא יודעת על מה הוא. אבל סיפרת לחבר או לחברה כאלה או אחרים שאת קופצת ללונדון למסור אותו. אז למי סיפרת? כי אנחנו באמת צריכים לדעת."
"לא אמרתי אפילו מילה מזוינת אחת לאף אחד," אמרה לילי היישר אל תוך הפנים חסרות ההבעה אשר בצידו האחר של החדר. "אמא אמרה לא להגיד, אז לא אמרתי."
"לילי."
"מה?"
"אני יודע רק מעט מאוד על הנסיבות האישיות שלך. אבל המעט שאני כן יודע מספר לי, שוודאי יש לך איזשהו סוג של שותף לחיים. מה אמרת לו? או, אם זאת היא, לה? את לא יכולה פשוט להיעלם לבני הבית המיוסרים למשך יום שלם בלי להציע תירוץ כלשהו. מה טבעי יותר מלהגיד, לגמרי בדרך אגב, לחבר, לחברה, לידיד — אפילו לאיזה מכּר מזדמן — "נחשו מה? אני קופצת ללונדון כדי למסור ביד מכתב סוּפֶּר־סודי מאמא שלי?"
"אתה בא להגיד לי שזה טבעי? בשבילנו? לדבר ככה אחד לשני? למַכּר מזדמן? מה שטבעי זה שאמא אמרה שהיא לא רוצה שאני אספר את זה לנפש חיה, אז לא סיפרתי. פּלוּס זה ששטפו לי את המוח. החבר'ה שלך. החתימו אותי. לפני שלוש שנים הם כיוונו לי אקדח לראש ואמרו לי שאני מספיק מבוגרת לשמור סוד. פּלוּס זה שאין לי בן זוג, ואין לי שום חבורת בנות שאני מתקשקשת איתן."
שוב, משחק נעיצת העיניים.
"ולא סיפרתי גם לאבא שלי, אם זה מה שאתה שואל," הוסיפה בנימה שנשמעה יותר כמו הודאה.
"זה היה תנאי של אמך, שלא תספרי לו?" חקר פרוקטור בחריפות יתרה משהו.
"היא לא אמרה לספר לו, אז לא סיפרתי. זה אנחנו. אלה בני הבית. הולכים על קצות האצבעות אחד סביב השני. אולי בני הבית שלך עושים אותו דבר."
"אז ספרי לי, אם ככה, אם לא אכפת לך," המשיך פרוקטור, מניח לְמה שעשו או לא עשו בני משפחתו. "רק לשם העניין. איזו סיבה למראית עין נתת לכך שקפצת ללונדון היום?"
"אתה מתכוון מה סיפור הכיסוי שלי?"
הפנים הכחושות בצידו האחר של החדר אורו.
"כן, אני מניח," הודה פרוקטור, כאילו סיפור כיסוי הוא מושג חדש עבורו, ובהחלט משמח, בנוסף.
"אנחנו הולכים לראות גן ילדים באזור שלנו. ליד הדירה שלי בבלומסברי. כדי שסם כבר יופיע ברשימה כשהוא יהיה בן שלוש."
"נהדר. ואת באמת תעשי את זה בפועל? תלכי לראות גן אמיתי? את וסם? תפגשי את הצוות וכן הלאה? תרשמי את השם שלו?" — פרוקטור היה הדוד המודאג עכשיו, ודי משכנע בזה.
"תלוי איך סם יהיה כשאני אצליח להוציא אותו מפה."
"אנא טפלי בזה אם תוכלי," הפציר פרוקטור. "כך יהיה הרבה יותר קל כשתחזרי."
"יותר קל? מה יותר קל?" — שוב זוקפת את ראשה בכעס — "אתה מתכוון, יותר קל לשקר?"
"אני מתכוון, יותר קל לא לשקר," תיקן אותה פרוקטור בכובד ראש. "אם את אומרת שאת וסם הולכים לבקר בגן ילדים ואתם מבקרים שם, ואז את נוסעת הביתה ואומרת שביקרתם שם, איפה השקר? בלאו הכי את מספיק מתוחה. אני מסוגל רק בקושי לדמיין איך את מתמודדת עם כל זה."
לרגע לא נוח היא ידעה שהוא מתכוון לכך.
"אם כך, נותרת השאלה," הוסיף ואמר פרוקטור, חוזר לעניין, "איזו תשובה עלי לבקש ממך להחזיר לאמא שלך האמיצה עד מאוד? כי חייבים לה תשובה. והיא מוכרחה לקבל אותה."
הוא השתהה קצרות, כמו מקווה לקצת עזרה ממנה. משזו לא ניתנה לו, המשיך.
"וכמו שאמרת, היא יכולה להיות רק בעל־פה. ויהיה עלייך למסור אותה לבדך. לילי, אני באמת מצטער. אני יכול להתחיל?" הוא התחיל בין כה וכה. "התשובה שלנו היא כן מיידי על הכול. אז שלושה כֵּנים בסך הכול. המסר שלה התקבל במלוא הרצינות. הדאגות שלה יהוו בסיס לפעולה. כל התנאים שלה ייענו במלואם. תצליחי לזכור את כל זה?"
"אני אסתדר עם המילים הקצרות."
"וכמובן, תודה רבה מאוד לה על אומץ הלב והנאמנות. וגם על שלך, לילי. שוב. צר לי כל כך."
"ואבא שלי? מה אני אמורה לספר לו?" ביקשה לילי לדעת, לא מפויסת.
החיוך הקומי ההוא, עוד פעם, כמו נורית אזהרה.
"כן, הממ. את יכולה לספר לו הכול על גן הילדים שאתם הולכים לבקר בו, לא? בסופו של דבר, זו הסיבה שנסעתם היום כל הדרך ללונדון."
*
בעוד טיפות גשם ניתזות כלפיה כמו רוק מן המדרכה, לילי הרחיקה לכת עד לרחוב מָאוּנְט, ושם עצרה מונית והורתה לנהג לקחת אותה אל תחנת רחוב ליברפול. אולי היא באמת התכוונה לבקר בגן ילדים. היא כבר לא ידעה. אולי הכריזה ממש על כך אתמול בערב, אם כי הטילה ספק בדבר, כי עוד לפני כן כבר החליטה שלעולם לא תשוב ותספק הסברים למעשיה לאף אחד. ואולי הרעיון כלל לא עלה במוחה עד שפרוקטור סחט אותו ממנה. הדבר היחיד שידעה הוא: היא לא הולכת לבקר בשום גן דפוק בשביל פרוקטור. לעזאזל עם זה, ועם אימהות גוססות והסודות שלהן, ועם כל העסק.
"שומר אמונים", ג'ון לה קארה, תרגום: אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה-דביר, 192 עמודים
בשיתוף עברית
