כבר יותר מחצי יובל, או יותר מחצי מהחיים שלו, ליאונרדו דיקפריו מנסה להטביע את הטיטניק. כלומר את "טיטניק". 27 שנים חלפו מאז שקייט ווינסלט לא מצאה מספיק מקום על דלת הארון באוקייאנוס האטלנטי - ומאז היא וליאו והבמאי ג'יימס קמרון נאלצים להישאל על כך בכל ריאיון (התשובה שלנו: כן, ברור שהיה שם מקום לשניים). דיקפריו אולי שקע למצולות בסרט, אבל גם הוא יודע שגלי הטיטניק ירדפו אותו עד יום מותו. איך אפשר שלא? עם שני מיליארד דולר הכנסות בקולנוע בשעת אמת, הנעימה ההיא של סלין דיון, תואר "הסרט הרווחי בכל הזמנים" במשך תריסר שנים (עד "אווטאר", גם של קמרון, אלא מי), 15 שבועות רצופים במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות (שיא שלא נשבר מאז וספק אם יישבר), 11 אוסקרים, וכמובן מעמד חד-פעמי של סרט שנערות בוכיות חזרו אליו שוב, ושוב, ושוב, בחורף 98-97 כדי לראות את הכוכב טובע - גם דיקפריו יודע שבלית ברירה הידיעות על מותו ייפתחו במשפט, "מת ליאונרדו דיקפריו, כוכב 'טיטניק'". וזה מה-זה מבאס אותו.
תרבות - ליאונרדו דיקפריו טיטניק
"טיטניק" הוא נקודת אמצע מושלמת להתחיל בדיון על דיקפריו, היום (ב') בן 50, לא להאמין, כי במידה רבה הוא גם הסרט הכי מצליח שלו ויישאר הכי מצליח שלו - אף כוכב לא עושה שני "טיטניק" בחייו - והוא גם הסרט שהכי-פחות מייצג אותו. או ליתר דיוק: הכי פחות מייצג את סוג הכוכבות והפרסונה שדיקפריו מנסה להשיג מאז.
נתחיל במובן מאליו: דיקפריו הוא כוכב. ענק. למעשה, בין אם אתם אוהבים או שונאים אותו, הוא אחד מהכוכבים ההוליוודיים האחרונים, לצד אולי עוד ארבעה-חמישה ענקים, כמעט כולם גברים. כאלה שאתם הולכים רק בגלל נוכחותם על הפוסטר לקולנוע, לא בגלל שהם חלק מסדרה של מארוול. המהדרין יגידו שאולי הוא הכוכב היחיד האמיתי שנותר כזה לצד טום קרוז, וההתנהלות שלו בהתאם: הוא סופר בררן. בלי טלוויזיה (עדיין) וכמעט אפס תפקידי משנה, ובעיקר כזה שממתין הרבה זמן בין פרויקט לפרויקט, דואג שתסריטים יותאמו לטעם הספיציפי שלו, מכוון תמיד לאוסקר הבא, ומקפיד לעבוד רק עם הבמאים הגדולים ביותר. הסרט הבא שלו, למקרה שהתגעגעתם, הוא החדש של פול תומאס אנדרסון, "הקרב על צומת באקטאן", שלפי השמועות הוא עיבוד ליצירת הקאלט "ווינלאנד" של הסופר תומאס פינצ'ון. זה הסרט בתקציב הכי גבוה שעשה אנדרסון - 150 מיליון דולר - ותמונות ראשונות מהסט מראות את ליאו כהיפי מחוק. מסקרן.
דיקפריו בגיל 50 כבר בנה לעצמו פרסונה. וכאן מתבקש לשאול, איזה סוג כוכב הוא דיקפריו. כי כל הכוכבים הגדולים, בין אם הם רוצים או לא, בונים דמות כזו או אחרת שמלווה אותם - טיפוס אחד, שהצופים רוצים לפגוש שוב ושוב בקולנוע: טום קרוז הוא "הצעיר לנצח", טום הנקס הוא "אבא אמריקה", ג'וליה רוברטס "אמא אמריקה" (ועברה בהצלחה את המעבר ממתוקה לקצת ביצ'ית), ג'ורג' קלוני הוא "הצ'ארמר" עם השיער הכסוף עוד משלב מוקדם בקריירה, מריל סטריפ היא "השחקנית הכל-יכולה", דנזל וושינגטון הוא "השחור המלכותי", מורגן פרימן "השחור האלוהי", קיאנו ריבס - שחגגנו לו 50 לא מזמן - הוא כמובן "מיסטר זן", גם מתיו מקונוהי כזה בתוספת מבטא טקסני. חואקין פיניקס הוא כמעט תמיד "דמות שוליים פסיכית ואומללה", קלינט איסטווד "הקאובוי הנרגן", והריסון פורד סתם נרגן.
ודיקפריו? כאן הדברים נהיים מעניינים: קשה לחשוב על כוכב שעמל - או שעמלו סביבו - לבנות תדמית של כוכב מסוג אחד במשך עשור, ואז את החצי השני של הקריירה השקיע בלהרוס את התדמית הזו, ולצאת בשלום. דיקפריו נכנס לחיינו, עד "טיטניק" וכולל, בתור "אהבת נעוריי" - מפיל הצעירות, שובר הלבבות, רומיאו ב"רומיאו ויוליה". הנער הפגיע, היפה והאהוב, שלעיתים קרובות מת בסוף הסרט. הזיכרון המתוק שנשים ייזכרו בו בנוסטלגיה בגיל 100 בתור האהבה האחרונה הגדולה שהייתה להן, לפני שנטשו אותו לקפוא באוקיינוס.
והנה עברה חצי מאה פלוס, ודיקפריו הוא כבר לא כזה, די להפך. הוא כמעט תמיד "הדוש", החלאה, הצד האפל והקצת מביך של החלום האמריקאי. הוא עדיין חתיך נערי ונראה כמו ילד בן 17 - זו אגב אחת הבעיות אצלו כיום, שהוא מנצל לעיתים לטובתו, ולעיתים מתרסק. הוא פשוט מסרב להזדקן, או להתבגר - הפנים שלו נראות תמיד כאילו יתפוצצו ויתחצ'קנו שוב לפני שיגדל קצת שיער פנים. ובגיל 50 זה קצת קריפי. הוא כמעט לא מגלם אבות (כשזה כן קרה ב"האיש שנולד מחדש" ו"אל תסתכלו למעלה", זה הרגיש כל כך לא-טבעי - כאילו למד מה זה "אבא" בויקיפדיה) ותמיד עדיין נראה כמו ילד שלובש חליפה. אבל לפעמים דיקפריו החכם מנצל את הפער הזה כדי לעשות דברים מבריקים. הפער בין "הילד הנהדר" שגילם פעם לילד המזדקן שהוא בגיל 50, מאפשר לו ליצור יותר ויותר דמויות מטרידות, לא נעימות, לא חברות. הוא לא מחפש בהכרח איך להיות "ווירד"כמו ג'וני דפ או פיניקס או כריסטיאן בייל, אבל הוא כן הופך להיות בחור שגם אם הוא חבר שלך - בהדרגה אתה מבין שהוא חרא בן אדם. דוש.
כוכב מהרגע הראשון
את הדברים המתוקים והכי יפים שנאמרו על ליאונרדו דיקפריו, סיפק מקור לא צפוי במעמד עוד פחות צפוי: חואקין פיניקס. הג'וקר גילח בשנת 2020 את פרסי השחקן על "ג'וקר", בעוד דיקפריו שעשה יופי של עבודה ב"היו זמנים בהוליווד" בילה את עונת הפרסים על הכיסא, מוחא כפיים במיאוס לפיניקס שגבר עליו טקס אחר טקס. פיניקס, שלא ידוע כטיפוס חמים במיוחד, הפתיע אותו ואת כל האולם באחד הטקסים, כשהקדיש שניות ארוכות של מחווה יפה ליריבו המובס: "כשהתחלתי בביזנס הזה, כשהייתי ממש צעיר, והתחלתי ללכת לאודישנים, בסוף התהליך תמיד יש אודישן אחרון ומכריע. והייתי מגיע לשם, וזו תמיד הייתה הכרעה ביני לבין עוד שניים. ותמיד הייתי מפסיד את התפקיד לילד האחד הזה", אמר פיניקס בתסכול, גם כשהפסלון דבוק לידו. "שחקנים לא העזו להגיד את השם שלו, כי זו הייתה השפלה גדולה מדי, אבל כל מלהק בעיר היה לוחש בהתלהבות: זה ליאונרדו! זה ליאונרדו! אוף מי הליאונרדו הזה??!". הקהל מחא כפיים, ופיניקס פנה להחניף ולספר לדיקפריו הנרגש על כמה הוא היה השראה עבורו במשך 25 שנה, כלומר כשלא רצה לרצוח אותו.
הסיפור הזה מעולה, לא רק כי פיניקס הצליח אז בגיל 45 להודות שהוא עדיין חסר ביטחון מול דיקפריו (מי לא?), אלא כי הוא ממחיש את העוצמה של דיקפריו ככוכב, כפרסונה הוליוודית, מגיל מאוד-מאוד צעיר. תמיד היה סביבו דיבור, תמיד הייתה סביבו "פמליה" ומקורבים וסוכנים שדאגו לבעוט אותו קדימה. ראשונה הייתה אמא שלו, שקראה לו על שם ה"ליאונרדו" (דה וינצ'י) - עדות אולי ליומרה העצומה שהייתה לה לגבי בנה היחיד. דיקפריו נולד בלוס אנג'לס ונראה במידה רבה כמו הבוס של הכרך מההתחלה. הוא גדל בשכונה לא מאוד נחמדה עם אימו אימרלין. אביו ג'רי, כותב קומיקס מחתרתי שנראה היום כמו "ביג לבובסקי" האמיתי, עזב את הבית ואת ליאו בגיל מוקדם והיחסים ביניהם לא משהו.
לפי עדותו של דיקפריו, כילד חלם להיות "ביולוג ימי או שחקן", ואנחנו מהמרים ששחקן הייתה האופציה היותר ריאלית. זה התחיל בתפקידים בפרסומות ובסדרות ילדים ונוער, מאחת מהן הוא סולק כי התפרע על הסט. מהתפקיד הגדול הראשון שלו בגיל 15 - כשנוסף לעונה האחרונה והכושלת של הסיטקום האייטיזי האגדי "להתבגר ולהתגבר" בתור נער הומלס "חמוד" ושובב שמצטרף למשפחה - הוא הועף אחרי כמה פרקים כי גם חברי הצוות וגם קהל המעריצים לא סבלו אותו. זה לא פגם בקריירה כי כולם ראו כמה הילד הזה יפה.
כל אלה היו מהמורות קטנות בדרך לפריצה הגדולה, ואותה הוא חייב לכוכב חצי איטלקי אגדי אחר עם "דה" בשם, שעד היום משמש אצלו מקור השראה: רוברט דה נירו כמובן. זה היה דה נירו שבחר בו מתוך 400 נערים שעשו אודישנים מפרכים (אולי פיניקס בינהם?) לגלם את בנו החורג ולמעשה את התפקיד הראשי בסרט הנוגע שביים ב-1993, "כך הייתי". דיקפריו בן ה-17 שיחק בצורה מושלמת את הבן לאם חד-הורית (כן, זה עוזר כשאפשר לשאוב מהחיים האמיתיים) שחייו נהיים לסיוט כשדה נירו האלים נכנס לחייו וחיי אימו. דיקפריו היה באותו סרט המודל האידאלי לנעורים פגועים, וזכה כמובן לביקורות המעולות הראשונות בקריירה שלו. זה השלב שמלהקים מתחילים ללחוש בכל אודישן בעיר "זה ליאונרדו".
השלב הבא: מועמדות ראשונה לאוסקר. דיקפריו דרס את ג'וני דפ וגנב ממנו כל סצנה במלודרמה היפה "מה אוכל את גילברט גרייפ", שם גילם את האח המוגבל שכלית של הגיבור שבכותרת הסרט. דפ היה הכוכב הגדול באותה תקופה, דיקפריו היה העתיד. התפקיד שלו כמובן אפשר לו להראות לכולם את שריריו כשחקן, ואין דבר שהוליווד אוהבת יותר מצעירים יפים שבאים לגלם מוכי גורל עם שלל טיקים. אבל דיקפריו היה באמת מצוין, ו"גרייפ" הוא לא בדיוק סרט מחלה מביך. למרות שהפסיד את אוסקר שחקן המשנה לטומי לי ג'ונס מ"הנמלט" (ושניהם היו צריכים להפסיד לרייף פיינס על "רשימת שינדלר"), דיקפריו בן הפחות מ-20 רשם הישג כאחד המועמדים הצעירים בתולדות הקטגוריה. הוליווד החלה יותר מללחוש, אלא לצעוק: "תשיגו לי את דיקפריו לסרט הבא".
8 צפייה בגלריה
הנער החולמני, תכול העיניים עם השיער הגולש, לרוב עם פנים מיוסרות וחיוך אופטימי שמכסה על הכול. מתוך "טיטאניק"
מכאן החל מסלול של שיאים שלא נגמר בעצם עד היום. אבל החצי הראשון של הקריירה נועד למצק את תדמיתו של דיקפריו כנער החולמני, תכול העיניים עם השיער הגולש, לרוב עם פנים מיוסרות וחיוך אופטימי שמכסה על הכול. היה את "יומן נעורים" שלא הצליח מי יודע מה בקופות והפך לקאלט (והכניס למעגל החברים שלו גם את מארק וולברג, עוד כוכב שדושיותו אומנותו); היה את המערבון הקומיקסי המצוין "המהירים והמתים" ששם גילם את אחד מתפקידי המשנה האחרונים שלו (סיפור אמיתי: שרון סטון שילמה את המשכורת שלו מכספה, כי המפיקים לא היו בטוחים לגביו, טמבלים); והיה את "חדרו של מארווין" שבו שב לשתף פעולה עם המנטור דה נירו. איפשהו שם באמצע הניינטיז מסתתר סרט כמעט גנוז, אחד הבודדים שדיקפריו מתבייש בו, הדרמה ההיסטורית החצי-אירוטית "ליקוי מאורות" שבו הוא מגלם את המשורר ארתור רמבו. האובססיביים יכולים לדוג שם בפריים אחד את דיקפריו, ואת הדיקפריו שלו, מאחור, בעירום מלא. פלא שלא תמצאו את הסרט בקלות?
ואז הגיע הדאבל: "רומיאו ויוליה" ושנה אחרי "טיטניק", שהפכו אותו לשם בכל בית. "רומיאו" - גרסה מודרנית של באז לורמן באל-איי לטרגדיה של שייקספיר - היה התפקיד הכי מייצג של דיקפריו הצעיר לולא "טיטניק", במידה רבה התבנית הבסיסית ביותר על הצעיר המיוסר שמתאהב, ואז מת. על "טיטניק" נכתב כבר הכול, ובכל זאת נפנק אתכם בסיפור אחד מאחורי הקלעים שמעיד על כוחו של דיקפריו כבר בשלב הזה בקריירה: כשהגיע לפגוש את הבמאי ג'יימס קמרון, דיקפריו הופתע למצוא על השולחן במשרדו את התסריט של הסרט. "רגע רגע, אני צריך לקרוא? זה אודישן?", שאל בבוז הכוכב הצעיר, בקושי בן 21. קמרון - אחד היחידים בהוליווד שהוא יותר אגו-מניאק ממנו - לא התבלבל: "כן, אתה צריך לקרוא כמו כולם. אני לא אבזבז שנה מחיי ועשרות מיליוני דולרים על ליהוק לא נכון". הכוכב הצעיר והמפונק התיישר, קרא, והיה נהדר - גם באודישן וגם בסרט. אבל הנה עוד הוכחה לפרסונה של דיקפריו שלא תמיד מחליקה טוב בגרון לאנשים.
קובר את "הנער", מקבל באהבה את "הדוש"
ההצלחה העצומה של "טיטניק" שימחה מיליוני מעריצות בעולם, את כל מי שסביב הכוכב, ולבטח את חשבון הבנק שלו. אבל היא הרתיעה אותו, שלא לומר הגעילה. את טקס האוסקר שבו "טיטניק" גרף 11 פרסים הוא החרים על רקע התעלמות האקדמיה ממנו. גם לא הזיק שהיה "סקנדל" בקרב המעריצות על אי-העמדתו לאוסקר (מזל שלא היה אז טיקטוק). קמרון זעק על הבמה בסוף הערב את קריאת הקרב של ליאו מהסרט, "אני מלך העולם!", אבל מלך העולם לא היה באולם. כמה חודשים אחרי "טיטניק", יצא "האיש במסיכת הברזל" והוא במידה רבה התפקיד האחרון של "דיקפריו הישן", הנער.
הסרט לא הצליח, ודיקפריו במקביל הציג בסיבובי היח"צ פרסונה יותר ויותר דושית ובלתי-נסבלת. הוא התחיל להסתובב מדי ערב באל-איי עם הפמליה שלו, שכללה גם את טובי מגווייר (חברי נפש מאז ששניהם היו שחקנים-ילדים, דיקפריו עזר לו להשתקם אחרי שהסתבך בהימורים וגם השיג לו תפקיד משנה בשרי ב"גטסבי הגדול"), לוקאס האס מ"העד" - עוד שחקן-ילד שלא התבגר יפה, קווין קונולי מ"הפמליה" שבואו נגיד שאבה יותר ממקור השראה אחד מהחבורה הזו, ועוד. כתבה ב"וראייטי" ב-98' גילתה שהם קוראים לעצמם ה-Wolf Pack (חבורת הזאבים, ויש להם אפילו שרשראות תואמות, לדושים) ויותר מטריד ה-Posse Pussy. בתרגום חופשי: "משלחת הציד של הכוסיות". הם יכולים לתבוע את ה"פותמוביל" של אייל גולן על זכויות יוצרים, וגם להודות למזלם הטוב שעד עכשיו אף אחד מהם לא בכלא או מקונסל. ובכל זאת אם נחזור מהמסיבות למסך - אפשר להגיד שיש משהו מרשים בזה שדיקפריו - בניגוד למגווייר נניח - לא ניסה ליצור נתק בין "החמוד" שהוא על המסך לדוש בחיים האמיתיים, ואז להתרסק. הוא הכניס את הדוש שבתוכו בכוח לסרטים.
8 צפייה בגלריה
הכניס את הדוש שבתוכו בכוח לסרטים. מתוך "היו זמנים בהוליווד"
(צילום: באדיבות yes, Visiona Romantica)
בסוף אותה שנה מכריעה, קיבל תפקיד קטנטן (ומעולה) ב"סלבריטי" של וודי אלן - וכאן מופיעים ניצני "דיקפריו החדש": כוכב יהיר, חסר חן, בכיין, משכיב נשים שוות ברצף ובלתי-נסבל לסביבתו. פרסונה חדשה נבראה, כמעט באופן מחתרתי. דיקפריו התחיל לקחת הפסקות גדולות יותר ויותר בין סרטים. אחרי שנתיים והרבה מהמורות באוקיינוס ההודי יצא "החוף" של דני בויל, סרט עם הפקה מהגיהנום שמבוסס על רומן מיתולוגי וזכה לביקורות איומות. הוא סרט הרבה יותר טוב מהתדמית הראשונית שלו, ודיקפריו מגלם בו דמות שגם משחקת עם הפרסונה שלה: הוא מתחיל את הסרט כנער אמריקאי תמים שמחפש חוף בתולי בתאילנד, ומסיים אותו כגבר נוירוטי ודי אפל בעלילה שמזכירה את "בעל זבוב".
עברו עוד שנתיים, ודיקפריו ברא את עצמו מחדש שוב. הפעם, בגלל גבר איטלקי-אמריקאי אחר שהפך לשותפו החשוב ביותר: מרטין סקורסזה. אבל האמת שאת הקרדיט הוא שוב חייב לדה נירו. היה זה דה נירו שהמליץ לסקורסזה להמר על דיקפריו לאפוס שלו, "כנופיות ניו יורק", פרויקט שפיתח הבמאי מאז שנות ה-70. סקורסזה חשש שמדובר בפרחח, ודה נירו עדכן אותו שלא, יש לילד כישרון. ובכן, בצילומים הבלתי-נגמרים של הסרט ברומא דיקפריו באמת התנהג כפרחח, אבל ההזדמנות לעבוד עם מרטי קצת יישרה אותו. לא מיד. הדיווחים מהסט ב"כנופיית ניו יורק" כללו גם עדויות על איך יום אחד הבמאי המזדקן ומהיר הלשון נזף מול כל הצוות בכוכב הכי גדול בהוליווד שהגיע באיחור לסט, כנראה שיכור מאיזו מסיבה. כמו במקרה עם קמרון, דיקפריו - זה שעצם אישור הפרויקט היה תלוי בליהוקו - שתק, והתיישר. כאן החל שיתוף הפעולה העשיר, שבהתחלה לא נראה הגיוני לחובבי קולנוע סנובים, בין הבמאי הבומר האינלקטואל שגדל על קולנוע איטלקי בניו-יורק, לבן דור האיקס הפרוע מלוס אנג'לס. לכאורה סקורסזה לא היה אמור לתת לו צ'אנס נוסף, אבל הוא מצא בדיקפריו משהו: רצינות, וכישרון.
8 צפייה בגלריה
לא היה אמור לתת לו צ'אנס נוסף, אבל הוא מצא בו רצינות וכישרון. סקורסזה ודיקפריו
(צילום: Gettyimages)
שישה סרטים עשו סקורסזה ודיקפריו ביחד ("כנופיות", "הטייס", "השתולים", "שאטר איינלנד", "הזאב מוול סטריט", "רוצחי פרח הירח") - בכל אחד מהם ליאו משחק יותר טוב או לפחות טוב כמו בקודם. למעשה, אם מסתכלים על נקודת הפתיחה, ב"כנופיות ניו יורק" דיקפריו שיחק די גרוע. הוא זייף במבטא, נראה אבוד וחיוור, ובעיקר הואפל לחלוטין על ידי דניאל דיי לואיס האימתני, שמוחק אותו כ"בוטצ'ר ביל". אבל הוא החליט לא להיכנס למקומות של עלבון, אלא ללמוד ממי שהוא באמת החשיב לאגדות קולנוע ומקורות השראה. ועקומת הלמידה שלו מדהימה.
ב"טייס" מ-2004 עוד שיחק לא משהו, בביוגרפיה לא אחידה של סקורסזה על הווארד יוז (הוא נראה קצת כמו ילד שהדביקו לו שפם). אבל הטיקים שם והשטיקים הספיקו למועמדות לא-מוצדקת לאוסקר (את עונת הפרסים הזו בילה בלמחוא כפיים לגיימי פוקס על "ריי"). העיקר שזה נתן לו ולמרטי בוסט ביטחון להמשיך בשת"פ ובניסויים המשותפים. מ"השתולים" וצפונה, כל התפקידים שלו בסרטיו מעולים. ובראשם, "הזאב מוול סטריט" - שעוד נחזור אליו.
ולא היה רק את סקורסזה: דיקפריו עשה סיבוב אצל ספילברג כמעט במקביל באחד מתפקידיו הטובים, "תפוס אותי אם תוכל" - לכאורה סרט קליל יותר, על דמות מתוקה וילדותית יותר, אבל בדרכו סרט סופר-חכם וחושפני, גם לבמאי וגם לכוכב. ליאו בן הכמעט 30 אז גילם טינאייג'ר (עובד), שנראה קצת מבוגר מגילו (עובד), בן להורים גרושים (צ'ק), שבורח מהבית ועובר לעיר הגדולה, ומפרנס את עצמו עם מעשי נוכלות והתחפשות לרופאים, טייסים ועורכי דין (דומה מספיק), וכמובן הדובדבן שבקצפת זה הרבה סקס, מסיבות וחיים טובים מלאי שמפניה שמכסים על ריק גדול בפנים (בול פגיעה).
בשנים הבאות, בין סקורסזה לסקורסזה, ליאו היה עסוק: הוא עשה סיבוב אצל נולאן ב"התחלה" המצוין, בדרמה המלחמתית המצפונית "לגעת ביהלום" (מועמדות שלישית לאוסקר, למרות המבטא האפריקני המזעזע) ושם גם החל לטפח את הפרסונה האקטיביסטית שלו. הוא השתתף ב"גוף השקרים" של רידלי סקוט שקורה באזורנו ובו הוא רודף אחרי הטרוריסט אלון אבוטבול (סרט לא רע), ויש לו שת"פ אחד כושל במיוחד עם קלינט איסטווד - בדרמה "ג'יי אדגר" שהייתה אמורה להביא לו אוסקר, אבל היה אחד הפלופים הבודדים של שניהם. ב"ג'יי אדגר" נחשפו גם כל החסרונות של דיקפריו כשחקן: הוא אולי יודע לגלם טיפוסים אינטנסיביים, אבל כשהוא צריך באמת להפוך למישהו אחר, להתחפש, ובמיוחד אם הוא מתקין איפור ופאה של מישהו שהוא קצת יותר מבוגר ממנו - ובכן, מדובר בחבובה. הוא שחקן מצוין, לבטח כוכב, זה לא אומר שהוא מאוד ורסטילי או תמיד אמין.
באופן אירוני זה נכון גם לסרט הכי מצליח שלו מבחינת פרסים, וזה שעליו זכה סוף סוף באוסקר - מערבון ההישרדות "האיש שנולד מחדש" מ-2016. בזמנו, נראה היה כאילו כל הוליווד מתארגנת כדי לתת סוף סוף פרס לליאו שראה את הפסלון חומק ממנו שוב ושוב, כדי שיעזוב אותנו בשקט. בדיעבד, הסרט הזה היה "אוסקר בייט" מהסוג הנפוח ביותר: סרט הוליוודי, עתיר תקציב, שבו הכוכב משמין/מרזה/קופא למוות/מוכה/מותקף על ידי דוב ושם על עצמו את כל התלבושות והאיפור בעולם כדי להיראות כמו משהו שהוא בבירור לא. וזוכה באוסקר. לא נורא, היה ברור לכולם שזה יותר פרס למפעל חיים, ודי מוצדק האמת ככזה, ולא למשחק.
בשנות ה-2000 הניסיוניות והשאפתניות של דיקפריו היו שני סרטים מעניינים שהיו בדרכם "פאק יו" ישיר ל"טיטניק": הראשון "חלון פנורמי" המאתגר והמעיק מאוד של סם מנדס, שבו איחד כוחות עם ווינסלט, והראה במידה רבה איך נראה האיחוד הרומנטי של ג'ק ורוז מ"טיטניק" אם היו מתחתנים ועוברים לפרברים. במילה אחת: חרא. "חלון" הוא סרט תיאטרלי, מר, די מדכא, שכשיצא ב-2008 הוא לא מאוד הצליח, אבל במידה רבה אפשר להעריך את האומץ של דיקפריו להשתתף בו. הוא מגלם שם בעל בוגדני בשנות ה-50 שמתעלל רגשית באשתו, והוא קצת דון דרייפר בלי הכריזמה או רגעי החסד. הסרט השני הוא "גטסבי הגדול" שבו שב לשתף פעולה עם באז לורמן מ"רומיאו ויוליה". למרות שעל הנייר זה עוד עיבוד פופי לקלאסיקה ספרותית (הפעם של סקוט פיצג'רלד), הוא גם בדרכו קצת המשך לא רשמי ל"טיטניק" (כלומר, לפי תיאוריית רשת שמסתובבת ומנמקת היטב למה ליאו שם הוא בעצם ג'ק שניצל מטביעה). גם בו דיקפריו מגלם ילד מזדקן, אלוף מסיבות, ואדם עם ריק עצום בליבו.
בין לבין הוא התחיל בשיתוף פעולה נוסף עם במאי ממוצא איטלקי, וגם הוא חובב ביקורים בישראל ובנות זוג כשרות: טרנטינו. ב"ג'אנגו ללא מעצורים", קוונטין "שלנו" מכיכר המדינה, נתן לדיקפריו הזדמנות ראשונה להתנסות באמת בתפקיד הנבל, בלי בג"ץ ובלי בצלם, והוא היה מצוין שם - יותר טוב מכל הסרט כבעל העבדים הדרומי הרצחני קאלווין קאנדי. כנראה שרק במאי בסדר הגודל של טרנטינו היה יכול לשכנע את ליאו לאבד את כל היומרות לגלם אדם עם נקודת אור.
8 צפייה בגלריה
רק במאי בסדר הגודל של טרנטינו היה יכול לשכנע את ליאו לאבד את כל היומרות לגלם אדם עם נקודת אור. מתוך "ג'אנגו ללא מעצורים"
(צילום: באדיבות yes, Visiona Romantica.)
התפקיד השני הוא כנראה בסרט הכי בוגר ושלם של דיקפריו, לפחות כשחקן - "היו זמנים בהוליווד". ושוב, דיקפריו ניצל בו את הפרסונה הדושית שלו כדי ליצור דמות מפונקת, נוירוטית אך כובשת. אדם שאנחנו מרחמים עליו ורוצים בטובתו, למרות שהוא כוכב עשיר ובכיין שחי בווילה עם בריכה. אבל זה עבד, כי זה היה כל כך חושפני - לא למי שהוא דיקפריו באמת, אלא למה שהוא חרד להפוך. ליאונרדו גילם שם כוכב קולנוע לשעבר שהתדרדר לתפקידי משנה בסדרות בשנות ה-60, שבהן הוא מגלם רק את הנבל וכולם מסבירים לו שהוא בדרך למטה. הוא חולם לחזור לעשות סרטים (עם פולנסקי) אבל זה אפשרי רק בפנטזיה. בתוך המעשייה הזו שרקח טרנטינו, מגולם גם החשש הכי גדול של דיקפריו - שמתישהו מישהו יראה אותו כמשהו שאינו כוכב יותר. שהוא יהיה Has Been. וזה מעורר חיבה, ורחמים.
לא בחור להביא הביתה עם תקווה לטבעת - וזה בסדר
בכתבה הארוכה הזו - מתנצלים אם הגעתם עד לכאן בנסיבות הללו - לא תמצאו סקירה של שרשרת הדוגמניות והאושיות שדיקפריו יצא איתן. לא ניתוח של מערכת יחסיו עם בר רפאלי או ג'יזל בונדשן, ולא את התהייה הארכאית מתי הוא יתמסד כבר, אחרי שאפילו ג'ורג' קלוני נכנע. 20 אלף מנחי תוכניות לייט-נייט כבר צחקו עליו, כולל בפניו, על נטייתו לזרוק נשים אחרי שעברו את גיל 25, ויש גם גרף מצחיק שמתסתובב ברשת ומוכיח את זה.
8 צפייה בגלריה
לא שם על מה אתם חושבים עליו ועל העדפותיו הרומנטיות. ליאונרדו דיקפריו וג'יזל בונדשן, בטקס האוסקר 2005
(צילום: Frank Micelotta/Getty Images)
אבל דיקפריו לא שם על זה, ולא שם על מה אתם חושבים עליו ועל העדפותיו הרומנטיות. כאדם פרטי, הוא כנראה לא בדיוק טיפוס נעים. בטח לא בחור להביא הביתה עם תקווה לטבעת, ולא יעזרו אלף משימות האקטיביזם שלו למעט איכות הסביבה ונאומים מתחסדים על עתיד האנושות והקולנוע. הוא חי בספרה אחרת מרוב בני האדם, וכל עוד הוא לא פוגע במישהו, מותר לו, ושייהנה. אבל הדבר הבאמת יפה בדיקפריו, שאת כל הדושיות הזו הוא הכניס יפה לסרטיו, ולא נרתע.
וזו אולי הסיבה, שיש עוד סיכוי קטן שביום מותו של ליאונרדו דיקפריו, שיזכה ל-120, אולי הכותרות יכריזו "מת כוכב 'הזאב מוול סטריט'", ולא כוכב "טינטניק". בסרט ההוא של סקורסזה מ-2013, שבו דיקפריו גילם את איש הכספים הרמאי, הגס, הבהמי, חסר כל הבושה, המנ-מניאק - הוא במידה רבה הצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם להיות נבלה שמוציא אצבע משולשת לאמריקה, לגלם את כל רעות הקפיטליזם, ועדיין להישאר מודל להערצה. ובעיקר: להיות קורע מצחוק. כשחושבים עכשיו שלבית הלבן נבחר בשנית טיפוס שהוא בעצמו קצת "זאב מוול סטריט", בריון, גס, מצליחן לרוב, עלוב לפעמים, מצחיק ומחריד במקביל, חסר כל כבוד לחוקים ולנורמה ועדיין כולם רוצים להיות כמוהו - אפשר גם לומר שנבואת הדושים שישתלטו על אמריקה של ליאו רלוונטית במיוחד. מזל טוב דיקפריו, תישאר רע.
