כבר 20 שנה שדני ליטני מתמודד עם בעיות השמיעה הקשות שהכו באוזניו וגם בקריירה שלו, שתפרה שירי נצח מוזהבים בפלייליסט הישראלי. כל שנה שחלפה החלישה עוד יותר את יכולות השמיעה של ליטני, עד שהיה חייב להכריע לאן הולכים מכאן: ניתוח שתל באוזן - שבלול - או חירשות מוחלטת. ליטני, בקרוב בן 79, הלך על ניתוח, שעשוי לאפשר לו לשמוע טוב יותר אבל גם עלול, במקרה הפחות טוב, לסמן את סוף קריירת הבמה שלו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בסוף השבוע הזה הוא אמור לעלות למה שהגדיר, "אולי ההופעה האחרונה בחיי". הוא תיכנן הופעה אחת ביום חמישי האחרון, אך בעקבות הביקוש הרב ייערכו עוד שתיים נוספות: מחר בערב וביום חמישי הבא, כולן במרכז ענב בתל־אביב. "זה ממש ככה", הוא אומר בלי רסיסים של פאתוס, "אני משלים עם העובדה שבעצם זהו, זה סוף הדרך שלי במוזיקה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
למה בעצם? הסתדרת עם כל המגבלות בעשורים האחרונים, הופעת.
"שמע, השתלת השבלול משנה את כל החיים, כי אז אתה בעצם מקבל סוג של שמיעה אחרת לגמרי, שצריך ללמוד אותה. אחרי הניתוח נדרשים סביב חודש וחצי להחלים מהקידוח בתוך הראש בעצם, ואז אני צריך לבוא לבית החולים תל השומר פעם־פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים, כדי לעשות כיוונים של כל המערכת הזאת. משיחות עם אנשים שעברו את אותו ניתוח הבנתי שהכל אחר כך נשמע אחרת, ולכן ספק גדול אם אוכל בכלל להמשיך לעשות מוזיקה ולנגן. נגיד, הקול שלך יכול להישמע לי פתאום כמו הקול של אריק קלפטון. עד כדי כך".
זה לא הכי רע לשמוע יותר קלפטונים בעולם.
"בשבילך, לא יודע אם בשבילי. בעניין המוזיקה אני לא מצליח לקבל תשובות ברורות. חלק אומרים שכן שומעים מוזיקה טוב אחרי הניתוח הזה, חלק טוענים שלא שומעים מוזיקה בכלל או ששומעים בצורה לגמרי מעוותת. מה שבטוח זה ששנה שלמה לפחות אני לא אוכל להופיע. הלאה? רק נשאר להחזיק אצבעות. נורא תלוי עד כמה יצליח הניתוח ועד כמה אני אצליח ללמוד את העולם החדש שאשמע אחרי. הניסיון הוא תחילה לשתל באוזן ימין".
סיבה מיוחדת?
צוחק: "כי קשה לי לשמוע את הימין".
פאנץ' לא רע.
"ברצינות, כי זו אוזן ימין שהולכת להיגמר טוטאלית. באוזן השנייה אני עוד קצת שומע. אבל אם הניתוח יצליח, אולי אוכל לעשות גם בצד השני".
"אני כבר לא יכול לשיר או לנגן, כי אני לא שומע. אני גם לא ממש מתכונן להופעה כמו שצריך, בגלל אותן מגבלות. אני שותה בירה, זורק את עצמי פנימה במופע בלי לחשוב על כל מה שמסביב, וזה עובד"
לתהליך אובדן השמיעה הצטרף טנטון מרגיז וגם תופעות שכללו רעשים שונים שמפריעים ביום־יום וכתוצאה, חוסר יכולת לדייק בצלילים. הסיבה העיקרית, כך פירטו הרופאים, הייתה שהייתו רבת־השנים בווליום גבוה מדי שאיתגר את האוזניים בצורה חסרת תקנה. לאדם שהשמיעה עבורו היא כלי מרכזי בקריירה, התוצאות היו הרסניות. ליטני נאלץ להפסיק כמעט להקליט מוזיקה חדשה, למרות שהוציא שירים פה ושם, ולהסתפק בהרבה פחות הופעות, תוך יכולת באמת עילאית להתמודד עם המגבלות כשהוא מגיע לבמה ובכל זאת לשיר בסולמות הנכונים. במקרה שלו, המשפט "אתן לך אותי בכמה דוגמאות", מתוך אחד מלהיטי ההיכר שלו, ''משבר אמון'', קיבל משמעות נוספת. "התרגלתי עם השנים לאובדן השמיעה", הוא אומר, "הרי זה מה יש. אבל הפעם זה משבר חריף מאוד עבורי. הבמה היא הבית שלי, פחות או יותר, והאפשרות לוותר עליה מעבירה בי מחשבות מאוד קשות. בוא נגיד את האמת, זה די הורס אותי מבפנים אבל אין לי ברירה אלא לבחור בדרך הזאת".
מפחד?
"גם, כן, אפילו מאוד מפחד מהניתוח. אני כן בידיים טובות. בכלל, אני די המום מכל הטררם סביבי, לא זוכר דבר כזה. אנשים מציפים אותי בהודעות עידוד, מספרים לי למה עליי לצפות, זה מאוד מרגש ואני מתהלך כבר כמה ימים בסוג של הלם. לא חשבתי שזה יעשה בום כזה, לא חשבתי שאני ככה מזיז לאנשים".
אז לפחות מרגיש קצת טוב יותר עמוק בפנים?
"לא באמת. אני מרגיש רע מאוד. עובר לי הרבה בראש שזו בעצם ההופעה האחרונה, שאני לא אראה יותר את הבמה מהצד שאני אוהב ורגיל אליו. תשמע, אני הכי מתגעגע היום למוזיקה. כשאתה מופיע פעם־פעמיים בחודש מקסימום, כמו מה שקורה איתי בשנים האחרונות, זה לא נקרא מבחינתי לעשות מוזיקה באמת".
ובאולפן, בבית?
"אני כבר לא יכול לשיר או לנגן, כי אני לא שומע. אני גם לא ממש מתכונן להופעה כמו שצריך, בגלל אותן מגבלות. תראה, אם אני לא מופיע שלושה־ארבעה חודשים וצריך לבוא פתאום לבלאנס, אני כבר לא זוכר הכול, מתי להיכנס, באיזה סולם וכל זה".
אז איך מופיעים בלי להתכונן?
"נורא פשוט. אני שותה בירה, זורק את עצמי פנימה במופע בלי לחשוב על כל מה שמסביב, וזה עובד. בגלל זה אני מקפיד היום לשיר רק חומרים שטבועים בי חזק, שאני מכיר ממש בעל פה מכל כיוון".
למשל?
"'משבר אמון', 'יחס חם', 'ציף ציף על הרציף'".
להיטי ענק. מצוין.
"נו, כמה אתה יכול לעשות שוב ושוב את אותם שירים ולהרגיש אותם באמת, להתרגש מהם? לפעמים קשה לי להיכנס אליהם, אפילו נמאס לי, אני מודה. זה כאילו על אוטומט ומאבד רגש, ואני לא אוהב לשיר ללא רגש. אבל עדיין יש שירים מסוימים שבהם אני מתרגש כל פעם מחדש. אבל אם עכשיו אגיד איזה שם של שיר, יש סיכוי שאולי תשאל עוד חודש ואגיד לך שגם מהשיר הזה נמאס לי".
מזל שלרדיו לא נמאס, השירים שלך מתנגנים שוב ושוב.
"זה כיף לדעת, אבל אני לא שומע מוזיקה כבר כמעט עשור וזה הדבר שאולי הכי חסר לי, אפילו יותר מההופעות, כי אלה החיים שלי בסוף וזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות בהם טוב יחסית, פחות או יותר. הדבר העצוב הוא שגם אם מנגנים שיר שלי ברדיו, אני לפעמים לא מזהה. אם אני לא תופס בדיוק את המילים ברגע מסוים, אני כבר לא יכול לעקוב. קשה לי. הרעשים באוזניים תמיד ישנם וזה לא יעבור גם אחרי ניתוח השתל".
"ציף ציף על הרציף"
כועס על עצמך, על ההזנחה אולי שגרמה לאובדן השמיעה?
"נו, וזה יעזור לי? ברור לי שהמצב היום הוא תוצאה של ההופעות, הרמקולים העוצמתיים, התופים שהולמים בראש. אבל מה שהיה היה, אין מה להתעצבן על זה. יש מצב קיים, ואני לא חושב אחורנית אם יש לי מה לעשות או אין, כי זה חלב שנשפך. זה התחיל מהרעש במוזיקה, בצורה הדרגתית. בהתחלה הבנתי שאני לא שומע את הטונים נכון ואז זה התפתח למצב הגרוע, שאם עכשיו אני מוריד את מכשירי השמיעה שלי, אני לא יכול לשמוע שום דבר כמעט, רק אם צועקים חזק מאוד".
מתסכל.
"מאוד, לכן אני מנסה לא להקדיש הרבה מחשבה לשאלה מה היה קורה אילו, רק להמליץ לאנשים שעל במות לשים אטמים ולהתגונן".
אגב, למה חיכית עד היום?
"כשבעיות השמיעה התחילו, איפשהו בגיל 60, לא חשבתי שאני צריך לעשות משהו כי הצלחתי לשמוע עדיין. גם אחרי שהחריף המצב, עדיין הופעתי, עם כל המגבלות. העלו בפניי את האפשרות של הניתוח מזמן, אבל פחדתי מהדבר עצמו, כמו גם מההשלכות שלו. אז משכתי ומשכתי עד שלא הייתה ברירה, ולקראת גיל 79 הגעתי למצב שבו אני חייב את הניתוח כדי להמשיך בצורה יותר טובה בחיים. בכל זאת נותרו לי איזה שלוש־ארבע שנים לחיות".
למה ככה? עד 120.
"קראתי שהממוצע לחיים לגבר בארץ הוא משהו כמו 82־83, ככה שלפי הספירה הזאת נשארו לי עוד שלוש שנים לפחות. אני לא מפחד ממוות, אני מפחד מלסבול לפני המוות. בוא נגיד את האמת: לא אתה, לא אני ולא אף אחד יכול לדעת כמה נשאר לי לחיות. אז כן, נקווה לכמה שיותר".
הנה הוצאתי ממך אופטימיות.
"זה יהיה מצחיק אם אני אעשה עכשיו ניתוח שבלול ואז, שנה אחרי, אני אמות. אז מה, מה עשינו בזה? שנה לוקח רק לחפש את עצמך אחרי וזה אולי יהיה מאוחר מדי. אבל הנה אני רואה שהפכת פתאום דרמטי, אני סתם צוחק".
מזל.
"אבל האפשרות הזאת קיימת, אגב".
"משבר אמון"
הוא אחד מהמוזיקאים הגדולים שצמחו פה, אפילו קיבל את הכינוי בוב דילן הישראלי במהלך השנים. נולד בשנת 1943 בחיפה כדניאל ליטובסקי, בהמשך גדל בירושלים ועם גירושי הוריו עבר לגור בקיבוצים כמו עין השופט ושער העמקים. נחשב לילד פלא, עילוי בנגינה על פסנתר, ולמד להתמחות בכלים נוספים, כמו גיטרה ואקורדיון. לאחר מכן שב לכרמל והקים להקה בשם ''הרווקים''. אחרי שירות במסלול קרבי, התחיל קריירה כשחקן בתיאטרון חיפה. במקביל, המשיך להופיע בשלישיית הרווקים עד לפריצת דרך של ממש בסוף שנות ה־60, עם קבלת תפקיד ראשי במחזמר ''איש חסיד היה''. "היינו מופיעים לפעמים ארבע פעמים ביום, בכל המדינה, תקופה שמאוד אהבתי", הוא נזכר.
אחרי הצלחה גדולה של המחזה, ליטני כבר נחשב לכוכב רבגוני. הוא החל להלחין להיטים גדולים, תחילה לאחרים, למשל את אותו ''ציף ציף מעל הרציף'' ל"שלושרים", את "ולא היה בינינו אלא זוהר" לצילה דגן ואת "כל שהיה בינינו" ליזהר כהן הצעיר, אז סולן צוות הווי נח"ל. ההמשך כלל שני מופעי במה מצליחים עם יהונתן גפן וגם אלבום עם להקת "שמיים". רק בגיל המאוחר לזמר, 35, העז להוציא אלבום סולו.
התברר שהיה שווה לחכות. "יחס חם" זכה להצלחה מסחררת והנפיק את להיטי הענק של ליטני, כולל שיר הנושא. אגב, באותה שנה, 1978, נערך גם מבצע ליטני, בלבנון, צמד מילים שיזכה לכותרת כמעט בכל כתבה שנייה עליו. "ואני לא בטוח שצה"ל אכן תיאם איתי את המבצע", הוא אומר. דבר אחד בטוח: אחרי האלבום הזה, היחס אליו בהחלט היה חם. ליטני המשיך בקריירת משחק, חרש את הבמות בארץ ושמר על מקום שונה בנוף המוזיקה הישראלית, לא מתמסחר, לא מתחנף, מאוד מודע לעצמו, מגיש מעולה, גם מדבב מצוין - וגאה מאוד, בעיקר בשירים שלו שפחות הצליחו.
"צבע אחר"
"שמע, את 'משבר אמון' למשל כתבתי בחמש דקות מחוץ לאולפן ועד היום מוזר לי שאנשים מתחתנים איתו. מאוד הופתעתי שהשיר הזה הצליח בכלל. אבל אם תשאל אותי, ואתה תשאל, אני למשל אוהב הרבה יותר את השיר 'צבע אחר', שכתב לי מאיר אריאל ז"ל וספק אם הרבה מכירים. מאיר ואני עבדנו הרבה יחד, כתבנו די הרבה שירים, וכשהוא נפטר פתאום השיר הפך לסוג של נבואה. הוא כותב שם, 'באתי אלייך, אל זרועות הדממה הדקה'. בפרשנות שלי, הוא כאילו מנבא את מותו. זה שיר שמעלה לי צמרמורת כל פעם מחדש ובגלל זה אני לא שר אותו כבר. נפשית זה לא קל לי".
ב־1992 ליטני נכנס לנעלי דמותו הבלתי נשכחת של הפסנתרן צ'רניאק בסרט 'החיים על פי אגפא'. "באתי אל אסי דיין הביתה, רציתי לשמוע מה התפקיד, שיסביר לי. דפקתי בדלת. יצא משם ענן עשן ובתוכו אדם, זה היה אסי, והוא לא היה הכי קומוניקטיבי באותו יום, משאיר לך לשער למה. אז אני שואל אותו, 'אסי, מה אני צריך לעשות בסרט?' והוא עונה: 'תהיה כמו הבחור המוזיקאי שהיה יושב בכסית, רק בלי הצעקות. וזהו, יהיה בסדר'. ככה זה נגמר, אפילו לא נכנסתי לדירה שלו לנסות משהו".
כישרון טבעי.
"מה שכן, בוא נעשה פה תיקון היסטורי. לימים שמעתי שהמפיקים של הסרט טענו שהם עצמם אחראים לבימוי, כי אסי, בגלל מצבו, לא היה בקו שמאפשר פעילות מאוד מדויקת, נקרא לזה ככה. אני הייתי שם, והאמת היא אחרת לגמרי. אסי בצילומים היה חד כמו סכין ועשה את הכול צ'יק צ'ק. הדבר הכי יפה היה החופש הגדול שנתן לשחקנים. היה מאלף לעבוד איתו".
"כשאתה לא שומע מה מדברים ואתה מאבד לאט־לאט את היכולת להבין, קורה ניתוק מהסביבה. מעין בדידות כזאת. ברגע שאתה מנותק, אתה פחות ופחות משתמש בשפה, במילים, ואז השכחה שולטת"
ליטני יכול לזכור כמעט כל פרט מהתקופה ההיא, אבל הזיכרון לטווח קצר סובל מפגיעה עם השנים. "אין מה לעשות, יש סימנים וזה חלק מההשפעה של אובדן השמיעה".
למשל?
"אני יושב עם אנשים ולפעמים לא מבין על מה הם מדברים. יש לנו פרלמנט שבועי עם שייקה לוי, ננסי ברנדס וכל מיני חבר'ה משובחים. לפעמים אני לא שומע אותם בכלל, ולפעמים, כשאני כבר שומע, אני לא יכול להבין מה הם אומרים. התוצאה ברורה".
כלומר?
"הבנתי שבמצב כזה, כשאני לא יכול לדבר ולא שומע, אני מאבד מהיכולת הקוגניטיבית שלי. הרי מה קורה? כשאתה לא שומע מה מדברים ואתה מאבד לאט־לאט את היכולת להבין, קורה ניתוק מהסביבה. אז במקום להשתתף בשיחות, אובדן השמיעה גם גורם לי לבעיות בזיכרון".
וזה חוזר פחות או יותר?
"כן. ברגע שאתה מנותק, אתה פחות ופחות משתמש בשפה, במילים, ואז השכחה שולטת. אני לא יודע אם זה ישתפר אחרי ניתוח השבלול אבל מקווה שזה לפחות יעצור את התהליך. במצב הנוכחי יש בי מעין בדידות כזאת, כי כשאתה לא שומע, אתה די מבודד למעשה".
2 צפייה בגלריה
''היה מאלף''. ליטני בסרט ''החיים על פי אגפא'', 1992
(צילום: מתוך הסרט 'החיים על פי אגפא')
בכך לא הסתיימו הצרות הרפואיות של ליטני. לפני מספר שנים אובחן כלוקה במחלת מנייר, הפרעה במערכת שיווי המשקל שנגרמה כתוצאה מהבעיות באוזניו. "האלוהים הטוב צירף לי את המחלה הזאת, שמביאה לסחרחורות, ובכל התקף כזה יש עוד פגיעה בשמיעה וגם איכשהו נכנסים עוד רעשים. הרופא אמר לי, 'המנייר שלך תיגמר כשאתה תיגמר'. אני מקווה שבכל זאת אנצח בתחרות הזאת".
השנים נתנו סימנים גם בגבו הדואב תמידית, בכאב שהוקרן לרגליים. "אבל אני עדיין הולך סביב חמישה קילומטרים ביום, אחרי שלמדתי לחיות עם הכאבים. אני פשוט לוקח כדור חזק - וקדימה. היו זמנים שלא יכולתי ללכת בלי קביים, כי יש לי חמש פריצות דיסק בגב. אתה מכיר את זה שאתה נוסע באיזה כביש, יש לך כיכר ואז אתה מסתובב וממשיך ישר?"
בהחלט.
"אז ככה נראה עמוד השדרה שלי. ישר־ישר, חצי עיגול, ועוד פעם ישר. עכשיו, מה קורה? אני מאבד גובה בגלל זה. הייתי 1.82 מטר, עכשיו אני 1.75 מטר. ירדתי שבעה סנטימטרים וממה שקראתי, בדרך כלל הירידה בגובה עם השנים המאוחרות נאמדת בדרך כלל בשלושה סנטימטרים. אני ירדתי הרבה יותר כי כל שחיקת דיסק מורידה את הגובה".
שמע בן אדם, אתה מתמודד עם הרבה.
"לכן כשאני אומר שאני לא יודע כמה שנים נותרו לי לחיות, תאמין לי. ברוב השנים לא חייתי בריא בכלל. המון סיגריות, מזון לא בריא, ארוחות בלילה, כל הדברים האלה. יצא שגם יש לי הרבה הפרעות אורתופדיות, והברכיים לא משהו, אבל אני לא פה כדי להתבכיין. עובדים עם מה שיש".
איפשהו בתחילת שנות ה־80, סדר היום שלו התהפך. את הראיון אנחנו מנהלים בשעה שש בבוקר, שזה למעשה כמעט אמצע היום עבורו. "זה מה שקורה כשאתה מתרגל לחיי לילה. היה לי את מועדון 'הבקתה' עם שותפים, הייתי פותח בערב וסוגר אחרי עשר בבוקר. זה דפק לי את כל לוחות הזמנים באופן בלתי הפיך".
איך נראה יום ממוצע שלך?
"אני ישן משמונה בבוקר עד 11 וחצי בבוקר. ואז קם, הולך לפארק ברעננה כמעט כל יום, צעדה, קצת מכשיר כושר שיש שם. זה עושה את העבודה. בסביבות שתיים בצהריים אני הולך לישון שש שעות ואז, בשמונה בערב, הליכה עם חברים. מאכיל את החתולים, הכלבים. בשלוש בלילה אני כבר אוכל את הארוחה המרכזית של היום, ארוחת הצהריים, כמו שאני קורא לה. זו למעשה הארוחה היחידה שאני אוכל ביום".
למה?
"התרגלתי. לא צריך יותר מזה. אחר כך רואה טלוויזיה עד חמש וחצי בבוקר, עושה קצת תשבצים עד שמונה בבוקר ואז הולך לשנ"צ".
ככה גם בקורונה?
"זה החריף בקורונה. לפני המגפה הזאת הייתי קם יותר מוקדם, יותר פעיל במשך היום עצמו. עכשיו, בגלל הקורונה וכל החולרות האלה, יצרתי לי את השנ"צ בשמונה בבוקר".
ניסית לטפל בזה פעם?
"בטח. הרופאים המליצו לי לעבוד על זה, כי היפוך סדר היום מזעזע את כל המערכת שלך. אבל כדי להתחיל לטפל בזה אני צריך ללכת למרפאת שינה ולהתחבר לאלקטרודות, דבר מעצבן. לא היה לי רצון או כוח לעשות את זה".
הוא נשוי בשנית לענת, בת 58, "שמלווה אותי ועוזרת לי בהכול. היא לא יכולה לעזור יותר ממה שהיא עושה היום". יש לו שני ילדים מהנישואים האלה ועוד שניים מהקודמים, גם ארבעה נכדים. "את הילדים אני לא רואה הרבה כמו שהייתי רוצה. זה שאני ישן ביום וער בלילה, משאיר זמן מצומצם לראות אותם. מאז הקורונה גם קשה לי להיפגש עם הנכדים. לפעמים יש פרק זמן של חודשיים שאני לא פוגש אותם, מתגעגע וגם מרגיש שאני לא סבא הכי טוב. חייב לראות אותם יותר".
איך הסתדרת כלכלית בקורונה, ללא הופעות?
"קיבלנו פיצוי מהמדינה, לא מי יודע מה. זה כמובן לא קרוב לפרנסה. אבל איכשהו מתמודדים. לא הייתי אומר על המצב הכלכלי שלי שהוא טוב, כי אני כמעט לא מכניס כסף. אשתי עצמאית, אחראית יותר על הצד הפיננסי במשפחה, אז איכשהו מסתדרים. אני לא זה שיתלונן פה על המצב הכלכלי".
אוקיי, אבל אולי המדינה יכולה לעשות יותר?
"ברור, אבל אני לא כועס על אף אחד ולא כועס על דברים שאין לי אפשרות לשנות. יש לי צרות אחרות להתעסק איתן. הממשלה הקודמת לא עשתה מספיק עבור האמנים והממשלה החדשה המשיכה בקו הזה. אנחנו הרי הראשונים להפסיק לעבוד והאחרונים לחזור. בקיצור, אכלנו אותה בקורונה, בטח אם אתה אמן יותר מבוגר שצריך לשמור על עצמו".
התחסנת?
"כמובן. אני מחוסן פעם רביעית כבר. אנחנו עם שלא כל כך שומר על הוראות ויש מי שמרמה ומזייף אישורים וכל מיני דברים כאלה. אני מכבד את כולם, אבל למשל לא את האנשים שצריכים להיות בבידוד ובכל זאת יוצאים החוצה ומסכנים את כולם. לגבי אלה שלא מתחסנים, זו דילמה. מצד אחד זו זכותם על גופם, מצד שני הם לוקחים אחריות מסוימת גם על גופי בהחלטה לא להתחסן. מרגיש לי בעייתי מאוד".
ראיתי שהופעת גם בווידיאו במהלך הקורונה, בלי קהל בכלל.
"זו הייתה הופעה מוזרה מאוד עבורי. אני אוהב לדבר ולשתף במהלך ההופעה את הקהל, גם בדיחות. אז יצא שבמקום סטנד־אפ קומדי עשינו סיט־דאון טרגדי. אתה יודע מה יגידו עליי בסוף?"
יש לי כמה רעיונות.
"פעם הוא שמע נהדר, הוא זכר הכול, היה לו אחלה זיכרון. היום כבר זיכרונו לברכה".
