שינייד אוקונור. הבטן כואבת כשניגשים לכתוב על זה שמתת בגיל 56. סיבת המוות לא כתובה, אבל העיתונים בטח יכתבו "שברון לב". בשנה שעברה, כשהבן שלך מת, בנסיבות לא ידועות, את האשמת את אירלנד. אמרת שאירלנד הפקירה את בנך, שהיה, כמוך, מתמודד נפש. הייתי איתך, שינייד. למרות שבעיתון היו העובדות היבשות - היה חשוב לציין גם את המקום של זכויות הילד ביצירה שלך. בשירים כמו Three Babies ו - Red Football דיברת על ילדים כפי שהתרבות לא ראתה אותם עדיין. כיצורים אוטונומיים שיש להם זכויות.
בוודאי כולם יכתבו על ההתעללות שעברת על ידי אמא שלך, שאת ראית כמעין שלוחה של ההתעללות של אירלנד בילדיה הרבים. הכנסייה הקתולית הסתירה במשך עשורים את ההתעללות בילדים חסרי ישע, ואת לא יכולת לקבל את זה כמציאות יותר. היה קל לצייר אותך כזמרת הקירחת המרדנית, עם ז'קט העור והמבט הנחוש והמתריס. אבל לא רצית להתריס רק כי זה היה "מגניב". כשבונו ו-U2 יצאו לעזור לילדים רעבים באפריקה, את התעקשת לחשוף את העוול מבית. ההחלטה לצאת נגד האפיפיור לא הייתה רק אמיצה, אלא בלתי נתפסת, גם היום. צפיתי עשרות פעמים בקטע מ"סאטרדיי נייט לייב" ב-1992, שבו את קורעת את התמונה של האפיפיור. את שרה את War של בוב מארלי, שכל כך אהבת, כי הקשבת לתוכן ולא לצורה. ואז, קורעת את התמונה של הסמל של הכנסייה הקתולית לגזרים, בשם כל הילדים שאף פעם לא יקבלו את ההזדמנות להכרה בעוול שנעשה להם.
הוכחת שהאומץ לא תמיד משתלם. נכון, עמדת על שלך מול כל העולם כולו. אבל המחיר היה גבוה. עמדת מול מיליוני אנשים ששורקים לך "בוז" בקונצרט עם השירים של בוב דילן כמה ימים אחר כך, כשלא ברור מה זה עושה לנפש, בעיקר לנפש שכבר ידעה מצוקה רבה. שם, מול כל ההמון, את לא חזרת בך. לא התנצלת. הורדת את האזנייה שבה ציוו עליך להפסיק, ושרת שוב את שיר המחאה של בוב מארלי, א-קפלה, רק הקול שלך כנגד קריאות הבוז הרמות. אף אחת לא חופשיה עד שלא כולנו חופשיות, זה המסר שעמד בבסיס של זה. "עד שהפילוסופיה, לפיה אדם אחד הוא נעלה / על אדם אחר / כל מקום זה מלחמה". את הוכחת יותר טוב מכולן, שצריך לשחרר את כולן כדי להיות חופשיות בעצמנו, אבל מעולם לא היית חופשיה כנראה, לא באמת.
הולכים לכתוב על המוזיקה שלך כאילו כל מה שהיית הוא רק Nothing Comapres 2 U, אבל את סירבת בכל תוקף להיות אמנית של להיט אחד. נכון, זה להיט שהפך את העולם, עם הקליפ המכונן שבו קלוז-אפ שכאילו הומצא עבור הפנים שלך. אבל סירבת לתת לשיר הזה להגדיר אותך. סירבת לתת לעולם להגדיר אותך. אף אחד לא גבר על האומץ שלך שינייד; לא להיות רק דבר אחד, מוכר, קל לקבלה, חייכן וצייתן.
2 צפייה בגלריה
הוכחת שצריך לשחרר את כולן כדי להיות חופשיות בעצמנו, אבל מעולם לא היית חופשיה כנראה. שינייד אוקונור
(AP Images)
אחרי שניסית להתאבד, נעלמת והתאשפזת, אמניות מהדור שלך וצעירות יותר דאגו לך. אנני לנוקס, פיונה אפל קראו לנו לשים לב, לעצור ולדאוג לנשמות רגישות. בעמוד הפייסבוק שלך, סיפרת על מחלת האנדומטריוזיס ממנה את סובלת. כתבת לקהל הרחב כולו שאת עוברת כריתת רחם. זה לא מובן מאליו שמוזיקאית בסדר גודל עצום כל כך נאלצת לשתף זרים בפייסבוק בפרוצדורות הרפואיות שלה.
כשהתאסלמת והתחלת לשיר שירים לאללה ומוחמד בטוויטר, הייתי מאושרת שהקול שלך חזר. לא היה מוזר לראות אותך בחיג'אב. זה היה ממש טבעי. מערכת היחסים המסובכת עם אירלנד היא אולי אחת שהיה קשה מדי לנסות לרפא. האסלאם נתן לך המון, כך זה נראה מהצד. אמונה היא דבר חזק. לשמוע אותך שרה בערבית היה מוזר ויפהפה, וגרם לי לדמיין אותך שרה בעברית.
כתבות נוספות במדור מוזיקה:
המקום שלך בתרבות רק גדל עם השנים. שרון ואן אטן שרה את Black Boys on Mopeds, שיר מחאה שבימי ההפיכה המשטרית בשבועות האחרונים - מהדהד יותר ויותר. "אלו ימים מסוכנים, להגיד מה שאת חושבת זה לחפור לעצמך את הקבר", את שרת, יצאת נגד מרגרט תאצ'ר אבל גם נגד שוטרים גזענים ואלימים, שלא מהססים להשתמש באלימות כלפי אזרחים. נשמע מוכר? ב"אופוריה" כיכב Drink before the war ופתאום דור חדש גילה את העוצמה שלך, את היכולת שלך לזקק את קולם של כל מי שנפגעים ממלחמות הכי הרבה: נשים וילדים.
יכול להיות שבשביל העולם את תמיד תישארי לא מובנת - לאחרונה זה בלט באופן כואב ובלתי צפוי. הסדרה "זרה", שבה נשים עוברות בזמן דרך אבנים, זכתה לקבל את שיר הפתיחה Sea to Skye בביצוע שלך, והמעריצות לא היו מרוצות. פורסמו ברשתות עשרות תגובות שתהו: מה קרה לקול היפה של שינייד? למה היא לא נשמעת כמו פעם? למה היא נשמעת "גסה"? השירה הנמוכה הזו, שברגע מטפסת הכי גבוה שאפשר, הקול עצום הממדים הזה, גדול מדי בשביל העולם הזה.
היום הזה הזכיר את התמונה שלך עם עופרה חזה, מהופעה משותפת שהייתה בשנות ה-90. כתבת עליה בטוויטר, על כמה אהבת את השירה שלה. אולי שתי הטרגדיות האלו לא כאלו שונות. שתיהן קשורות בניסיון להתקיים כאישה בתעשיית המוזיקה, אז אבל גם היום, וזו משימה בלתי אפשרית. בסרט הדוקומנטרי "שום דבר לא משתווה אליך", מסופר שוב הסיפור על חברת התקליטים שהכריחה אותך לא ללדת - אם תלדי, איך תקדמי אלבום? - הצופים והצופות הזדעזעו, אבל זה אפילו לא הדבר הכי קשה שקרה לך.
בשיר Troy את מתארת את עצמך כפיניקס שקם מתוך האפר. "אני אקום מחדש / ואתה תראה אותי חוזרת / בהיותי מי שאני / אין עוד טרויה בשבילך לשרוף עכשיו". לא יהיה עוד קול כזה. לא תהיה עוד דמות כזו. את שייכת לעידן שחלף, של אומץ של אלף אריות ומיליון נחשי קוברה אל מול מערכת שהייתה הרבה יותר גדולה וחזקה ממך. היום יש מילים למעשים שלך: "לדבר אמת לכוח", למשל. היום האקטיביזם שלך היה מתפרש כביטוי אותנטי של מצוקה. ואולי אנחנו בכלל יכולים להכיל את כל זה, היום, את הדעות הרבות שיש למוזיקאים, כי את עשית את זה ראשונה. אני לא רוצה להגיד לך להתראות. להיפרד מהזמרת הקירחת, שלא הייתה משוגעת בכלל, אלא ראתה את האמת יותר טוב ממה שהעולם אי פעם היה יכול.
