כמה שעות לפני הבכורה העולמית החגיגית של "עדיין לא מאוחר" בפסטיבל ברלין ה-74, שהתקיים בחודש שעבר, הבמאי עמוס גיתאי ("קדוש", "כיפור"), מתראיין לצוותי טלוויזיה מכל קצות הגלובוס, בבית המלון "קמפינסקי אדלון", אחד ממלונות היוקרה המפורסמים של הבירה הגרמנית. במקביל, רעייתו רבקה, העזר כנגדו ("בדברים מסוימים היא הבוסית", הוא מעיד), טרודה מאובדן המזוודות ומה יעלה בגורל החליפה לפרמיירה. "תמיד כשעמוס נוסע איתי זה קורה", היא צוחקת. "זו לא אשמתי, אבל המזוודות, אף פעם לא מגיעות. הפעם הן נסעו לעשות סקי באינסברוק".
ועד שהחליפה תגיע, גיתאי עסוק בלדבר על 7 באוקטובר והמלחמה בעזה עם נציגי התקשורת הבינלאומית. במהלך 45 שנות קריירה הבמאי מורגל ומיטיב להתראיין, אבל הפעם השאלות כלל לא פשוטות. "עשיתי בברלין עשרות ראיונות ואף אחד לא התקיף אותי. לא כולם צריכים להסכים, מותר שיהיו דעות שונות, בלי אלימות", הוא אומר בפגישתנו בסוויטה שלו בבוקר הבכורה. "חשוב שהקולנוע לא יתחיל לחקות את הקרבות האמיתיים".
גיתאי המנוסה חומק מהמלכודות, אך לא נרתע לומר את דעתו על המצב בכלל ועל בנימין נתניהו. "הציניות שלו נוראית. אנחנו נחטפנו כאומה על ידי קבוצה של אנשים הזויים, שלא מבינים שאנחנו נמצאים באזור מסוכן מאוד וכל הזמן מתגרים. נתניהו הוא איש בעייתי ומסוכן. אגב, אני לא אוהב את הסיסמה: 'יחד ננצח' - קודם תנצחו ואז תודיעו שניצחתם. חוץ מזה, איזה ניצחון? הרי נוצחנו בנוק-אאוט, אפילו יותר ממלחמת יום כיפור".
בבוקר שמחת תורה גיתאי שהה עם רבקה בווינה, שם הוא יעלה בקרוב הצגה על רצח יצחק רבין, שכבר הוצגה בערים שונות בעולם, כולל בלינקולן סנטר בניו יורק. "החדשות מהארץ זעזעו אותי. זה היה קורע לב", הוא משחזר. "הברוטאליות והאונס. אנחנו מכירים אישית חלק מהאנשים המקסימים בקיבוצים של העוטף. למשל עודד ליפשיץ, שעדיין חטוף בעזה, הוא חבר. הבן שלנו, האדריכל בן גיתאי, היה בדיוק בנסיעת עבודה בשוויץ, ודאגנו מאוד לאשתו שרה שנשארה עם שני התינוקות בתל אביב, בבניין שאין בו מקלט. היינו מאוד בלחץ. היינו אמורים לחזור לארץ יומיים אחרי, אבל חברת התעופה ביטלה לנו את הטיסה".
אירועי אותה שבת גם החזירו את גיתאי לחוויה המכוננת והטראומטית של חייו, שבה הוא מרבה לעסוק ביצירתו, כולל תערוכה שהוצגה לאחרונה במוזיאון תל אביב לאמנות: כשמלחמת יום כיפור פרצה, גיתאי, אז סטודנט לאדריכלות בטכניון, התגייס לשירות מילואים ביחידת החילוץ של חיל האוויר. ביום השישי למלחמה, ביום הולדתו ה-23, במהלך משימת חילוץ של טייס סקייהוק שנפל בשטח סוריה ("כבר כשעלינו על הטיסה אמרתי לחבר שאנחנו הולכים להיהרג"), המסוק שבו טס גיתאי נפגע מטיל נ"מ סורי. טייס המשנה נהרג, אך הטייס השני הצליח להישאר באוויר עוד שלוש דקות, לחמוק מהאש הסורית ולהתרסק בשטח ישראל. גיתאי נפצע קשה והחוויה המכוננת הזאת עיצבה את אישיותו. הוא שחזר אותה בין היתר בסרטו האוטוביוגרפי "כיפור", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן בשנת 2000.
50 שנה בדיוק אחרי הפציעה, גיתאי בן ה-73 לא יכול שלא לחשוב על ההקבלה בין שתי המלחמות. "כבוגר מלחמת יום כיפור, אני יודע שבמזרח התיכון כשהכול שקט, אתה צריך להתכונן למכה הבאה. גם לפני המלחמה ההיא, שר הביטחון דאז משה דיין הכריז: 'עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'. מנחם בגין אמר שהוא הולך לגור בנאות סיני, וראש הממשלה גולדה מאיר נתנה לדיין לנהל את העניינים ואנחנו יודעים מה קרה. עד 7 באוקטובר, מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה שהייתה הכי נוכחת בזיכרון הקולקטיבי שלנו, בגלל ההפתעה, המחדל, הזחיחות, ההיבריס ואלפי ההרוגים".
אחרי ששרד אז וניצל ממוות, הבמאי נשבע לחיות חיים משמעותיים. "כשיצאתי חי ממסוק מרוסק, זה נתן לי כוח. לא הרבה אנשים שורדים במסוק שחוטף טיל בפגיעה ישירה, ואם נשארת בחיים בצורה מקרית, עכשיו עליך לחיות את החיים בצורה שאתה רוצה לחיות אותם, ולא לדפוק חשבון. החלטתי מאז לעשות את הדברים שאני אוהב, שמרגשים אותי, קרובים לליבי ויגרמו לי סיפוק, ושאהיה מוקף באנשים שיש לי קשר אליהם. פעם חברת הקוסמטיקה לוריאל הציעה לי לביים פרסומת. הזמינו אותי למשרדים בפריז, ואחד המנהלים סיפר לי שאטוס במחלקה ראשונה לצלם בברזיל ואקבל הרבה כסף. עצרתי אותו, ואמרתי: 'אני לא ממליץ לך'. הוא הופתע, 'למה אתה לא ממליץ? התנאים יהיו נהדרים'. השבתי: 'כי אני לא אעשה לך עבודה טובה. זה לא מעניין אותי, תיקח במאי אחר'. כיום, המוות לא כל כך מעסיק אותי. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות, אם אפשר, דברים בעלי משמעות ואמירה, במסע הקטן שלנו על קליפת הכדור היפה הזה".
"אחרי 7 באוקטובר אמרתי לשחקנים הפלסטינים שנמשיך ליצור יחד ולא ניכנע להסתה"
גיתאי, היוצר הישראלי הפורה (27 סרטים עלילתיים ועוד סרטים תיעודיים רבים) והמפורסם ביותר בעולם, בן בית בפסטיבלים של קאן (ארבעה מסרטיו השתתפו בתחרות הרשמית: "קדוש", "כיפור", "קדמה" ו"אזור חופשי") וונציה, בחר לחשוף את סרטו החדש "עדיין לא מאוחר", דווקא בברלין, מחוץ לתחרות. "קאן הפך לקיטש מדי, עם כל התלבושות. הפכו אותו למופע דוגמנות. זה קצת פתטי. פסטיבל ונציה מאוד אלגנטי, אבל הסרט 'עדיין לא מאוחר' היה זקוק לפסטיבל כמו ברלין - שיש בו מחשבה והרהור - ולא לשמש בוהקת ולשמלות מקושקשות.
"עדיין לא מאוחר" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"כשקרלו צ'טריאן, המנהל של הפסטיבל, בישר לי שהסרט התקבל, הוא אמר: 'אני מאוד אוהב את 'עדיין לא מאוחר', הוא מחמאה לעבודה שעשית במשך 40 שנה', שבהן אני מאמין רק בדיאלוג ובצורך לייצר גשר שיאפשר לאזור שבו אנו חיים לצאת מהמסלול הרצחני שבו הוא נמצא. זהו סרט מאוד אמיץ, לא רק בתכנים ובפוליטיקה שלו, אלא גם בצורה שלו. כמו שאתה יודע, רוב הקולנוע כיום משעמם - נכנס למסגרת הנראטיבית הנוקשה, הוא לא מחדש. הדיקטטורה של נטפליקס יוצרת פורמטים מאוד נוקשים. יש לי אומנם מינוי לנטפליקס, בגלל הילדים, אבל אני רואה סרטים ואחרי חמש דקות מפסיק, זה לא מעניין אותי. מה יהיה על היוצרים של הדור הצעיר שנתונים בסד? הקולנוע חייב להמציא את עצמו מחדש".
"עדיין לא מאוחר", שעולה עכשיו בישראל ובצרפת, מתרחש במרכז קליטה בבאר שבע ועוקב אחר מספר דמויות שחיות או עובדות בו. הוא נוצר בהשראת המחזה "קרנפים" מאת יוז'ין יונסקו וכן מטקסטים של הסופרים רוברט מוסיל ואומברטו אקו, המשורר מחמוד דרוויש והעיתונאית עמירה הס. "רציתי לדבר על הסכנה בהתקרנפות ובקונפורמיזם", מעיד גיתאי. הסרט, שבאנגלית נקרא "שיכון" (Shikun), צולם בבניין "שיכון רבע הקילומטר" - מבנה אייקוני של האדריכל אמנון אלכסנדרוני ואברהם יסקי שהוקם בשנות ה-60 בתור "שכונה לדוגמה" מסוגרת, שתדע להשתמש באקלים המדברי. זהו הבניין הארוך בארץ. כשנה לפני שמנהרות החלו לככב בחיינו ובמהדורות החדשות, גיתאי, ארכיטקט בהשכלתו ובנו של ארכיטקט, צילם את הסרט גם במנהרות ובמרתפי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. "הסרט עושה שימוש בארכיטקטורה של מסדרונות ומנהרות, היוצרת מעטפת קלסטרופובית שבתוכה מתנהלות הדמויות השונות, תוך כדי שהן מנסות לשמור על צלם אנוש בעידן מאוים ומאיים".
הקרנת הבכורה בברלין נערכה בנוכחות שרת התרבות של גרמניה, קלאודיה רוט, וכן כוכבי הסרט: חנה לסלאו, מנשה נוי, הכוכבת הצרפתייה אירן ז'אקוב ("חייה הכפולים של ורוניק"), פיני מיטלמן, נעמה פרייס, בהירה אבלאסי, מינאס קארווני והאדריכל אמנון רכטר. בניגוד לתחזיות ולחששות, לא התחוללו הפגנות פרו-פלסטיניות בקרבת המקום. באולם רק נשמעו קריאות אחדות שדרשו הפסקת אש ואחד הצופים תקף את שרת התרבות המקומית ודרש שממשלת גרמניה תנתק את קשריה עם ממשלת נתניהו ותפסיק את התמיכה ב"רצח עם". גיתאי סירב להיכנס לשאלות בסוגיות פוליטיות, ואמר "כארכיטקט במקצועי אני מאמין בבניית גשרים ולא בשרפתם". יחד עם זאת הוא לא חסך את ביקורתו מנתניהו ומהקואליציה "הגזענית, האולטרה-אורתודוקסית" כלשונו. "העם בישראל הוא בן ערובה של נתניהו וממשלתו", הכריז. "אויבי השלום נמצאים בשני הצדדים בסכסוך. נתניהו ימשיך במלחמה כדי שלא ייזרק ממשרתו. זאת טרגדיה לפלסטינים והוא יהרוס את ישראל".
אחרי שתם הפסטיבל, התקשרתי לגיתאי, כדי שיסכם את ההרפתקה הברלינאית. "הפסטיבל מבחינתי היה מאוד מוצלח. בבכורה, האולם היה מלא על גדותיו. כל הדמויות החשובות בתרבות בגרמניה נכחו. מאוד שמחתי שבבכורה, עמדו יחד על הבמה שחקנים ישראלים, פלסטינים ומוזיקאי איראני וזה היה אירוע נדיר. אחרי 7 באוקטובר, הסברתי לשחקנים הפלסטינים שלי, שאיתם יצרתי חברות, שהאויב הוא במקום אחר. אנחנו חברים ונמשיך ליצור יחד ולא ניכנע להסתה. לכן הדיאלוג חשוב. אחרת, נכנסים לספירלה נטולת פתרון של שנאה וניהיליזם. כדי שנמשיך להתקיים באזור המסובך הזה, החברות האישית שמחזיקה מעמד על כל הטלטלות, היא האופק החיובי".
7 צפייה בגלריה
"מאוד שמחתי שבבכורה, עמדו יחד על הבמה שחקנים ישראלים, פלסטינים ומוזיקאי איראני וזה היה אירוע נדיר". עמוס גיתאי (שלישי משמאל) והקאסט של "עדיין לא מאוחר" בהקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין
(צילום: יח"צ)
מה חשבת על טקס הסיום מחולל השערוריות, שבו חלק נכבד מהזוכים ומהשופטים תקף את ישראל והביע תמיכה בפלסטינים, שלא לדבר על נאומי הזכייה של יובל אברהם ובאסל אדרה יוצרי הסרט התיעודי "אין ארץ אחרת"?
"קצת מצער שעולם האמנות נגרר להתכתשות ונוטה לעצמו חשיבות מוגזמת, כי הקרבות לא נעשים באזור הזה. לא הייתי בטקס הסיום, אבל אמרו לי שהיה מאוד קשה. מנהל הפסטיבל התקשר אליי אחרי הטקס ואמר שהברלינאלה מותקפת ושאל אותי מה אני חושב על מה שקרה. אני לא אגיב לדברי יוצרי הסרט התיעודי. אני אף פעם לא מגיב לדברי במאים אחרים, למרות שיש לי מה להגיד. מותר לאדם להגיד מה שהוא רוצה, וזכותי לא להסכים איתו. אבל צריך לדבר על הכרונולוגיה הנכונה: הברוטאליות של חמאס, האונס, שרפת אנשים. את ויויאן סילבר למשל, אישה מבוגרת פעילת שלום, שהייתה טורחת ונוסעת להביא ילדים מעזה לבתי חולים בישראל, חיפשו במשך שבועות, עד שמצאו את גופתה שרופה בבית שלה בקיבוץ. צריך תמיד שיישמר בדיון הממד של הפרט ולא רק ההתקוטטויות הלאומיות".
7 צפייה בגלריה
"צריך תמיד שיישמר בדיון הממד של הפרט ולא רק ההתקוטטויות הלאומיות". יובל אברהם ובאסל אדרה, זוכי הפרס הדוקומנטרי בפסטיבל ברלין
(צילום: AP Photo/Markus Schreiber)
"עדיין לא מאוחר" היה הסרט הישראלי היחיד שהוצג השנה בברלין. ניכר שיותר ויותר יוצרים ויוצרות ישראלים ייאלצו להתמודד עם חרם תרבותי. אתה חושש?
"אני לא בעד חרם תרבותי, וצריך לשמור על דיאלוג. רוב אנשי התרבות בארץ מעוניינים בדיאלוג ואסור לחסום את האופציה הזאת. בינתיים אף אחד בחו"ל לא ניתק איתי קשר. אני כבר שנים אומר דברים מתונים. ואם הממשלה ההזויה שלנו לא תתחיל להבין שיש עולם וצריכה להתחשב בדעות אחרות, ושיש אנשים אחרים ויש סבל של אחרים, נבואות הזעם יתגשמו. יש עוד אנשים על הכדור הזה, גם אוהבים וגם אויבים. אסור להיות עיוורים. אם ממשלתנו, מתוך שיקולים קואליציוניים אופורטוניסטים מתנגשת עם כל העולם, זה יכול להיגמר רע מאוד".
"המסע עם מקרון למזרח התיכון היה הזדמנות לקבל פרספקטיבה על מה עושים הפוליטיקאים"
מי שצריך עוד הוכחה למעמד הבינלאומי הנישא של גיתאי, יקבל אותה בסיפור הבא שאותו הוא חושף בשיחתנו לראשונה: בעיצומה של המלחמה הנוכחית, הבמאי הצטרף למסע הדילוגים של עמנואל מקרון, נשיא צרפת, בין בירות המזרח התיכון, בתקווה להביא חהפסקת אש ולהחזיר את החטופים והחטופות. "הפכתי לאחרונה למפקד מסדר האמנויות הצרפתי וגם פרש של לגיון הכבוד הצרפתי. כשהייתי בפריז, הבמאי קוסטה גברס שקיבל תואר קצין לגיון הכבוד צלצל אליי ואמר: 'ב-17 באוקטובר ייערך טקס בארמון האלייזה בפריז ובו אקבל את התואר החדש, ואני רוצה שתצטרף אליי לטקס, בגלל שמעניין אותך העולם, ולא רק הפופיק של עצמך'. תחילה אמרתי שאני חוזר עם רבקה לתל אביב, אבל הטיסות בוטלו בגלל המלחמה והגענו לארמון.
"בסוף הטקס, הוא לקח אותי ביד למקרון ואמר לו, 'כבוד הנשיא, אני מציע לך לדבר עם עמוס גיתאי על המחשבות שלו על המצב'. מקרון היה נחמד ואמר שנהיה בקשר. עניתי לו: 'אבל אני לא יודע איך להתקשר אליך'. אז הוא לקח את הטלפון שלי וחייג לעצמו. בחצות הוא שלח לי ווטסאפ: 'נהיה בקשר'. כעבור שבוע הוא כתב לי, 'מחר אני נוסע למזרח התיכון. אתה רוצה לבוא?'. השבתי בחיוב. למחרת בבוקר התקשר ראש הלשכה של מקרון ואמר: 'תתייצב ב-23:00 בשדה התעופה של הנשיא ותעלה על המטוס הפרטי שלו'. נזכרתי איך טסתי בשעתו עם רבין לוושינגטון ולקהיר".
איך הייתה חווית המסע עם מקרון?
"מאוד מעניינת. זאת הייתה הזדמנות לקבל פרספקטיבה על מה עושים הפוליטיקאים. בירושלים נפגשנו עם הממשלה ומקרון הציג אותי בפני נתניהו. בפגישה עם הנשיא יצחק הרצוג, מקרון הציג את כל את אנשי המשלחת הצרפתית, כולל אותי. הרצוג הפסיק אותו ואמר: 'אנחנו מכירים את עמוס, יש לו עכשיו תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות'. זה היה מאוד משעשע. משם נסענו לרמאללה, שם הוצגתי בפני אבו מאזן. בעמאן, מקרון פגש לבד את המלך עבדאללה. בקהיר הוזמנתי לארוחה בארמון של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. הושיבו אותי עם שני העוזרים שלו ודיברנו בין היתר על קולנוע ועל החברות שלי עם הבמאי המצרי המנוח יוסף שאהין, גדול הבמאים של העולם הערבי, שהיה לו אומץ להגיע לשטיח האדום בקאן בבכורה של 'כיפור' ועלה במדרגות יחד עם כל השחקנים. כשהוא חזר למצרים הוא הותקף על ידי איגוד הבמאים, והוא הגן עליי ואמר: 'עמוס חבר שלי ובמאי אמיץ וראוי שאכבד אותו ואת סרטו'.
"כמובן שאני לא יכול לחשוף חלק מהשיחות שניהלתי במסע עם מקרון. אבל אני יכול לגלות שאמרתי לו שמאוד חשוב להגיע לשלבים הבאים וליצור תמונה לעתיד, מלבד צעדים הצהרתיים. זה הכי דחוף. צריך לעזור לעמי האזור להרגיע את להט המלחמה ולא להאמין רק בכוחנות. זה מאוד לא יהודי לחשוב שרק בעזרת כוח צבאי, אתה מנצח. היהודים לא היו יכולים לשרוד במשך אלפי שנים מול אימפריות גדולות, אם היו רק מאמינים בכוח צבאי. צריך למצוא דרכים אחרות".
אז מסתבר שאתה עוד אופטימי.
"ראיינתי לפני 40 שנה, לסרטי התיעודי 'יומן שדה' את בסאם א-שכעה שהיה ראש עיריית שכם, שרגליו נקטעו אחרי שחולייה של המחתרת היהודית הניחה מטען חבלה ברכבו. שאלתי אותו, 'אתה אופטימי או פסימי?', והוא נתן לי תשובה מאוד יפה: 'עמוס, זה לוקסוס להיות פסימי'. ואני מסכים איתו. אחרי 7 באוקטובר רבקה ואני אמרנו לילדים שלנו, קרן ובן: 'אנחנו לא אנשים שמרימים דגל לבן - אנחנו נילחם, בלי נשק, כדי לשמור את ישראל שאנחנו אוהבים'.
"כמובן, אם אנחנו מסתכלים סביב, המצב מאוד גרוע, אבל אם נאבד את התקווה, שפעם יכול להיות יותר טוב, גמרו עלינו. נקווה שהממשלה הארורה הזאת שמנהלת הכול מתוך חשבונות פוליטיים תשחרר אותנו מלפיתתה ונחשוב איך אנחנו בונים מזרח תיכון אחר. זאת התקווה. הסכמי אוסלו שמושמצים לאחרונה, מראים דווקא שלמרות כל הכאב והקושי, הסכמים ולא צעדים חד-צדדיים, יהיו הדרך להתגבר על הסכסוך. ההיסטוריה היא דיאלקטית ולא נכתבה מראש, והמאבק בין כוחות האור והשחור בחברה הישראלית לא הסתיים. יש בישראל אנשים נפלאים, יצירתיים, רגישים והם הדי. אן. איי. שמחזיק את המקום הזה. צריך לקוות שהם ינצחו ונשמור על המרכיבים ההומניים של החברה הישראלית, ואני מקווה שהם ימצאו פתרונות לקונפליקט הכי ארוך והכי מסובך, כדי שנוכל להמשיך לחיות באזור המסוכן הזה".
