טינה טרנר, שהלכה לעולמה אמש (ד'), העידה שאביה ואמה לא רצו בה ולא התעניינו בה: האב היה גבר מתעלל והאם כבר רצתה לעזוב אותו, נכנסה להיריון לא מתוכנן, ו-11 שנים אחרי לידתה של אן מארי בולוק (שמה המקורי של טרנר) היא ברחה שלא על מנת לשוב. טרנר נשלחה לסבתא שלה, אבל בעצם גם לחיות בידיעה שהאנשים שבלעדיהם לא הייתה קיימת אכן היו מעדיפים זאת.
יכול להיות שהדרכים המשונות של הגורל היו מובילות את טרנר למעמדה גם עם ילדות נורמלית ומשפחה מתפקדת. אבל כששומעים את הלהיטים הגדולים של טרנר, כשבוחנים את החומות שהקול הצרוב שלה מסוגל לסדוק, כשמנסים להבין למה היא ולא אחרות, אי אפשר שלא לחזור לשם: להוויה הטרגית שהתחילה בנדודים תכופים באמריקה של מלחמת העולם השנייה, מדינה אנטי-דמוקרטית כלפי אנשים שנראו כמוה; לנישואים האומללים של הוריה; לתחושה שהאנשים שאמורים להגן עלייך כמו יהלום היו מוותרים עלייך כאילו את כוס שתייה מפלסטיק; למחשבה שכל מה שקרה אחר כך היה באותה מידה יכול להיגמר בעבודת דחק ושעות של צפייה בטלוויזיה מחורבנת.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
אבל טינה טרנר - מלכת הרוקנ'רול - כפי שנקראה במשך שנים, המודל לחיקוי של עשרות זמרות וזמרים שלא היו בתכנון כשהיא התפרסמה לראשונה, הייתה חזקה כמו הפזמונים שלה - עם התנופה המרעידה שבגללה אנשים לא שוכחים את הפעם הראשונה ששמעו אותה טורפת את Proud Mary או What's Love Got to Do With It. היא זיהתה הזדמנויות והתנפלה עליהן, קמה שוב ושוב מהקרשים שאליהם נפלה והפכה את הצלקות לכוכבים זוהרים. על שמה רשומים שורה של תקדימים, כמו גם פרקים מסמרי שיער ושוברי לב שמספיקים לסדרה - אחת שמן הסתם תופק במהרה. מותה בגיל 83 גורע מהעולם אישה, אמנית, זמרת, שחקנית ואייקון שהייתה כוח טבע.
נדמה כי חלק מסוד ההצלחה של טרנר היה אלרגיה לאשליות בכל תחום. הפגישה הגורלית עם אייק טרנר לא הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל שיתוף הפעולה שלהם, תחילה בהרכב של אייק ואחר כך כצמד מצליח, היה מבחינתה המוצא היחיד כדי לשיר יפה כמו בכנסייה שאותה נהגה לפקוד.
אייק, אדם מחריד ומוכשר, היה קשוב למי שאמר לו להחזיק את טינה כמה שיותר קרוב, כי צווחה כזאת, שמגיעה מהגיהינום של הבטן, לא שומעים כל יום. הוא הקשיב, והשניים כבשו את אמריקה למרות הגזענות - עד שהאישיות האיומה וההתמכרות לקוקאין גרמו לו לחשוב שטרנר שייכת לו. הוא היכה אותה נמרצות, במיוחד אחרי שהביעה רצון להשתחרר מהקשר שלהם. טרנר, עם כסף שלא מספיק לגלידה, ברחה ממנו אל הלא נודע. וגם אם הייתה פורשת באותו רגע, שמה כבר היה חקוק בדברי ימי הפופ, עם הופעות מחשמלות ולהיטים כמו It’s Gonna Work Out Fine או Nutbush City Limits. אבל לטרנר ממילא לא הייתה שום כוונה להיעלם, ועוד לא נולד הבן זונה שיעצור אותה.
אחרי שמאמצי הסולו הראשונים שלה כשלו, טרנר נתנה את נשמתה באלבום Private Dancer מ-1984, שהחזיר אותה לתודעה והפך אותה מנוסטלגיה נשכחת לאחת הפופ-סטאריות הגדולות בעולם. היא לא הביטה לאחור ולא שכחה לסגור חשבון בדמות האוטוביוגרפיה הסנסציונית שהוציאה.
האייטיז היה עשור הזהב עבור טרנר, שחרכה את המצעדים והבמות וזכתה בפרסי גראמי. שירים כמו Private Dancer ו-The Best סימנו אותה כחוליה שמחברת בין העבר המרהיב של הסול והאר אנ' בי להווה המבטיח שלו, שהתגלם בזמרות כמו וויטני יוסטון וג'נט ג'קסון. טרנר הייתה האבטיפוס של זמרת גדולה עם אישיות גדולה לא פחות. אומנם ההישגים שלה לא חזרו על עצמם מאז, אבל עד לפרישתה מהבמה בשנת 2000 (להוציא קאמבק מצליח ב-2008) היא מילאה אולמות ובתווך גם רשמה הישג נאה: Golden Eye, שיר ג'יימס בונד ממש טוב שכתבו לה בונו ודה אדג' מיו-2 . אחח, הימים שבהם היה אפשר להכניס קצת גרוב וסקס-אפיל לשירים האלה, ולא רק מלודרמה נוסח אדל וסם סמית'.
את רוב המאה ה-21 ניצלה טרנר כדי לטפח את המורשת שלה, עם אוספים מצליחים, פרסים יוקרתיים וגם מחזמר משיריה שרץ בהצלחה עד עכשיו. ההכרה בסקסיזם העמוק של תעשיית המוזיקה תרם להעצמת המיתוס סביבה, בעקבות המסע שעברה בדרך למעלה - למרות שהיא עצמה לא ממש אהבה את זה, והקפידה לומר שהיא מייצגת רק את עצמה. אלא שגם שנות ההנאה מעמלה לא היו קלות: היא סבלה מבעיות בריאות, כולל שבץ חריף. בנה רוני היה מכור לסמים ומת לבסוף לפני כחצי שנה מסרטן. בן אחר, קרייג, התאבד ב-2018.
טרנר הלכה לעולמה בעיצומו של דיון ציבורי נרחב על השלכות הבינה המלאכותית על תעשיית המוזיקה. ובכן, שיהיה בהצלחה עם הניסיון לתכנת עוד אחת כזאת: אין לכם סיכוי מול האישה שניצחה כנגד כל הסיכויים.
