משהו מרענן עובר על פסטיבל קאן, כך לפחות מעידים הסימנים הקוסמטיים בדרך שבה הוא מוצג לעולם. לאורך השנים האירוע היוקרתי נודע כפסגת הקולנוע הבינלאומי, שופוני אליטיסטי מורם מעם, ויותר מכך - מפגן כוח של תרבות צרפתית שכהרגלה נוהגת להתנשא מעל שאר אומות העולם. כך התנהלו הדברים מאז ומתמיד, כאילו כמעין התרסה לקולנוע המסחרי של הוליווד, וגם למגמות סוציו-פוליטיות מעבר לים. אבל עם כל הכבוד לגאווה הלאומית וה-Vive le France המסורתי, גם גדולי הדור של התרבות הצרפתית מכירים בכך שהבועה התנפצה והסכרים שהקימו המארגנים לאורך השנים נפרצו אל מול סחף רב-עוצמה שמגיע מבחוץ ומביא איתו את בשורת הסטרימינג, וכן ערכים שונים של גיוון על רקע אתני ומגדרי. עקרונות שהופנמו כבר באופן מעשי בפסטיבלים בארצות הברית, אשר לקחו אותם לקיצוניות פרוגרסיבית. בקאן זיהו את התהליכים הללו, אך ניסו להתכחש אליהם. ובכן, לא עוד.
המנהל האמנותי של פסטיבל קאן תיירי פרמו מסמל עבור רבים התמסרות לערכים אמנותיים איכותיים ומוחלטים, והתנגדות עיקשת לאלו שמסרבים לראות בסרטים כיצירות העומדות בפני עצמן, במנותק מהסנטימנט בציבור. מדובר באדם רב-עוצמה שיש הרואים בו אביר בעמידה מול הפוליטיקלי קורקט האמריקני. מנגד, יש הסבורים כי שפרמו בן ה-62 פשוט שמרן, אחד שמוביל את הפסטיבל היוקרתי כמעט 20 שנה מתוך תחושת כוח וביטחון עצמי, ומסרב להתגמש ולהתאים עצמו לרוח התקופה. לאורך השנים האחרונות הוא הצליח לשמר את קאן בתנאי המעבדה של תעשיית הקולנוע ההוללת, והתעלם מהביקורת על ההומוגניות של האירוע שנתפס כאירוע סגור לגברים לבנים מזקינים. אבל המהדורה ה-76 של הפסטיבל מבהירה כי החומות סביב האקס-טריטוריה שהקים לעצמו בריביירה הצרפתית - קורסות. לא מן הנמנע שבקרוב תגיע הבשורה הבלתי נתפסת: המלך מת, כלומר פרש. תחי המלכה החדשה.
הביקורת הקשה ביותר נגד פסטיבל קאן הייתה על רקע התכחשותו ליצירה נשית, אשר שנה אחר שנה נעדרה כמעט לחלוטין מהתחרות הרשמית. הביקורת הזו התגברה במיוחד על רקע מחאת MeToo# שהתעוררה בעקבות הגילויים על מעללי הארווי ויינשטיין, שרבים מהם התרחשו בסוויטות פאר בריביירה הצרפתית במהלך הפסטיבל. למארגנים לקח זמן להסתגל ולהבין שהנורמלי החדש פה בשביל להישאר ולא צפוי להתפוגג, גם לא בקאן. לכן אין פלא שבשנה שעברה הוכרז כי לתפקיד נשיאת הפסטיבל תמונה אישה, המפיקה איריס קנובלוך, שאמורה לעמוד לצדו של פרמו, ובעיקר לאזן אותו. עתה מופיעים הסימנים הראשונים שנעשו בהשראתה, או בהשראת הצייטגייסט, בתוכנית האמנותית, באיוש של צוותי השיפוט, בבחירה בסרט הפתיחה, ואפילו בפוסטר שעליו מתנוססת דמותה של השחקנית הצרפתיה האגדית קתרין דנב.
יש משהו צבוע בדמותה של דנב, בת 70 כיום, כפי שהיא מופיעה בגדול על הפוסטר במלוא הדרה כצעירה בלונדינית מהממת בת 25 (הצילום נלקח מהפקת הסרט "פעימות הלב" של אלן קבלייה מ-1968). אבל ניתן להתעלם מכך, וגם מהעובדה שדנב היתה בין החותמות על עצומה נגד תנועת MeToo# בצרפת לפני חמש שנים. בסופו של דבר, התמורה היא ברמת המייקאפ. לעתים זה הדבר היחיד שנחשב כשמדובר בסוגיות של ייצוג. כך גם במקרה של סרט הפתיחה, "ז'אן דו-בארי" של הבמאית הצרפתייה מיוואן. מילא התדמית שלה כאישה שנויה במחלוקת שרק לאחרונה הואשמה בתקיפת מבקר קולנוע, או העובדה שליהקה לתפקיד ראשי את ג'וני דפ עם מנת השערוריות שלו. אבל קשה להעלים עין מעלילת הדרמה התקופתית שמלווה פרוצה המטפסת במעלה המעמד החברתי דרך חדרי המיטות, כל הדרך לארמונו של לואי ה-15. סיפורי העצמה נשית כאלה היו אהובים תמיד על הבורגנות הצרפתית, ראה ערך קוקו שאנל, אבל בימים אלה הם נתפסים קצת אחרת, לטוב או לרע. על רקע זה, הבחירה בסרט לפתוח את הפסטיבל נראית כמעט כמו תעלול ממזרי של פרמו. כאילו אומר, "עזבו את התוכן. העיקר שהסרט נעשה על ידי אישה".
האיפור הוא כנראה באמת כל מה שחשוב, לנשים. או יותר נכון, לדרך שבה גברים שובניסטיים מתבוננים על נשים. וגם על יח"צנים ויח"צניות, משפיענים ומשפיעניות שחפצים בצילומים על השטיח האדום הישר לאינסטגרם, יותר מאשר בסרטים עצמם. כמובן שאפילו פסטיבל קאן והזוהר סביבו לא יכולים להתקיים ללא הצבעוניות הפתיינית הזאת. היו ימים שבהם הדיווחים מהריביירה הצרפתית כללו תמונות פפראצי של כוכבות משתזפות בעירום על החוף, היום זה כבר תלוי בנוכחות של הכוכבים ברשתות החברתיות. כך אז והיום, אפשר להודות שככל שמדובר בעניין של הציבור הרחב ברחבי העולם, הסרטים עצמם נחותים ביחס לרכילות סביבם. אבל למרות כל זאת, פסטיבל קאן הוא באמת הבמה לקולנוע הבינלאומי המרשים ביותר, ולכן השילוב של יותר נשים ויוצרים ממגוון אתני רחב יותר מוסיף לאיכויות הקולנועיות והתכניות שלו. לכן, יש חשיבות לכך שלא פחות משבע במאיות ייאבקו השנה על דקל הזהב.
שבעה מתוך 21 סרטים בתחרות הרשמית, שליש בסך הכל, לא נראה כמספר מרשים מיוחד, אולם במתמטיקה הבינארית של פסטיבל קאן מדובר בשיא חדש ששובר את המשוואה המסורתית בין גברים לנשים (שסדק ראשון התגלה בה עם זכיית "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו בדקל הזהב ב-2021, באדיבות יו"ר חבר השופטים ספייק לי). "ז'אן דו-בארי" יוקרן במעמד הפתיחה מחוץ לתחרות, אולם בהמשך יצטרפו למיוואן, חביבתם של המארגנים (ייתכן שבהשראת בעלה לשעבר לוק בסון), במאיות נוספות שכבר פרצו את חומות המגדר בקאן - כמו ג'סיקה האוזנר האוסטרית עם סרטה החדש "מועדון אפס", אליס רורוואכר האיטלקיה עם "הכימרה", והצרפתיות קתרין ברייה עם "קיץ אחרון", ז'וסטין טרייה עם "אנטומיה של נפילה", וקתרין קורסיני עם "שיבה הביתה".
את החבורה משלימות יוצרות אפריקניות כמו קותור בן חניה התוניסאית עם "ארבע אחיות", ורמאטה טולייה-סיי הסנגלית עם "בנאל ואדמה". נציגות היבשת השחורה, אבל עם זיקה צרפתית. ערך כפול מכיוון שהן מגבירות את הייצוג האתני בתוכנית, וכך גם במקרה של הבמאים וונג בינג הסיני עם "נעורים" וטראן אן הונג הווייטנאמי שמציג את דרמת הבישולים הצרפתית שלו The Pot-au-Feu בכיכובה של ז'ולייט בינוש. אך למרות הפתיחות להשפעות זרות בנות זמננו, התוכנית נשענת כרגיל על סרטים חדשים של במאים "ישנים". קולנוענים וותיקים בעלי קביעות במועדון הסגור של קאן. התחרות הרשמית תאכלס את יצירותיהם האחרונות של זוכי דקל הזהב לשעבר נורי בילג'ה ג'יילן הטורקי ("על עשב יבש"), קן לואץ' הבריטי ("עץ האלון הישן"), וים וונדרס הגרמני ("ימים מושלמים"), היראקוזו קורה-אדה היפני ("מפלצת") וננו מורטי האיטלקי ("מחר בהיר יותר").
הקולנוען הפיני המהולל אקי קאוריסמאקי לא זכה בדקל הזהב, אבל הוא משתייך לאותו תור זהב של הקולנוע האירופי וישוב גם הוא לקאן עם "עלים נופלים". קארים איינוז הברזילאי יגיע עם Firebrand (דרמה היסטורית נוספת על הנרי ה-8, בכיכובם של אליסיה ויקנדר וג'וד לאו). עוד בין המאסטרים הגדולים שזומנו לריביירה הצרפתית השנה אפשר להזכיר את סטיב מקווין הבריטי שיציג מחוץ לתחרות את הדוקו שלו "עיר כבושה" על קורותיה של אמסטרדם תחת שלטון הנאצים, וכמובן את פדרו אלמודובר עם מערבון הומוארוטי קצר בשם "דרך חיים מוזרה" בכיכובם של פדרו פסקל ואית'ן הוק. ממצבת גדולי הדור נגרע השנה ז'אן לוק גודאר שהלך לעולמו בספטמבר האחרון, אבל קולנוענים לא מוותר על מקומם במועדון היוקרתי של קאן, אפילו לא אחרי מותם. למאסטר הצרפתי שמורה חלקת קבר מהודרת השנה עם הקרנה של סרטו הקצר "מלחמות מזויפות" ושל הדיוקן העצמי "גודאר על גודאר" שביימה פלורנס פלטרץ.
גודאר והגל הצרפתי החדש שהוביל בשנות ה-60 סימנו קוטב קולנועי המנוגד למיינסטרים האמריקני, והשפיעו רבות על המתווה האמנותי של קאן. אבל במציאות החדשה של עולם הקולנוע, עם שירותי הסטרימינג שמעצבים מחדש את חוויות הצפייה של הקהל והופכים תכנים הוליוודים לזמינים לכולם בבית, אפשר לקבוע שגודאר מת, וכך גם מורשתו. אפילו בקאן נאלצים להשלים עם המצב החדש. בעבר פרמו התעקש לחסום בגופו את חדירת נטפליקס למקדש הקולנועי שלו, אולם עתה מסתבר שהזכויות לסרט הפתיחה "ז'אן דו-בארי" כבר נרכשו על ידי מעצמת הסטרימינג. ואם לא די בכך, אפל TV פלוס תשאב את כל תשומת הלב עם הסרט המצופה ביותר בפסטיבל, "רוצחי פרח הירח", דרמת הפשע התקופתית של מרטין סקורסזה בכיכובם של לאונרדו דיקפריו, ברנדן פרייזר ורוברט דה-נירו, המשחזר חקירת טבח בקהילה אמריקנית-ילידית באוקלהומה של שנות ה-20. יתרה מכך, ההזמנה שקיבלו יוצרי "אופוריה" סם לוינסון ודה וויקנד להשיק את הסדרה החדשה שלהם, "האליל" מבית HBO (בכיכובם של דה-וויקנד ולילי רוז דפ - בתו של ג'וני), מסמנת עד כמה השתנה האקלים וזורם כיום באופן חד-סטרי לארצות הברית.
כל אלה מוקרנים מחוץ לתחרות הרשמית, אולם גם היא לא נותרת מיותמת מסרטים תוצרת ארצות הברית שמעניקים לה עוגני יח"צ וגם רלוונטיות מסחרית. ווס אנדרסון, למשל, ישוב העירה עם יצירתו החדשה "אסטרואיד סיטי" - ובניגוד לקשקוש הפלצני הקודם שלו "הכרוניקה הצרפתית", הפעם לא נראה שיש משהו שקושר את הסרט למדינה המארחת. העלילה מתרחשת בכנס חובבי חלל בעיירה דמיונית בדרום-מערב ארצות הברית, ובמהלכה נכנסים ויוצאים טום הנקס, סקרלט ג'והנסון, טילדה סווינטון, מרגו רובי, סטיב קארל, אדריאן ברודי ועוד ועוד כוכבים המגיחים להופעות אורח כמיטב המסורת של סרטי אנדרסון. כמובן שגם ג'ייסון שוורצמן פה, כרגיל, אולם ביל מארי בולט בהיעדרו. אפילו המרחבים הבדיוניים האסתטיים והסטריליים של הבמאי לא יכולים לשאת את הדיווחים האחרונים על התנהלותו הבלתי הולמת של חברו הטוב, הקומיקאי הוותיק.
גם טוד היינס הוותיק ישוב לריביירה עם המוזה שלו ג'וליאן מור, שמתלווה הפעם עם נטלי פורטמן. שתי כוכבות-העל, זה כל מה שהבמאי האמריקני זקוק לו כדי להוביל את הדרמה "אמצע דצמבר" (שאותה הפיקה בין השאר הישראלית לי ברודה), העוסקת במערכת יחסים בין שתי שחקניות על רקע פרשת רכילות מן העבר. "זבובים שחורים", סרטו האמריקני של ז'אן סטפן סובייר הצרפתי, נשען על שון פן וטיי שרידן כאנשי שירות הצלה במהלך שנת אימונים מפרכת בניו יורק. דרך אגב, המתאגרף מייק טייסון יגלם את המפקד שלהם. אנדרסון, היינס וסובייר יאבקו כאמור על דקל הזהב, אבל את הבמאי ג'יימס מנגולד ומפיקי "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" (החמישי בזיכיון אינדיאנה ג'ונס) מעניין יותר הכסף שהבלוקבאסטר שלהם יניב בקופות עם יציאתו בקיץ הקרוב. בהתחשב בהצלחה המסחררת של "אהבה בשחקים: מאבריק" שהמריא בקאן אשתקד, הם מקווים שהסרט ימשיך באותו נתיב, עם האריסון פורד על תקן טום קרוז.
כך מנסה פסטיבל קאן למצב את עצמו מחדש בין דקל הזהב כתו איכות מתוצרת צרפת, לבין הכסף הגדול של הוליווד; בין מתקפה אמנותית על העולם שמחוץ לפריים, לבין מגננה מפני השינויים הסוציו-פוליטיים שמסביב. אבל מבחינת עניין התקשורת והציבור בכללותו, יותר מאשר הזוכה בפרס הגדול, רוב תשומת הלב מתרכזת בשערוריית הענק הבאה. מלבד סרט הפתיחה של מיוואן, קיימים שני מועמדים בולטים בשלב זה, ערב הפסטיבל: "איזור של עניין" של הבמאי הבריטי ג'ונתן גלייזר, שעיבד את למסך את ספרו הסאטירי של מרטין איימיס העוסק בתככים ומזימות על רקע רומנטי המתחולל בין קצינים נאצים בהנהלת אושוויץ, ו"חטוף" של הבמאי האיטלקי מרקו בלוקיו שמשחזר את "פרשת מורטרה" - ילד יהודי שנלקח ממשפחתו היהודית בבולוניה בהוראת האפיפיור פיוס ה-9, מוטבל ועובר המרה כקתולי למרות התנגדות הוריו. סקנדל מהמאה ה-18 שעלול להפוך את בלוקיו לאויב הכנסיה היום, ואת הסרט לשנוי במחלוקת והמדובר ביותר בפסטיבל. אך זאת כל עוד חשיפת פרשת הטרדה מינית מהפקת "שיבה הביתה" של קורסיני לא תשתלט על השיח.
על פי הדיווחים, שחקנית צעירה זכתה למנה מוגזמת של קירבה פיזית פוגענית מצד מדריך ריקודים במהלך הצילומים, ולטענתה תלונותיה זכו להתעלמות מהבמאית קורסיני והמפיקה אליזבת פרז. שתי הקולנועניות הוותיקות הגיבו בביטול להאשמות ואמרו כי מדובר ברכילות שנועדה לפגוע בסרט. לפגוע בסרט, או להעצים את השיח סביבו? כך או כך, בסביבה הצינית והמזויפת של תעשיית הקולנוע, כנראה שגם הפקות בהובלה נשית לא בהכרח מבטיחים סביבה מוגנת. לא במהלך העבודה מאחורי הקלעים, וגם לא בטוח שבמהלך החגיגה הגדולה של יציאתם לעולם בפסטיבל קאן.