בשיתוף יד ושם
פולין 1942. החזן, מלחין ומחבר הניגונים עזריאל דוד פסטג, בן חסידות מודז'יץ נשלח עם משפחתו ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. בקרון המשא הדחוס, הצפוף והמחניק, פסטג, החל לזמר בשארית כוחותיו את "אני מאמין" - הפסקה ה-12 מתוך עיקרי האמונה היהודית של הרמב"ם. שאר יושבי ויושבות הקרון הצטרפו לשירה.
פסטג ביקש שמי שינצל יעביר את הניגון לרבי ממודז'יץ באמריקה. שניים מהנוסעים קפצו מחלון הרכבת. האחד נהרג והשני שרד, ושיגר את התווים של הניגון לרבי בניו-יורק. כך לפחות מספר - סיפור שהשתמר בתרבות העממית. על פי גרסה אחרת הניגון העממי היה נפוץ בגטו ורשה, יוחס בדיעבד לפסטג והפך לימים מזוהה עם אמונה בימי השואה, ואחריה זכה לגרסאות נוספות.
בימים אלו "אני מאמין" מתפרסם בביצוע מחודש של האומן והיוצר שולי רנד, וגם עם קליפ חדש שצולם בין כתלי המוזיאון לתולדות השואה בייד ושם, הארגון הממלכתי להנצחת זיכרון השואה הפועל להנצחה גם באמצעות פרויקטים תרבותיים מגוונים.
"הסופר אהרון אפלפלד אמר כשהוא התייחס לזיכרון השואה: 'העדים וההיסטוריונים הניחו את המסד ואת הטפחות ועתה הגיעה שעתה של היצירה'", אומרת עינבל קויתי בן דב, מנהלת אגף קשרי קהל ותרבות של יד ושם. "אנחנו כולנו חיים בעולם חושי, מוקפים בצליל, בצבע, בתנועה. העולם החושי הזה משפיע עלינו ועל האופן שבו אנו חווים את העולם ומעצבים את הזיכרון. שפת התרבות, על קשת גווניה, מתרבות עממית ועד תרבות למיטבי לכת משתמשת בשפה חווייתית, חושית כדי לדבר ולעצב את זיכרון השואה. היצירה מאפשרת לבטא עולם רגשי, שמאפשר לבטא את בין השורות ואולי אפילו את השורות עצמן, כדי להבין את השואה ולעצב את זיכרונה. זה עולם רגשי שחייב לבוא לידי ביטוי בעיצוב הזיכרון, כי אנשים היום מחפשים דרך להתחבר, להשפיע ולחוות. עולם היצירה והתרבות מאפשר את זה בצורה בלתי אמצעית".
ולמה בחרתם בשולי רנד לבצע את "אני מאמין"?
"בחרנו את שולי רנד, כי מעבר לעובדה ששולי הוא אדם, שיש לו את הכוחות לחבר בין חלקי ישראל לגווניה, הוא באמת גשר – גשר לשיח משותף ולאמון. בחרנו בשולי גם בגלל שגוף היצירה שלו מאוד יהודי. אדם משיח עם אלוהיו. כמו שאמרה חנה סנש: תפילת האדם. שולי בעצם נושא הרבה פעמים את תפילת האדם. והדבר הזה מאוד מחובר לנושא השיר שרצינו לחדש: אני מאמין בביאת המשיח. זהו שיר שהוא ביטוי לתפילת האדם, לעוז הרוח, לתקווה, ליכולת להתרומם משאול תחתיות ולשמור על צלם אדם, ולשמור על צלם אדם מאמין. ביטוי לעוז הרוח. זהו גם ביטוי לעובדה שיהודים לא איבדו את צלם האדם, למרות שניסו לגרום להם לאבד את צלם האדם ושמרו על תקווה ואופטימיות והאמינו גם בתקופות הקשות ביותר, בעתיד טוב יותר".
עינבל קויתי בן דבצילום: יצחק הררירנד מצידו שמח שהתאפשר לו להעניק פרשנות חדשה ל"אני מאמין". "זהו שיר שאני מכיר אותו לא מהיום", הוא מעיד. "אני מכיר כל מיני סוגים שלו. יש לו הרבה ביצועים, גם חסידיים. מאברהם פריד ועד חנן בן ארי, ישי ריבו ויונתן רזאל. כשפנו אלי מיד ושם ביקשו שאחדש את השיר, זה היה לי לכבוד. המשימה של יד ושם לשימור הזיכרון היא משימה קדושה. ולאמנות יש כוח להגיע למקומות אחרים. לניגון יש כוח פנימי לעורר את הזיכרון והכאב, לעורר את ההזדהות".
3 צפייה בגלריה
"השקענו הרבה מחשבה איך לתת אמירה נוספת". שולי באולפן ההקלטות עם גדי פוגטש, אביחי טוכמן ואסף תלמודי.
איזו פרשנות בחרת ל"אני מאמין" ואיך היה התהליך?
"כדרכי בקודש, לא עבדתי לבד. עשיתי זאת עם שותפים וחברים. ובמקרה של 'אני מאמין' עבדתי עם אסף תלמודי, גדי פוגטש ואביחי טוכמן. עשינו כל מיני ניסוי וטעייה. השקענו הרבה מחשבה איך לתת אמירה נוספת. היה אפילו ניסיון אחד לעשות גרסה אופטימית, מלאת שמחה, קצת קופצנית, כמעט כלייזמרית – זה יצא מאוד יפה, אבל זה לא היה מתאים. 'אני מאמין' הוא שיר שיש בו קדושה, עומק ואמירה מאוד פשוטה – אמונה שלמה בביאת המשיח. המילה 'משיח' בגלל שהיא מיוחסת לפוליטיקה באיזושהי צורה, או לסהרוריות אמונית, היא מקבלת משמעות מאוד כואבת של 'משיחיסט'.
"למעשה כל יהודי צריך להאמין בביאת המשיח. זה אחדי מעיקרי האמונה שלנו, שאין בו פשרות. ואני מקווה שהתרומה שלי בביצוע ובפרשנות, זה להסיר את שם הגנאי שדבק בו, בגלל הקונוטציות הפוליטיות ולתת כיוון אחר לגמרי. לעשות תיקון. זהו ניגון של אמונה והרבה תקווה, ולא מנציח קורבנות, ובקיצור – שיהיה סוף טוב. היהדות מאמינה בהפי אנד, שתהייה גאולה".
עד כמה השואה נוכחת בזיכרונות הילדות שלך בבני ברק?
"אבי המנוח פרופסור יעקב רנד היה במחנה עבודה ברומניה. זה לא היה בית קלאסי של מה שנקרא 'בית של ניצולי שואה' עם שתיקות ארוכות, סודות ולגמור מהצלחת. אני דור שני לשואה, אבל אחר: אני דור אחד וחצי, בסדר?".
בימים אלה, רנד מופיע בפני חיילים ומבקר פצועים. כמו כן הוא משוטט יחד עם רעייתו צופית גרנט, במחוזות שחוו אסון בשבת השחורה, במסגרת צילומי התוכנית "בדרכים עם צופית גרנט ושולי רנד", המשודרת ברשת 13, בעקבות המשפחות שאיבדו את יקיריהן בטבח, הקרובים שמחכים שהחטופים ישובו ארצה ובעקבות התושבים שנאלצו להתפנות מבתיהם. "אני אמנם לא הייתי בשואה, אבל יש כמובן דברים שזהים בין השואה לבין ה-7 באוקטובר", אומר רנד. "אנשים חוו ביום הזה דברים שמזכירים את השואה. למשל החוויה של סוג מסוים של חוסר אונים. זאת חוויה, שאנחנו עדיין עוברים אותה. גם בשואה לא היית מוגן. אף אחד לא הגן עליך – לא אלוהים, לא בני אדם. חשוב לי להגיד שיש גם דברים שהם לא זהים. למשל כמויות הנרצחים. היום אנחנו גם במצב קצת אחר. יש לנו מדינה. ועלינו לזכור שעוד לא אבדה תקוותינו".
במראות שראיתם ובסיפורים ששמעתם על ה-7 באוקטובר, היה משהו שטלטל אותך במיוחד?
"זאת לא תחרות. אבל בהחלט נתקלנו בסיפורים מרגשים על גבורה, התגברות וערכים, שמאוד ריגשו אותי. כמובן שהיו דברים שזעזעו אותי – זעזוע ממה שקרה ומזה שלא היינו מוגנים. זעזוע מהדרך שזה קרה – אמירה מאוד חריפה על הפנימיות של הטבע האנושי, שמעוררת הרבה שאלות. קשה עדיין לעשות סיכומים על התקופה, כי אני מרגיש שאני נמצא בעיצומה. העצה האישית שלי – כדאי להיות כמה שיותר עסוק החוצה: לעשות, לפגוש, להשתתף, לתרום כמה שאתה יכול, גם אם אתה לא מסוגל להיות לוחם – זה מה שהתקופה מצריכה וזה גם מה שהכי בריא לנפש".
בשיתוף יד ושם
