בארבע השנים האחרונות של המאה ה-19 נשלחו הצלמים שעבדו עבור האחים לומייר לקצוות תבל. בפעם הראשונה צולמה תנועתם של גמלים ליד הפירמידות, מבט מהרכבת המתקרבת לתחנה לירושלים, חוויית שייט ממצלמה על גונדולה ונציאנית או המראה האקזוטי של ההולכים ברחובות טוקיו. הממד של לכידת פלאי העולם הולך ומתפוגג מהקולנוע העכשווי. חלק מזה הוא "עייפות חומר" מדומה. לכאורה, אין מקום – באוויר, מעל ומתחת למים, בג'ונגלים או באנטרקטיקה, בפסגה של הר או במערות עמוקות – שטרם נלכד בעדשת המצלמה. וישנן גם האפשרויות הטכנולוגיות העכשוויות - והרי מה כבר יש בעולם הממשי שמשתווה לעולמות הפיקטיביים הנוצרים באמצעות אפקטים של מסך ירוק או טכניקות הפקה וירטואלית? כמה מזל יש ליוצרי הקולנוע העכשווי שהם יכולים להימנע מהוצאת המצלמה מהאולפן.
"לונאנה: יש יאק בכיתה" - טריילר
כמובן שאפשר ואף מומלץ לחשוב אחרת. לטבע יש עוצמה ונוכחות שלא ניתן להשיג באמצעות שילוב הדמיון של אנימטור וטכנולוגיה. להאמין שגם היום צפייה בסרט יכולה להיות צורה של מסע לתרבות ולגיאוגרפיה לא מוכרים. כך, למשל, הממלכה הקטנה של בְּהוּטָן, הממוקמת על הרי ההימלאיה, בין טיבט להודו. רק לפני כשנה וחצי ישראל החלה לקיים איתה יחסים דיפלומטיים מלאים, אבל היא עדיין רחוקה מלהיות אתר תיירות נגיש. הממלכה מגבילה את מספר הזרים שיכולים לטייל בה כל שנה, מחייבת אותם להסתובב אך ורק בחברת מדריכים, ולוקחת תשלום מפולפל של כ-200 דולר עבור כל יום שבו הם שוהים בשטחה.
הרעיון של קולנוע מבהוטן נשמע כגובל בבלתי אפשרי, ולכן כל סרט שיצא ממדינה זו מעורר סקרנות. "לונאנה: יש יאק בכיתה" (Lunana: A Yak in the Classroom) הוא סרט בהוטאני שייצג את מדינתו בתחרות האוסקר לסרט הזר. הבמאי פאוו צ'וינינג דורג'י אינו פורץ דרך. "לונאנה" נטול שפה קולנועית חדשנית, או מהלך עלילתי שלא נשחק בקולנוע המערבי. העלילה, המתרחשת ברובה בקהילה כפרית בסביבה הררית מבודדת, לא מאפשרת ללמוד יותר מדי על חיי העיר של בהוטן, שלא לדבר על אלמנטים חברתיים או פוליטיים בהווייתה. המטרה אינה לחשוף את קרביה של המדינה אלא להציג גלויה הומניסטית משובבת לב, ונגישה מאוד לקהל המערבי הסקרן.
אוגיין דורג'י (שראב דורג'י) מתגורר בבית של סבתו בעיר הבירה טהימפאו. הוא נמצא על סף סיום שירות לאומי בן חמש שנים שבו הוא שימש כמורה. הוא נטול כל מוטיבציה, ומחכה בקוצר רוח לרגע בו יוכל לעזוב עם חברתו לאוסטרליה כדי לנסות ולפתח שם קריירת שירה. המראה של טהימפאו - הבר שבו אוגיין שר באנגלית, הדינאמיקה המוכרת עם חבריו, ואפילו נוכחות הלפטופ של אפל - הופכים את החלק הזה של הסרט לפחות צפוי ביחס למה שיבוא בהמשך. מראות אלו חורגים מהאסוציאציות שיש לצופים רבים אודות המדינה, ולכן יש עניין לבחון את החלחול של המערביות למדינה המבודדת. שאר הסרט יתרחש במקום מאוד שונה, מקום שיהיה זר לא רק למבטו של הצופה המערבי אלא גם לזה של הגיבור הבהוטאני המתווך מבט זה.
ביקורות סרטים נוספות:
המוטיבציה הדלה של אוגיין זוכה למענה נוקב מצד האחראית עליו, והיא מחליטה לשלוח אותו לכפר לונאנה. אם בהוטן היא מדינה מבודדת גיאוגרפית ותרבותית, אז הכפר הוא הנקודה המבודדת ביותר במדינה. יש בו פחות מאלף תושבים (ובסרט נראה שהרבה פחות מכך) הוא ממוקם קרוב לפסגות הרי ההימלאיה, והוא נמצא במרחק של שישה ימי טיפוס מאתגר מכל כביש (שלא לדבר על יישוב אחר). מעט החשמל בכפר מופק באמצעים סולאריים לא אמינים, אין טלפון קווי או סלולרי. אפילו דפי נייר הם דבר יקר המציאה – מה שמאתגר את הניסיון ללמד. ליאק יש תפקיד קריטי בהיותו החיה שהפסולת האורגנית שלה משמשת כחומר הבעירה המרכזי של הכפר. הדימוי המצוי בשם הסרט נוגע בשילוב בין עולם המורה לאורחות החיים המסורתיים של המקומיים.
התבניות העלילתיות המוכרות היטב של הסרט הן של "דג מחוץ למים" ובאופן ספציפי של איש העיר והחיים המודרניים המגיע לסביבה כפרית שבה הקצב והטמפרמנט שונה בתכלית. קשיי הסתגלות מתפתחים בהדרגה לשינוי חיובי באופני המחשבה וההתנהגות של האדם מהעיר. התבנית השנייה היא של המורה המתעצב בתהליך הלימוד, לא פחות מהיותו מי שמעצב מחדש את תלמידיו. כאמור, אין כאן דבר שלא יהיה מוכר היטב לצופה המערבי, וכך גם המהלך העלילתי נותר צפוי למדי. לא בכך טמון החן של הסרט.
ערכו הוא ביכולת לקרב אותנו לאדם הבהוטאני הפשוט, והיכולת לזהות בו תכונות אוניברסליות המעוררות אמפתיה ואהדה לצורת החיים הכה מרוחקת מהעולם המוכר לנו. בצורה הטהורה ביותר, ולכן גם הפחות מאיימת מבחינת השונות התרבותית, הסרט משתמש בילדי לונאנה האמיתיים לתפקידי דמויות משנה בסרט, ובעיקר בילדה חמודה וחייכנית במיוחד בשם פם זאם (כשמה האמיתי של השחקנית הצעירה). מול המורה נטול המוטיבציה ללמד באזור הכפרי, יש את הכבוד העמוק שתלמידים מעניקים לו והרצון העז שלהם ללמוד. עם פם זאם, שיש לה אבא אלכוהוליסט (רמז בודד למה שניתן לכנות "בעיה חברתית"), אוגיין מפתח מערכת יחסים קרובה יותר. באופן דומה תהיה מערכת יחסים תומכת וסובלנית עם ראש הכפר אשה (קונזאנג וונגדי), ידידות עם אנשי הכפר הצעירים מיצ'ן (אוגיין נורבו להנדופ) וסינגיי (טאשרינג דורג'י). מערכת יחסים נוספת ויפה בעידונה היא עם אישה צעירה בשם סלדון (קלדן להאמו גורונג) ששרה מול נופי הטבע, ובשירתה מגלמת את ההוויה הרוחנית-תרבותית של הכפר.
"לונאנה" הוא קולנוע פשוט וחינני. קולנוע אנתרופולוגי "רך", מסקרן ומהנה בלי לאתגר בשונות התרבותית המוצגת. יש סיכוי מצוין שביציאה מהאולם תיחשפו לניסיונות ביצוע חובבניים של שירה בשפת הדזונגקה, אבל יש לקוות שזו לא תהייה סיבה לוותר על הסרט.
