בקומת הביניים של המשתנה העצומה ביותר במזרח התיכון, המכונה גם בשם "כיכר אתרים", נמצא בית הכנסת הגדול של ההיפ-הופ הישראלי. מועדון הג'י ספוט הוא המתנ"ס שבו נפגשת קהילת ההיפ-הופ הישראלי המתהווה. כולם מכירים את כולם, בעיקר דרך "פורום מוזיקה שחורה" של פורטל הפורומים של "תפוז" ז"ל. בפורום הזה אין ממש הפרדה מעמדית בין הראפרים לבין הקהל, למעשה חלק מהקהל עוד יהפוך לראפרים בהמשך. כולם מדברים עם כולם, כולם מגיבים לכולם, כולם מעליבים את כולם. רובם נמצאים בגיל העשרה, והתשוקה שיש שם לראפ בעברית גובלת בפנאטיות. גם לשדרני רדיו אין שם מעמד מיוחד, אם כי אזכור את הפורום הזה לנצח בחיבה, כי הוא היה המקום הראשון שבו הטרלתי אי פעם באינטרנט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בקיצור, כשאתם חושבים על קהילה בצורה הכי בסיסית שלה, זה מה שקרה שם. בשנה ההיא התוכנית "עסק שחור" (תוכנית היפ-הופ ומוזיקה שהגשתי עם אייל פרדימן בגלגלצ) חוגגת את שנתה השמינית ברדיו. כשאני מגיע למועדון ניגשים אליי שני מתבגרים שמחים וממש חמודים בשם שמואל ושמשון. הם מפתח תקווה, והם ממש רוצים לעשות לי פריסטייל מחוץ למועדון, כדי שהם יוזמנו לפינת הפריסטייל של התוכנית (במהלך השנים הפינה הזו הפכה להיות אחד העוגנים החשובים ביותר של ה"עסק"). זה קורה, אני אוהב, לוקח טלפון ומתקשר אחרי מספר שבועות להזמין אותם לראפרפ באולפן. מי שעונה לטלפון הוא החבר השלישי בלהקה, רביד פלוטניק. הם מגיעים לתוכנית, מקבלים מיקרופון ומבצעים פריסטייל מרוגש. אלוהימה, כמה שהם התרגשו.
קפיצה של 19 שנים קדימה: הצמד טונה ופלוטניק מכרו בתוך פחות מ-24 שעות 45 אלף כרטיסים לשלושה מופעים משותפים. עבור רוב האנשים זה הישג מדהים, אולי מפתיע. עבור מי שעוקב אחר הקריירה שלהם? טבעי. כמה? ברמת הנו ברור. אלא מה?
אי אפשר לדבר על רביד פלוטניק וטונה בתור העתיד של המוזיקה הישראלית, הם ההווה והם במרכז הבמה. את הדרך לשם הם עשו ללא תוכניות ריאליטי, ללא מנהלים ממולחים שדחפו אותם לעמודי הרכילות ובלי דחיפה מסיבית של התקשורת. הם הגיעו לשם דרך עבודת שטח של שנים. דרך שעברה בכל הארץ, עם הופעות לפני כל מי שהיה מוכן לשמוע אותם ועם אפס פשרות על היצירה שלהם. כשהם ראו את הגל הראשון של הראפ הישראלי קורס אל תוך עצמו, בגלל שהוא היה חיקוי שלא הצליח לעבור אדפטציה אמיתית לתרבות הישראלית, הם לא נתנו לזה לייאש אותם. הם ניסו, חקרו ולבסוף מצאו את הנוסחה שתהפוך את המוזיקה שלהם לישראלית, ואותם להרבה מעבר לרק ראפרים.
בשנים האחרונות כמעט כל מופע של טונה או רביד הגיע לסולד-אאוט שבועות רבים לפני קיומו. מי שהיו בהופעות האלה יודעים שמדובר במופעים גדולים, מושקעים, סוחפים. גם טונה וגם פלוטניק הצליחו לשבור את הפורמט המשעמם של הופעות היפ-הופ, כשעל הבמה יש ראפר, די.ג'יי וקלישאות. כל אחד מהם הרים להקה לתפארת וצבר קילומטראז' מרשים על הבמות. כל אחד מהם אירח על הבמה את הדור הבא של ההיפ-הופ הישראלי, או את הזמרים והזמרות שהם אוהבים (שהם לאו דווקא מהז'אנר). לכן, כשכבר הגיעה ההזדמנות לתפוס את שניהם על הבמה שוב (שוב, כי זה כבר קרה ב-2016 באמפי שוני) אנשים טסו לקנות כרטיסים.
קראתי במספר מקומות אמרגנים שטוענים שהמפץ הזה קרה בגלל קיץ דליל במופעי חו"ל. ובכן, בולשיט. גם טונה וגם פלוטניק בנו לעצמם קהל נאמן ואוהב שילך איתם ואחריהם לכל מקום. אם תסתכלו על האנשים שמגיעים להופעות שלהם, גם אתם תקלטו שהם כבר מזמן הצליחו לעשות קרוסאובר ולהגיע לקהל בוגר, לצד קהל צעיר. כן, זוכר הופעות שלהם בבארבי או ברדינג 3 שבהן אף אחד לא הסתיר לי את הבמה - כי רוב הקהל שהיה בו עוד לא סיים את פוטנציאל הגדילה שלו - אבל זה קרה מזמן.
שניהם, בנפרד, הגיעו ללב של קהלים עצומים ומגוונים. זה קרה בזכות אלבומים מצוינים, שגם זכו להצלחה וגם זיכו אותם בפרסים ("מזרח פרוע" של טונה זיכה אותו בפרס אלבום השנה של אקו"ם - חוץ מההצלחה העצומה של הסינגלים מתוכו ברדיו ובשירותי הסטרימינג). ואם כבר נכנסים לנתונים, בסיכום שנת 2022 של ספוטיפיי, טונה הגיע למקום הרביעי ורביד פלוטניק למקום החמישי ברשימת האמנים והאמניות המושמעים ביותר בישראל. נכון לשנה שעברה, וגם נכון להיום - שניהם עומדים בשורה הראשונה של המיינסטרים הישראלי.
אגב, לשלושת המקומות הראשונים הגיעו עדן חסון, עומר אדם ואיל גולן. מה מבדל את פלוטניק וטונה לפחות משניים שקודמים להם ברשימה? הם עשו את זה בכוחות עצמם, עם השירים שלהם ולא דרך שירי נוסחה שמישהו כתב עבורם (עדן חסון כותב ומלחין את החומרים שלו).
זה הזמן לעצור ולדבר על כמה אנשים ששותפים להצלחה של שניהם, גם באלבומים וגם על הבמה. הראשון הוא ניר "נירו" דנן, שיש לו אינטליגנציה מוזיקלית נדירה. המעורבות שלו בקריירה של טונה ופלוטניק - גם כמפיק וגם כנגן, הקפיצה את שניהם קדימה. במובן מסוים הוא הגב שלהם, זה שעוזר להם להגשים את הרעיונות המוזיקליים שלהם וגם לעשות אדפטציה של השירים מהאלבום לבמה. יחד איתו בצוות, יקיר בן טוב של טונה וישי סוויסה של פלוטניק - ושלושתם תפרו חליפת מעצבים מושלמת למופע המשותף.
הודעה בפייסבוק מסנג'ר: "עסק שחור שלום, שולח לכם פקס עם שיר חדש שכתבתי על המצב, בתקווה שהוא יושמע בפינת הפריסטייל. אגב, ספיישל סאבלימינל היה מצוין, תשימו יותר, 3>".
קוואמי מתקשר אליי לשאול אם כבר שמעתי את השיר שטונה שלח. אני אומר לו שתכף. הוא מאיץ בי להאזין מהר. כשקוואמי מתלהב ממוזיקה, כפרה עליו - אני ישר מקשיב לו ועושה מה שהוא אומר. כשאני שומע את "גם זה יעבור" בפעם הראשונה עף לי המוח. אגב, גם בפעם השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית.
כמה חודשים אחר כך טונה עולה על הבמה ביום הולדת 20 של התוכנית שקוואמי ואני מרימים בבארבי. כשהוא עולה על הבמה - כל הקהל כבר יודע את כל המילים ושר איתו. אשכרה צמרמורת. המחשבה שעוברת לי בראש היא "מגיע לו. פאקינג מגיע לו".
זה היה הרגע שבו הדרך הקשה, המתסכלת לעיתים - התחילה להשתלם. מי שהכרנו כנער מוכשר, שכבר אז היה ראפר חד וחכם (קוואמי ואני התאהבנו בו בהתחלה במסגרת ההרכב "ראסטה קישקשתא" ואחר כך בהרכב "השבט"), סוף-סוף הגיע למקום שבו הוא היה צריך להיות בזכות הכישרון והאמונה שלו. מנקודת הזמן ההיא, שבה טונה פרץ למיינסטרים הישראלי, זה רק הולך ומתעצם.
כשטונה עולה על הבמה - כל הקהל כבר יודע את כל המילים ושר איתו. אשכרה צמרמורת. המחשבה שעוברת לי בראש היא "מגיע לו. פאקינג מגיע לו"
למרות שהם עבדו יחד, למרות ששניהם גדלו בפתח תקווה - צריך לזכור שטונה ופלוטניק הם לא ישות אחת. בשלב הזה של הקריירה, כל אחד מהם מצא את הקול הייחודי שלו ושניהם מתנהלים אחרת.
גם המסלול בדרך להצלחה היה שונה, והאבולוציה המוזיקלית שלהם לא דומה. אבל אם כבר מחפשים משהו שמשותף לשניהם - יש המון כאלה. לפני הכול אני ממרקר את הרעב שלהם ליצור. שניהם חסרי מנוחה כשהם לא נמצאים בהליך של עבודה על אלבום או על מופע. הם כל הזמן בתהליך יצירה כי אלה החיים שלהם וזו העבודה שלהם. שימו לב כמה שת"פים הם עושים עם זמרים/זמרות/להקות/מפיקים בין אלבומי הסולו שלהם (התשובה היא המון, אבל לא יותר מדי).
דבר נוסף שמשותף הוא היחס לתקשורת. בדרך כלל הם לא מתראיינים לעיתונים/לאתרים מסיבה די פשוטה: הם לא צריכים. הם כן יגיעו לתחנות רדיו ולתוכניות רדיו, כי כשהמוזיקה היא העיקר - הם ישתפו עם זה פעולה. בנוסף, אם ממש מתעניינים, אז זה די קל לדעת מה עובר עליהם ומה הדעות שלהם על העולם, כי הכול נמצא בשירים.
שניהם כותבים את החיים שלהם בצורה מאוד נאמנה למציאות, מה שמייתר את הצורך בריאיונות. הם יודעים שהקהל שלהם נמצא שם כי היצירה שלהם נגעה לו בנשמה ואת זה שום ריאיון לא יכול להשיג (ופלוטניק היה מוסיף על זה "בלי להעליב").
גם ההתנהלות שלהם ברשתות החברתיות היא לא אופנתית במיוחד. המדיה החברתית שלהם היא מאוד עניינית ומבשרת בעיקר על הופעות או על שירים וקליפים חדשים. כשהם חורגים מזה, כנראה קרה משהו שממנו הם לא יכולים להתעלם. צריך להקדים ולומר שחלק גדול מהראפרים שעליהם שניהם גדלו, ואצל חלק גדול מהאמנים שהם מעריצים - הבעה של דעות פוליטיות וחברתיות היא לא בחירה, היא חובה. בין שזה אהוד בנאי ובין שזה קנדריק לאמאר, העמדות לא מוסתרות והגישה היא שלאמנים יש אחריות לכתוב ולדבר את האמת שלהם.
אצל טונה זה קרה בתקופת הקורונה, כשהוא לא נשאר אדיש מול אקטים של הממשלה שנראו לו קיצוניים ואפילו אלימים, שננקטו מול כאלה שהביעו דעה אחרת. הנושא הזה מופיע מספר פעמים ב"מזרח פרוע", אלבומו האחרון ובעיקר בשיר "הטוב, הרע ואחותך" שהוא מבצע עם שלום חנוך. "דפקתם ת'מדינה כל כך חזק שנשאר אבק / יש נורמליזציה של ואט דה פאק / על הקו הדק בין להיות הדג ששתק / בין להיות המאבק".
אצל פלוטניק זה קרה לאחרונה, שהוא לא היה יכול להישאר אדיש למהפכה השלטונית. בפוסט שלו הוא כתב, "אני לא פונה לנבחרי הציבור כי אני לא מאמין בנבחרי הציבור. אני פונה אלינו כי אני מאמין בנו. עבדכם הנאמן תומך בהפגנות האנרכיסטים, הלוא הם אנשי צה"ל, יוצאי יחידות קרביות, מילואימניקים, גברים ונשים, משלמי מסים, מבוגרים וצעירים שנותנים את חייהם עבור המדינה הזאת. ברמת האישית, בחיי הפרטיים, אני הולך לדבר ולנהל שיח פתוח עם אנשים חכמים וטובים מהצד השני של המתרס, אנשים שלא מסכימים איתי", וקינח באמירה פלוטניקית קלאסית "כמה מכם הולכים לעשות כמוני יא מניאקים?".
האם הם נפגעו מזה שהם הביעו את דעתם? לא, וטוב שלא. אפשר להגיד שאפילו ההפך קרה. האם זו נקודת השיא בקריירה של שניהם? אני בטוח שלא. סדרת המופעים האלה, שמספרם טיפס לשישה ומספר קוני הכרטיסים אליהם הגיע ל-90 אלף, זה הישג אדיר שהם ראויים לו, אבל אני חושב שזו רק עוד אבן דרך בקריירה שלהם. אם הם ימשיכו ללכת בדרך הזאת, בלי להתבלבל ולסטות לצדדים - מחכים לנו עוד אלבומים מצוינים, עוד שירים גדולים, עוד הופעות ועוד אהבה שהם יקבלו ויעניקו לקהל. למעשה, אני יודע שממש ברגעים האלה כל אחד מהם עובד על השיר הבא שייכנס לכם ללב, או יעשה לכם שמח בשרירי התנועה.
פורסם לראשונה: 07:05, 02.06.23
