זוכרים את הסדרה Stranger Things? עכשיו ברצינות, מה אתם זוכרים מהעונה האחרונה של אחת מהסדרות המצליחות של נטפליקס? ומה באשר להתרחשויות בעונות האחרונות של "אופוריה", הסדרה המצליחה של HBO? או "ניתוק" (Severance), מבית היוצר של אפל TV פלוס? הפעם האחרונה שבה כל אחת משלוש הסדרות האלה שחררה פרקים חדשים, הייתה במחצית הראשונה של 2022. ג'ו ביידן לא סגר אז שנה ראשונה בתפקיד, וראש עיריית ניו יורק נחשב למועמד עתידי לנשיאות. זה המצב במלאת עשור לעידן הסטרימינג בטלוויזיה: את הזמן החולף עד לעליית עונה חדשה של סדרה ניתן למדוד במונחים של כהונת נשיא.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה לא נורמלי, או לפחות זה לא נחשב נורמלי פעם. בתקופה שבה רשתות השידור (הברודקאסט) שלטו בעולם, נדיר שהיינו ממתינים יותר מארבעה או חמישה חודשים לפני המנה הבאה מהסדרה האהובה עלינו (לשם דוגמה, הסדרה הקומית האמריקנית בית ספר יסודי אבוט של רשת ABC, סיימה את עונתה השלישית במאי והחלה את עונתה הרביעית באוקטובר). אולם כיום שולטים שירותי הסטרימינג, והרעיון שתוכניות טלוויזיה מצליחות אמורות להפיק פרקים חדשים לפי לוח זמנים קבוע, התפוגג בין יתר הדברים שהם שיבשו. עיכובים שנגרמו ממגפת הקורונה ומשביתת התסריטאים בהוליווד בקיץ שעבר אמנם החמירו את המצב באופן זמני, אבל גם בלעדיהם תהליך ההפקה וההפצה של סדרות טלוויזיה הפך להיות כל כך יקר ומורכב, עד שהמתנה של שנתיים לפרקים חדשים היא כבר לא דבר יוצא דופן, ופער של שנה וחצי בין עונות היא עניין שבשגרה.
4 צפייה בגלריה
העונה השנייה של ''ניתוק'' מתקרבת, אבל מה אתם זוכרים מהעונה הראשונה?
(צילום: אפל TV פלוס)
ולמרות שסדרות מצליחות כמו Stranger Things או ברידג'רטון יכולות כנראה להרשות לעצמן לאלץ מעריצים לחכות, כשזה מגיע למרבית הסדרות, הפער מפריע מאוד לצופים. "קהל הצופים מתחבר לסדרה, וכשהיא יורדת מהמסך לזמן ממושך, קל לנו לשכוח מה אהבנו או מה משך אותנו אליה מלכתחילה", אומר ג'ון וולס, המפיק הוותיק של הסדרות אי.אר. ו"הבית הלבן", "היעדר [פרקים חדשים] במשך תקופה ארוכה הוא אחת הסיבות לכך שסדרות מאבדות רייטינג במקום לבנות לעצמן קהל - כולל סדרות שמצליחות מאוד בעונה הראשונה שלהן".
מנהל תכניות בשירות סטרימינג גדול מסכים עם וולס, ומוסיף כי "היכרות" היא מה שמייחד את הטלוויזיה מחוויית הסרט העלילתי. לדבריו, "לסרט הולכים למשך שעתיים, אבל סדרה היא משהו שמלווה אותנו בבית שבוע אחר שבוע, ושנה אחר שנה. אנחנו בונים היכרות עם הדמויות, והרגלי צפייה עוזרים לכך. תמיד עדיף שסדרות יחזרו כמה שיותר מהר לעונה חדשה. הקביעות גורמת לאנשים לחזור אליהן".
אולם אם קיצור הזמן בין העונות כל כך רצוי, מדוע כל כך הרבה סדרות מצליחות מהתקופה האחרונה נכשלות במשימה כישלון חרוץ? אנשים מתוך התעשייה מצביעים על שלושה גורמים מרכזיים מאחורי "ההמתנה הגדולה":
לאחר ש"משחקי הכס" וגם "Stranger Things" הוכיחו את פוטנציאל הרייטינג של טלוויזיה קולנועית, כל פלטפורמה מיהרה לפתח תכניות ברמת שוברי קופות. חשבו על "בית הדרקון", "הבנים", או "פיסמייקר". "הפקת סדרות הפכה גדולה יותר, והאפקטים המיוחדים מורכבים ולוקחים הרבה זמן", מסביר מנהל בכיר בתעשיית הסטרימינג. דוגמה טובה לשינוי המהיר בציפיות ל"אירוע טלוויזיוני", היא סדרות היקום של מארוול מבית דיסני. הסדרות שהאולפנים יצרו עבור רשת ABC (' Agents of S.H.I.E.L.D') ועבור נטפליקס ("ג'סיקה ג'ונס", "דרדוויל") שחררו עשרות פרקים ועונות רבות במהלך שנים ספורות בלבד. אולם בעידן של דיסני+, סדרות כמו של מארוול ושל מלחמת הכוכבים נראות כמו סרט אחד ארוך שאולי יהיה לו סרט המשך כמה שנים לאחר הסרט הראשון, ואולי לא. המטרה השאפתנית של הפרויקטים האלה (ואפילו של דרמת תחפושות תקופתית כמו ברידג'רטון), שמשמשים כציר תוכן מרכזי (tentpole בעגה של התעשייה), פירושה שעונה חדשה מדי שנה היא פשוט "בלתי אפשרית מעשית, בהתחשב במה שצריך לצלם. זה כמו לצפות לסרט המשך בתוך שנתיים. זה אולי אפשרי, אבל קשה מאוד לביצוע".
הקו בין כישרונות קולנוע לכישרונות טלוויזיה נעלם לחלוטין במהלך קרבות הסטרימינג, ופלטפורמות נהוגות לגייס שמות גדולים כדי למשוך תשומת לב לפרויקטים. במקביל, הקריסה הכמעט מלאה של פלח סרטי הקולנוע בתקציב בינוני, אילצה אנשי קולנוע פחות מפורסמים לחפש עבודה בטלוויזיה. "עולם סרטי התקציב הבינוני, שהיה פעם נתח ענק מעסקי הסרטים, פשוט נעלם, והרבה מפיקים במאים וכותבים שעבדו בתחום נודדים לטלוויזיה", מסביר כותב מנוסה של המסך הקטן, "אלא שהם הגיעו ממערכת אחרת, כזו שלוקח בה יותר זמן לעשות דברים, ואת הגישה הזו הם הביאו איתם גם לטלוויזיה". נחמד לקחת את בן סטילר לעשות את "ניתוק", או את ריאן ג'ונסון ונטשה ליון להפקה מושקעת של "פוקר פייס", אבל אנשי הסרטים האלה פשוט לא למדו כיצד ליצור פרקי טלוויזיה לפי לוח זמנים. "ליצור שמונה שעות של טלוויזיה זה לא אותו דבר כמו ליצור סרט של שעתיים", אומר המנהל הבכיר מהסטרימינג, ומוסיף בניסוח זהיר שככלל, סרטים "לא מתאפיינים בכתיבה זריזה כמו סדרות", ולפעמים "יש בלבול לגבי מי האחראי, הסופר או הבמאי". מצבים כאלה נוטים להאט את ההפקה ולהאריך את הזמן בין העונות.
אבל גם כשהטאלנט מגיע במקור מהטלוויזיה, עצם קריסת האקוסיסטם של שידורי הברודקאסט יצרה "דור שלם של כותבי טלוויזיה שלא הוכשרו לשיטת 22 הפרקים", מסביר המנהל הבכיר, "לכאורה לא מסובך מדי להאריך סדרה של שמונה או עשרה פרקים בני חצי שעה, אבל פשוט אין להם את השריר הזה. אין להם ניסיון בכתיבה מהירה ובכמות גדולה". האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית למנהלי הסטרימינג: היה עליהם למצוא דרך לשמר את המפעל של הטלוויזיה האפיזודית, אבל במקום זאת הם בחרו לחקות את מודל "העונה הקצרה" של נטפליקס, מתוך אמונה שהקהל ירצה להתחבר לסדרה חדשה וסקסית מדי כמה שבועות יותר מאשר ליצור מערכת יחסים ארוכת טווח עם כמה סדרות ממש טובות.
בתקופה שבה ג'ון וולס היה משגר בקלילות פרקים שבועיים של אי.אר ו"הבית הלבן" לרשת NBC, היו לדבריו עוברים "ארבעה עד חמישה שבועות בין מועד סיום צילומי הפרק ועד לעלייתו לאוויר". אבל בסטרימינג, "יכולים לחלוף שבעה או שמונה חודשים ואפילו שנה עד לשידור". הסיבה לכך היא שמעבר לזמן הנוסף הנדרש להשלמת האפקטים המיוחדים והמורכבים שנכללים בסדרות רבות, הפלטפורמות העולמיות של היום זקוקות ל"עד 120 יום כדי להתאים את הסדרה לאזורים השונים אליהם היא מיועדת", מסביר וולס, כשהוא מתייחס לדיבוב ולכתוביות.
אבל גם לאחר שעונה חדשה של הסדרה סוף סוף עולה לשידור בכורה, אנשי הסטרימינג יקחו את הזמן בנחת כדי להחליט אם משתלם להזמין עונה נוספת. "לאחר שהם 'מנחיתים' את כל פרקי העונה ביחד, חברות הטכנולוגיה ימתינו 30, 60, ואפילו 90 ימים כדי לאסוף נתוני ביצועים", אומר אחד מבכירי הפיתוח לשעבר בתעשיית הסטרימינג. לדבריו, למרות שמספר הצופים הוא חשוב, לא פחות חשוב הם "המדדים הספציפיים, כמו שיעורי צפייה בפרקים שלמים ובעונה המלאה, האם היא משכה מנויים חדשים, האם היא משכה צופים בעלי הכנסה גבוהה". המספרים האלה נמדדים מול תקציב ההפקה הכולל של הסדרה, ורק אז יתחילו הבכירים בשירות הסטרימינג "לשחק עם הנתונים כדי להצדיק" הזמנת עונה נוספת. וכאילו כדי להחמיר את המצב, בעולם הסטרימינג אין לוחות זמנים של מועדי צפיית שיא, או משבצות זמן שחייבות להתמלא עד תאריך מסוים, כמו שיש לרשתות השידור הליניאריות. "מכיוון שהתעשייה לא מתאפיינת במועדים קריטיים כאלה, ההחלטות על חידוש עונה יכולות להימשך זמן רב, ככל שהחוזים מאפשרים", אומר בכיר לשעבר בתעשייה.
לאחר עשור שבו משך הזמן בין העונות רק גדל, יש רמזים לכך שהמגמה עשויה להתהפך בקרוב. הצלחתן של סדרות אהובות ששודרו בשידור ליניארי, כמו Suits או "נמלטים", השיבה את ההערכה לסדרות במתכונת "ערוצי השידור המסורתיים" וההפקה המהירה, כאשר במקביל, העובדה ששיאה של הטלוויזיה מאחוריה פירושה עידן של תקציב מרוסן. "אני חושב שאפשר לראות כיצד שירותי הסטרימינג מנסים להשתנות כדי לחזור לסדרות שעולות לאוויר באופן יותר סדיר, במיוחד השירותים שלא נוהגים לשחרר את כל העונה בבת אחת למטרות צפיית בינג'", אומר וולס.
וג'ון וולס יודע על מה הוא מדבר: המפיק הוותיק מפקח בימים אלה על הפקת סדרה פרוצדורלית רפואית חדשה עבור שירות הסטרימינג Max, שתיקרא The Pitt. הסדרה תעלה לאוויר בשנת 2025 ותשחרר 15 פרקים שבועיים, ואם תחודש לעונה נוספת, תדע לספק מנה שנייה של פרקים בתוך שנה. "הכוונה שלנו היא לעשות סדרה איכותית שלפני שנים הייתה נעשית על ידי אחת הרשתות הגדולות, אבל הפעם לסטרימינג", מסביר וולס. "ואנחנו מקווים לשדר על בסיס שנתי, כדי לאפשר לקהל להתחבר לדמויות ולהתרגש כשאנחנו חוזרים".
בינתיים, בנטפליקס, עוד איש טלוויזיה מנוסה בשם קרלטון קיוז ("אבודים", "ג'ק ריאן") עובד כעת על סדרת דרמה רפואית בשם Pulse. אמנם נטפליקס לא נתנה שום רמז לכך שהיא מתכננת לעשות יותר מאותם 8 או 10 הפרקים הרגילים שלה בעונה, אבל האופי הפרוצדורלי של הסדרה וזהות יוצריה מלמדים שאם תחודש, Pulse ככל הנראה תצטרף לסדרות נטפליקס כמו "הדיפלומטית" ו"סניגור במבחן" בשחרור עונות חדשות מדי שנה. ולמרות שעדיין מדובר במגמה חדשה יחסית, וולס מברך מאוד על כל שינוי באווירה שיעיד על חזרה למתכונת סדרות טלוויזיה עם לוח זמנים. "לכולנו פה יש יכולת לעבוד לפי לוח זמנים. כך עושים טלוויזיה כבר 70 שנה", אומר המפיק הוותיק. "אנחנו רק צריכים לשחזר את ההרגל, ואני חושב שאם נעשה זאת, הקהל יתגמל אותנו".
פורסם לראשונה: 08:59, 09.01.25
