נדמה שאפשר לסכם את תופעת דוג'ה קאט לפי העובדה שהשיר הכי מצליח שלה הוא אצבע משולשת כלפי המעריצים והמעריצות שלה. את Paint The Town Red, שיצא לפני כשנה ופותח את האלבום הרביעי שלה, Scarlet, היא שחררה כתגובה לריב ממושך ברשתות החברתיות סביב השאלה אם היא אוהבת את הקהל האדוק שהופנט ממנה עוד כשהייתה כוכבת בטיקטוק. בשיא הדרמה נטשו אותה לא פחות מ-250 אלף עוקבות ועוקבים נעלבים, אבל דוג'ה קאט מתקפלת רק כשהיא רוקדת. "החיים שלי, החוקים שלי, הסגנון שלי, האטיטיוד שלי", היא כתבה באחת התגובות, ואחרי כמה שבועות הוציאה שיר שאומר "אני צובעת את העיירה באדום". העיירה הזאת, התברר, היא כל העולם.
דוג׳ה קאט מבצעת את Paint the Town Red בפסטיבל Wireless בלונדון
דוג'ה קאט היא כמובן לא האמנית הראשונה להתמודד עם פאנדום שתובע בעלות גם על הסגנון המוזיקלי וגם על החיים הפרטיים של מושא ההערצה, אבל היא אחת הבודדות שלא שקלה מילים מול קהל שמפרנס אותה. העובדה שזה עבד יותר מכל מה שעשתה קודם, מלמדת מהו הדבר שבזכותו דוג'ה קאט היא סופרסטארית שמפרקת אולמות ומככבת בפסטיבלים: האישיות. כמובן עוזר מאוד שהיא התברכה בסט כישורים שכמעט לא ניתן למצוא כמוהו, לא רק בהווה של הפופ אלא בכל ההיסטוריה שלו, אבל מעל הכול מרחפת העובדה שהיא מביאה לבמות הגדולות ביותר את אותו אדם שתפגשו בטיקטוק: אישה בת 28 שפרצה לתודעה כאירוע ויראלי במהותו, אבל מתעקשת שוב ושוב להוכיח שרק היא קובעת את המטרה והאמצעים, ולכן אף אחד לא יכול לעצור אותה. אולי בגלל זה בקיץ 2024 אף אחד כבר לא ממש מנסה.
2 צפייה בגלריה
התברכה בסט כישורים שכמעט לא ניתן למצוא כמוהו. דוג'ה קאט מופיעה בפסטיבל Wireless בלונדון
(צילום: Joseph Okpako/WireImage)
קשה שלא למצוא את הסמליות - או שמא את האסטרולוגיה - בתאריך הלידה שדוג'ה קאט חולקת עם בנימין נתניהו מצד אחד ונינט טייב מצד שני, ולא רק בגלל שגם היא יהודייה מהצד של אמא שלה. על הבמה של פסטיבל Wireless בצפון-מזרח לונדון, שעה קלה לפני שכל רחובות העיר התרוקנו לטובת צפייה לאומית בגמר היורו (ואז התמלאו שוב באכזבה), היא נראית ונשמעת כמי שידעה עוד בבטן אימה שגורלה כרוך בכישרון למשוך תשומת לב וביכולת ליהנות מזה עד תום. עם לוק שמזכיר את ג'ינג'ר ספייס מהספייס גירלז ופאה אדומה כמו אש הגיהינום, דוג'ה קאט היא אייקון שההתהוות שלו כבר הסתיימה אי-שם באלבום הקודם והמעולה, Planet Her, שבו השילה מעצמה את שאריות אבק השריפה של ימי הפריצה עם הלהיט Say So.
כנראה שדוג'ה קאט עכשיו כבר כל כך בטוחה בעצמה, שהיא עברה לשלב הבא: להוכיח את עצמה כראפרית, קודם באלבום Scarlet ואחר כך בהופעות התובעניות ממילא שלה. ואכן, בפסטיבל שבו הופיעו ראפריות מובהקות כמו ניקי מינאז', אייס ספייס ו-Sexyyred, דוג'ה קאט הרשימה מאוד באופן שבו היא מחזיקה בית אחרי בית עם להקה חיה (להבדיל מדי.ג'יי שמנגן את השיר ברקע), מפעילה את הקהל וגם ממשיכה לרקוד ולזוז בהתאם למסורת שקרובה יותר למדונה מאשר ללורן היל. בהינתן שהיא גם נדרשת לשיר ועושה את זה בסדר גמור - אם כי לא מדהים - ברור שפוטנציאל ההתפתחות שלה הוא גרסה אנושית, נגישה וחסרת פחד של ביונסה. ובהינתן שהמוטיבציה שלה כבר שברה כמה תקרות זכוכית, יש לה סיכוי לא רע להגיע לשם.
2 צפייה בגלריה
רוקדת וזזה בהתאם למסורת שקרובה יותר למדונה מאשר ללורן היל. דוג'ה קאט מופיעה בפסטיבל Wireless בלונדון
(צילום: Joseph Okpako/WireImage)
כחלק משרשרת הכרזות העצמאות של המופע, לא מעט פייבוריטים נשמטו מהסט, למשל Kiss Me More ו-Woman, אולם איכשהו Say So שורד את הסינון התקיף. אלא שגם כשהיא שרה אותו, דוג'ה קאט דואגת להפגין את האמביוולנטיות שלה כלפיו, לאחר שאיים לתקוע אותה במשבצת מוזיקלית מצומצמת מדי. היא מבצעת אותו בתחילת החלק השני ולא כחלק מהפצצת הסיום שכוללת את Paint The Town Red, בגרסה שנשמעת חפוזה במתכוון ולא מנצלת עד תום את הכוח של להיט שזורם בדם של הקהל שלא ישן שבועיים מהתרגשות ומוכר היטב לסקרנים שרוצים להבין מה הקטע. אי-אפשר להשוות בין הביצוע חסר הלהט של Say So לעומת Need to Know ו-Rules, למשל. איש לא יופתע אם בסיבוב הבא הוא כבר ייצא לשבתון.
אולם האמת היא שאצל דוג'ה קאט אי-אפשר לדעת. היא יכולה מחרתיים להכריז שנמאס לה והיא פורשת, להוציא אלבום טכנו או להתמודד לנשיאות ארצות הברית. הפאנדום יצטרף או לא - זה עניין שלו. דוג'ה קאט עובדת רק אצל דוג'ה קאט וכמו שזה נראה בהופעה שלה - אין ממש ספק מי העובדת המצטיינת.
