חגיגת הקרנת הבכורה של "ויהי בוקר" של ערן קולירין בפסטיבל קאן נפגמה בעקבות הכרזת צוות השחקנים כי לא יחברו לבמאי על השטיח האדום בגלל השיוך הלאומי של הסרט כישראלי, וכמובן המהומה וההתלהמות שהגיעו בעקבותיה. שוב אלו העניינים הלאומיים, הפוליטיים והבירוקרטיים שמקבלים את הדגש ומותירים בצל את האמנות עצמה. אבל אחרי צפייה בדרמה המרגשת בריביירה הצרפתית, אפשר לראות בכל הפרשה כפרולוג להתרחשויות על המסך, מעין פרק פתיחה שמשתלב היטב בעלילה המבוססת על סיפור מאת סייד קשוע. מדובר במקרה בו המציאות והבדייה מתמזגים בתיאום כמעט מושלם - תודות לעניינים הלאומיים, הפוליטיים והבירוקרטיים, והכישרון של קולירין להגחיך אותם על המסך ואפילו על הבמה לפני ההקרנה, עליה התייצב עם לימון בידיו.
מחיאות כפיים בקאן ל"ויהי בוקר"
(קרדיט: אמיר בוגן)
"ויהי בוקר" הוא סרט ביקורתי ביותר, טעון פוליטית אבל לא בוטה או גס. הקולנוע של קולירין מתמגנט לדקויות עדינות ולרגעי מבוכה בין אישיים, וכך גם במקרה זה. עם זאת "ויהי בוקר" שונה מאוד מסרטיו הקודמים של הבמאי הישראלי המצליח. הוא רציני ומכביד יותר מיצירות המופת המקומיות שלו "ביקור התזמורת", "ההתחלפות" ו"מעבר להרים ולגבעות", ואין בו את הנימה הסוריאליסטית שלהם. כן יש בו חקירה מעמיקה, אך מלאה בהומור, של הדמויות שלו על רקע התרחשויות קיצוניות בסביבתם. מבחינה זו, "ויהי בוקר" מזכיר יותר את הקולנוע הפלסטיני העכשווי מאשר את זה הישראלי, והוא אף מתחולל באווירה של סגר וקלאוסטרופיה שמאפיינת את יצירותיהם של איליה סולימאן, סוהא עראף, האחים עראב וטרזן נאסר ואחרים.
הסרט מתחיל באירוע אישי מהחיים, חתונה. וכמו בכל אירוע משפחתי הוא כולל רגעים אינטימיים, שתיקות, וחוסר טאקט - החומרים מהם קולירין יודע לעשות מטעמים. השולחן שלו תמיד עמוס לעייפה. כך, בהזדמנות חגיגית זו אנחנו עושים היכרות עם הדמויות הראשיות: סמי, בגילומו של אלכס בכרי, שעובד בחברת תוכנה בירושלים, אשתו מירה (ג'ונא סלימאן) ובנם הקטן אדם. אל המשפחה הגרעינית שבה מתמקדת הדרמה, מצטרפים אביו של סמי טארק (סלים דאו), אחותו זהארה (איזבל רמדאן) ובעלה חבר מועצת הכפר נאביל (דוראיד לידאווי), וגם הזוג הצעיר עזיז השטותניק (סאמר בישראת) ובחירת לבו חובבת הניקיון לינה (יארה ג'ראר). את הסלט הזה קולירין קוצץ דק, חריף ומתקתק, ממש כפי שעשה בסרטיו הקודמים, האישיים. מבחינה זו אין ממש משמעות להיותם של גיבורי הסיפור יהודים, או פלסטינים, או פלסטינים בעלי אזרחות ישראלים. אבל בסלט הזה יש הרבה חמיצות, אולי בגלל זה הלימון שהבמאי הביא להקרנת הבכורה בקאן.
התפנית שמכוונת את העלילה אל המציאות הפוליטית הדחוסה מגיעה כשסמי ובני משפחתו מנסים לחזור לביתם בירושלים ומגלים שהכביש נחסם על ידי חיילי צה"ל בגלל מבצע. התחנונים לא עוזרים, גם תעודות הזהות הכחולות. אין מה להתווכח עם צה"ל, וסמי שב לבית אביו שם הוא מבלה את הלילה. ויהי בוקר. סמי ושאר תושבי הכפר מגלים שהדרך אל הכפר עדיין חסומה. די מהר מתברר שהמבצע הזה הוא לצורך הקמת חומת הפרדה ושהוא יארך כמה וכמה ימים. אנשים צריכים לצאת לעבודה, לפרנס את המשפחות, אבל אפילו לא יכולים להודיע לבוסים על היעדרות כי הצבא ממסך את האיזור ולא מאפשר תקשורת עם העולם החיצון. כשהתקשורת הזאת מתאפשרת, סמי ואחרים מגלים לאכזבתם שביטחון תעסוקתי שמור ליהודים בלבד.
הכפר שנטול בסגר הולך ומתהדק, הופך למעין בועה שבתוכה האווירה מתלהטת ומבעבעת. בסיר הלחץ הזה, מועצת הכפר מחליטה להסגיר לשלטונות את השב"חים השוהים בשטחו (ביניהם פועל פלסטיני שעובד עבור טארק בגילומו של חאליפה נאטור), בתקווה שצעד זה ישכנע את הצבא להסיר את המצור. בנוסף, כנופיית פשע מקומית וחמושה מרימה את ראשה ויוצאת לצוד את השב"חים, כמו גם לגבות דמי חסות ממלווים בריבית - כמו נהג מונית השירות עבד, בגילומו של איהאב סלאמי המצוין, הדמות הטרגית של הסרט. גם התא המשפחתי מתקרש והמתחים בין סמי למירה פורצים החוצה. ככה זה בסגר, כפי שכולנו - יהודים, ערבים ובני אדם בכלל - למדנו בתקופת הקורונה (וגם אימצנו שגרת חיטוי משטחים - משהו שהוא דרך חיים עבור לינה).
למרות שהאירוע המחולל של עלילת "ויהי בוקר" הוא הפעילות המבצעית של צה"ל, גרעין הסיפור הפוליטי של הסרט הוא פנים-ערבי, והוא נובע מההתלבטות בנוגע לתגובה המתבקשת לשינוי בסביבתם הטבעית: האם לקבל את המציאות כפי שהיא? האם לפרוץ דרך בכוח? או האם להביע התנגדות הצהרתית ולהפגין (כפי ששחקני הסרט עשו בקאן)? התחושה שמתקבלת היא שהצד הישראלי על רשויותיו ומוסדותיו וחייליו מבקש לחנך מחדש את הציבור הערבי כדי לדכא את ההזדהות הלאומית שלו. מקלות וגזרים. זכויות אזרחיות ופרנסה אל מול אפלייה, הזנחה ומגבלות על זוגיות עם אהובים בלתי חוקיים. לאלף בני אדם כפי שמאלפים כלבים, או אולי יונים. הרבה יונים יש בסרט, והן סוררות ועצלניות. במקום לפרוש כנף, הן נשארות צמודות קרקע, מתבוססות בחרא של עצמן. ככה אי אפשר להמריא, שלא לדבר על להביא את השלום. זה לא עובד עם עופות, וזה לא יעבוד עם בני אנוש.
על אף כל זאת, ולמרות הביקורת הפוליטית הנוקבת אך המעודנת, לכל המודאגים במשרד התרבות ובקהל הישראלי, אפשר לדווח שחיילי צה"ל אינם מוצגים כקלגסים מרושעים. קולירין יוצק בהם המון אנושיות ואפילו רגישות. הם נחמדים, מתחשבים, ואדיבים. ממש לא אכזריים. אבל בסופו של חיילים, כמו חיילים, או קלגסים, ממלאים פקודות בסך הכול. וזה מה שקורה גם פה. סייד קשוע לא כתב את הצד שלהם, והם לא עומדים במרכז כגיבורים או נבלים, אך ברור שגם כמתבוננים מהצד הם דמויות טרגיות בסיטואציה זו. גם אם הם אחראים לסיפור הרקע, הנבלים העיקריים בסיפור הם הכנופיה שמטילה אימה על הכפר ותושביו התמימים. לצד הביקורת הפוליטית על הממשל הישראלי, קולירין מפנה אש לחמושים במגזר - מסר שמהדהד את השיח הנוכחי בחברה הערבית והתרבות האלימה שבה.
"ויהי בוקר" הוא דרמה גדושה בתוכן אישי ופוליטי, מרצינה ומרגשת ולא פעם משעשעת מאוד. בעדינות האופיינית לו, קולירין מספר סיפורים של אנשים, והיחסים ביניהם. הוא מנצל את המדיום כדי ליצור קשר, הקשר ואינטימיות בין בני האדם שעל המסך. בסוף זהו כוחו של הקולנוע, לקרב בין בני אדם. וכך גם סרטים הינם פרי יצירה של בני אדם, אינדיווידואלים. לא של מדינות. וכך גם אלכס בכרי, ג'ונא סלימאן, סלים דאו והאחרים מייצגים את הסרט, לא את מדינת ישראל, והציפייה שיעשו כן מבטאת פטרונות והתנשאות כלפיהם. צריך לזכור שאף אחד מהם לא התדפק על דלתות קרנות הקולנוע, או היה מעורב בתהליכי ההגשות. בין אם מדובר בסרט ישראלי או לא, "ויהי בוקר" אינו סרטם אלא יצירתו של הבמאי. הם אלה ששכרו את שירותיהם כשחקנים מקצועיים שעושים את עבודתם, מקבלים שכר והולכים הביתה. ערן קולירין וההפקה הם המעסיקים שלהם, לא המדינה. ולמזלם, שלא כמו בסרט, הבוסים היהודים שלהם לא התכחשו אליהם.
סביר להניח שבסופו של דבר מה שייזכר מ"ויהי בוקר" והבכורה החגיגית והמרגשת של הסרט במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן, היא פרשת ההיעדרות של השחקנים הפלסטינים והצהרתם כנגד הכיבוש המתמשך ודיכוי האוכלוסיה הפלסטינית, שלא מביאים כבוד רב למדינת ישראל בתפוצות. ובכל זאת, יש סיבה לגאווה גדולה ביצירה זו שהיא עיבוד לכתביו של סופר פלסטיני, המגולל סיפור פלסטיני בהשתתפות שחקנים פלסטינים, ולמרות הכול מוביל אותה במאי ישראלי יהודי, בהמון ביטחון עצמי ובעיקר רגישות. בארצות הברית, ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות, האפשרויות ממוסמרות על פי סד פוליטיקת הזהויות. נדרשת אחדות אתנית בין היוצר לדמויות בסרטו. בחברה האמריקנית אין היום קיבולת לבמאי לבן שיביים סרט על דמויות אפריקניות-אמריקניות, למשל. עניין של שחור ולבן. לפחות הקולנוע מתוצרת כחול לבן לא לוקה בתקינות הפוליטית הזו, גם ביצירות הכי הכי פוליטיות שיוצאות ממנו.
