בקיץ האחרון, זמן קצר לפני השבת השחורה ופרוץ המלחמה, האנושות עסקה בסוגייה הרבה פחות הרת גורל: החוטם התותב שעוטה בראדלי קופר בסרטו החדש "המאסטרו", שבו הוא מגלם את המוזיקאי, מלחין ומנצח היהודי-אמריקאי ליאונרד ברנשטיין ("סיפור הפרברים"), שמת ב-1990. רק יצא הטריילר של היצירה תוצרת נטפליקס, וכבר פרצה שערורייה אימתנית והסערה השתוללה - גולשים וגולשות וגם שחקנים יהודים זעמו על השימוש בתותבת ותהו למה כוכב גוי מופיע שוב בתפקיד של יהודי. המתקוממים ומתנגדות האשימו את קופר שגם ביים את הסרט, ב-JewFace וטענו שהופעתו "פוגענית ומיותרת", ש"האף האנטישמי בהחלט לא היה נחוץ" ואף האשימו את קופר ש"הוא משתמש בבולשיט הזה כדי לזכות באוסקר". השחקנית היהודייה טרייסי אן אוברמן, אמרה למגזין Page Six: "אם בראדלי קופר מסוגל לשחק את איש הפיל בלי שום תותבות, הוא צריך להיות מסוגל לשחק אדם יהודי בלי הצורך בתותבות - במיוחד כשמדובר באף 'יהודי'".
ילדיו של ברנשטיין - ג'יימי, אלכסנדר ונינה, פרסמו הצהרה משותפת שהגנה על קופר: "אנחנו בטוחים שגם אבא שלנו היה בסדר עם זה. כל התלונות, נוקבות ככל שיהיו, סביב הנושא נראות לנו בעיקר כניסיונות לא הוגנים לפגוע באדם מצליח - כפי שראינו לעתים קרובות מדי עם אבא שלנו". בריאיון שהעניקה החודש ג'יימי ברנשטיין לתוכנית טלוויזיה היא הוסיפה: "אני רק רוצה לציין שלבראדלי עצמו יש אף מאוד משמעותי, ואני לא חושב שמישהו שם לב לזה לפני שהתחילה כל המהומה. מבחינתנו עניין האף הוא הכי לא ביג-דיל שיש".
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
"המאסטרו" התחרה בפסטיבל ונציה האחרון על "אריה הזהב" וקרוב לוודאי יככב בצדק בעונת הפרסים הנוכחית. ב-7 בדצמבר הוא צפוי לעלות לאקרנים בישראל ברשת בתי קולנוע לב, ושבועיים אחר כך, ב-20 בדצמבר, יעלה לשירות הסטרימינג של נטפליקס. קופר חלם לא מעט שנים על עשיית הסרט שיביא את סיפורו המרתק והסוער של ברנשטיין, שחבריו ובני משפחתו נהגו לקרוא לו לני, וכונה גם "מוצרט של המאה ה-20", "הכהן הגדול של המוזיקה" ו"פיטר פן של המוזיקה האמריקנית" ומת ב-14 באוקטובר 1990 מסרטן ריאות, בגיל 72 - ארבעה ימים אחרי שפרש מהניצוח.
בניסיונו להרים את הפרויקט, קופר נפגש עם ג'יימי במסעדה ניו יורקית. ״אני תמיד אוכל עם הידיים, ולכן גם בפגישה עם ג'יימי אכלתי תרד עם הידיים", סיפר קופר, בריאיון שהעניק לאחרונה ל-CBSNEWS. "ואז הבחנתי בזה והתנצלתי בפניה, וג'יימי אמרה: 'זה מה שאבא שלי נהג לעשות'. ואני זוכר שבאותו רגע חשבתי: 'או, אולי הפרויקט הזה באמת יצא לפועל'. ואז לקחו לי ארבע שנים של ניסיונות טרנספורמציה להפוך לברנשטיין.
"ועל סצנת הניצוח בסרט, עבדתי שש שנים כדי לקבל שש דקות ו-25 שניות של מוזיקה. מעולם לא חוויתי משהו כזה, ואולי גם לעולם לא אחווה. קשה לי אפילו לתאר במילים מה שחוויתי בעבודה על 'המאסטרו'. לני היה איתנו, והוא בוודאות היה איתי, לאורך כל הזמן הזה. האנרגיה שלו איכשהו מצאה את דרכה אליי ואני באמת מרגיש כאילו אני מכיר אותו".
"אימא שלנו לא הייתה עיוורת לטבעו הביסקסואלי של אבא, ממש לא"
"המאסטרו" מתמקד בסיפור אהבתם הגדול והמורכב של ברנשטיין ורעייתו השחקנית הצ'יליאנית פליסיה מונטאלגרה (אותה מפליאה לגלם קארי מאליגן, ויש לה סיכוי טוב לזכות באוסקר) ילידת קוסטה ריקה. השניים הכירו במהלך שנות ה-40, ולטענתם מדובר היה באהבה ממבט ראשון. הם נישאו ב-1951 למרות שהיא ידעה שבעלה חובב גברים מושבע. ברנשטיין התלבט האם להתמסד, וגם מונטאלגרה התחבטה האם להתחתן והתייעצה בנושא עם חברותיה. היא אף נעזרה בסיאנסים, ושאלה את הרוחות האם עליה להתחתן עד שהכוס המתנועעת השיבה כן. מונטאלגרה הקתולית, שסבה היה יהודי אף התגיירה למען ברנשטיין והטקס נערך ב"משכן תפילה", בית הכנסת שבו ברנשטיין בילה בנעוריו, כך לטענת ג'ואן פייזר שחיברה את הביוגרפיה השערורייתית שהתפרסמה ב-1987 והכעיסה את ברנשטיין ומשפחתו.
7 צפייה בגלריה
סיפור אהבתם הגדול והמורכב של ברנשטיין ורעייתו השחקנית הצ'יליאנית פליסיה מונטאלגרה. מתוך "המאסטרו"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מן הסתם מדובר היה גם בנישואי נוחות - בתקופה שמרנית והומופובית, ברנשטיין היה זקוק לכיסוי מהוגן להמשך הקריירה, ומבחינתו זו הייתה פשרה מתקבלת על הדעת. רעייתו מצידה, ראתה בנישואים האלה מוצא אפשרי להגשה עצמית, בתקופה טרום מהפכת שחרור האישה. "אמא שלנו לא נכנסה לנישואין כשהיא עיוורת לטבעו הביסקסואלי של אבא", אמרה לאחרונה הבת נינה. "ממש לא". וג'יימי הוסיפה: "היא ידעה בדיוק מה הולך". הבן אלכסנדר חיזק: "הם בבירור אהבו זה את זו בטירוף. הם מעולם לא רבו בפנינו. מעולם לא נחשפנו לפן הקודר ביחסים, אבל הרגשנו הרבה ממה שקורה. הם שמרו על הנראות של היחסים מצוחצחת להפליא, והכול היה מוסתר היטב".
ולמרות הדימוי המצוחצח של זוגיות ומשפחתיות למופת, ולמרות ש"הכול היה מוסתר היטב", מעלליו הרומנטיים והמיניים של ברנשטיין התאוותן, השרמנטי, עתיר הקסם האישי, ההולל והיצרי היו ידועים לרבים. "היה לו תיאבון מיני עצום, הוא היה גבר ביסקסואלי עם רגשות עמוקים כלפי משפחה מסורתית", כתב הביוגרף שלו פול מאיירס. ומדובר כידוע בעידן שבו הומואים, במיוחד מפורסמים, היו עמוק עמוק בארון והתקשורת לא חשפה ולא סיקרה את הרומנים שלהם. מונטאלגרה שהתלוותה לבעלה הנערץ והמפורסם (הרבה בזכות תוכניות טלוויזיה חינוכיות בכיכובו, שחלקן הנחילו אהבה למוזיקה קלאסית לדור הצעיר), נאלצה להתמודד עם הבגידות שלו. היא אף התלוננה פעם ש"לני בגד בי עם גברים ואולי גם עם אישה או שתיים". לפי פייזר, המוזיקאי אהב גברים גבוהים, כהים, רזים ונאים וניהל לפני נישואיהם ואחריהם, פרשיות עם מוזיקאים כמו אהרון קופלנד, שסבר שברנשטיין הוא "הומו מזויף", בגלל שנהג לשכב גם עם נשים. פייזר גם טענה שברנשטיין היה מכור לא רק לאהבת הקהל, אלא גם לגלולות, לפסיכואנליטיים ("הוא חש רגשות אשמה בגלל נטיותיו"), למין לא מבוקר, לשתייה ולעישון.
בשנות ה-70, ברנשטיין נפרד מאשתו לטובת המוזיקאי תומס קוטרן. הרומן בין השניים החל ב-1971, וכעבור חמש שנים, פליסיה הציבה לבעלה אולטימטום, והוא, שסבל ממשבר אמצע החיים, החליט שהגיע הזמן לממש את עצמו, מה גם שהימים הם הימים העליזים של המהפכה ההומואית המשוחררת. ברנשטיין עבר לחיות עם קוטרן. בקונצרט שהעניק אז, ברנשטיין התוודה "התחלתי להבין כשהמוות מתקרב, אמן חייב להשיל מעצמו את כל הכבלים ולייצור בחופש מוחלט. החלטתי שעליי לעשות זאת למען עצמי ולחיות את שארית חיי כרצוני". חלק מהמבקרים התקשו להתמודד עם יציאתו מהארון והעבירו ביקורת על סגנון הניצוח שלו, "הוא מענטז כמו אישה", אמרו. "הוא מעכס מול הקהל".
כשמונטאלגרה חלתה בסרטן הריאות, ברנשטיין שב אליה וטיפל בה במסירות עד מותה ב-1978. באוטוביוגרפיה שפרסמה הבת נינה ב-2018, Famous Father Girl: A Memoir of Growing Up Bernstein, היא ציינה שזמן קצר אחרי חתונת הוריה, אמא שלה כתבה לאביה: "אני מוכנה לקבל אותך כפי שאתה מבלי שתהיה קדוש מעונה, ומבלי שאני אאלץ להקריב את עצמי על מזבח עליו יהיה חרוט השם שלך". אבל לדברי הבת זה בדיוק מה שקרה. "לדעתי אמא הקריבה הכול כדי להישאר ביחסים האלה", סבורה נינה. "זה הקשה עליה מאוד ואני חושבת שבמובן מסוים זה תרם למותה בגיל כה צעיר".
אלכסנדר לעומת זאת חושב אחרת מאחותו. "לא הייתי הולך כל כך רחוק. נכון, אמא כנראה התחרטה על הרבה דברים במבט לאחור, אבל היו לה חיים נפלאים ועשירים, ונישואים שהיו בעיקר נפלאים, והרבה אהבה".
"נכנס להיכל האל-מוות כאחד מנציגיו הבולטים והמכובדים של עמנו"
מלבד אהבתו למוזיקה, לאשתו ולילדיו לברנשטיין הייתה עוד אהבה גדולה: מדינת ישראל. לברנשטיין, בן לאב שהיה בחור ישיבה שנמלט מרוסיה לארצות הברית מהחשש שיגויס לצבא הרוסי, היה קשר אוהב לשורשיו היהודיים. הוא סירב להחליף את שמו לשם אמריקני קליט וכתב יצירות בעלות צליל יהודי - "ירמיהו", "קדיש". למעשה הוא התאהב בנו, עוד בתקופת המנדט בריטי. באפריל 1947 הוא הגיע לתל אביב כדי לנצח על התזמורת הארץ ישראלית. לנסיעה הצטרף האב, אתו ניהל מערכת יחסים סבוכה, שהשפיעה על חייו ואישיותו - האב רצה לראותו כרב וניסה לדכא את אהבתו למוזיקה. הוא סבר שבאמצעותה אי אפשר לפרנס אישה וילדים. ברנשטיין התאהב בקהל המקומי, "אני מרגיש אותו כל שנייה. הם כמו ברומטר ואין משהו כזה בעולם". אז היה מדובר בתקופה טעונה ביטחונית - הערבים ארבו וירו בדרכים והנגנים נסעו אז במשוריינים מתל אביב לירושלים, אבל זה לא מנע מהקהל לנהור לקונצרטים שלו. ברנשטיין התיידד עם אנשים רבים במהלך הביקור ואחרי קונצרט בעמק יזרעאל, בילה במסיבה בחדר האוכל של תל יוסף.
7 צפייה בגלריה
סירב להחליף את שמו לשם אמריקני קליט וכתב יצירות בעלות צליל יהודי. ליאונרד ברנשטיין
(צילום: AP)
ומאז הוא לא הפסיק לפקוד אותנו. במהלך מלחמת העצמאות, ברנשטיין והתזמורת הפילהרמונית התרוצצו בין מחנות הצבא והופיעו למרות התנאים הקשים, גם תחת אזעקות. ד"ר חנוך רון, מי שהיה מבקר המוזיקה הקלאסית של "ידיעות אחרונות", נזכר בכתבה שפורסמה בעבר ב"שבעה ימים": "בכיבוש באר שבע, באוקטובר 1948, התעקש ברנשטיין לנגן לפני החיילים. באמצע המדבר הורידו לו פסנתר ממשאית, התזמורת ישבה על כיסאות מאולתרים וממולם נעמדו הלוחמים והלוחמות, 'חיות הנגב', מאובקים, מעושנים, כובעי גרב וכאפיות על הצוואר, רווי קרב. וברנשטיין שלא היה לו כיסא ליד הפסנתר, גלגל סלע ומעליו ניגן וניצח". אגב, המצרים איימו כי יפציצו את הקונצרט, אם הוא יתקיים, אבל בסופו של דבר לא עשו זאת.
במלחמת ששת הימים, ברנשטיין תרם את שכרו מהתזמורת של וינה למגן דוד אדום, ואחרי המלחמה הוא ניצח על התזמורת בקונצרט המפורסם באמפיתיאטרון בהר הצופים לכבוד איחוד ירושלים. בכלל לברנשטיין הייתה מערכת יחסים חמה עם טדי קולק ז"ל, ראש העיר המיתולוגי של הבירה. "פגשתי אותו לראשונה ב-1949. אומנם שמו הלך לפניו, אבל כולנו נפעמנו אז לגלות עד כמה הוא יהודי גאה, שאפילו מדבר קצת עברית, וקיבל חינוך יהודי בבית וקשור מאוד למדינה", שיחזר קולק ב-1990. "אני זוכר במיוחד את הקונצרט ב-1967 בהר הצופים, שהיה סמלי במיוחד והראה שלא רק קרבות יש בירושלים, אלא גם תרבות. לקונצרט באו לוי אשכול, דוד בן גוריון וגולדה מאיר. בחלקים לא מעטים של הקונצרט נשמעו ברקע קולותיהם של כלבים ותנים".
תוך כדי הביקורים התכופים בישראל, הוא רקם קשי ידידות, עם חברי התזמורת הפילהרמונית איתם סייר בחו"ל, והכיר את כולם בשמם. הוא בין היתר הופיע ב-1957 בקונצרט הפתיחה ההיסטורי והחגיגי של היכל התרבות בתל אביב. ברנשטיין היה מיודד במיוחד עם נגן הקרן הראשי יעקב מישורי ועם הפסנתרנית רות מנזה ז"ל, שנהגה לעשות לכבודו מסיבות עם חומוס, טחינה ועראק. הקשר של ברנשטיין ומשפחתה של מנזה - הבעל השחקן אלברט כהן והילדים שרון ועדי היה כה אדוק וחם, ששרון קרא לבת שלו לני. שנתיים לפני מותו, העניקה התזמורת הפילהרמונית לברנשטיין את התואר: "רב המנצחים".
גם במסעותיו בארצנו, המאסטרו ניהל מספר רומנים. בין האנשים שאיתם התחבר: עזריה רפפורט ז"ל, לימים מבקר קולנוע, שחקן, קריין ומנחה, שהיה מורה הדרך שלו באחד הביקורים הראשונים שלו בשנות ה-40, ועליו ברנשטיין כתב: "הוא שיא השלמות. ואינני יכול להאמין שמצאתי את כל הדברים שרציתי, כשהם מגולמים באדם אחד. זוהי חוויה מדהימה, מורטת עצבים, הופכת מעיים ומופלאה", והאמן הירושלמי המנוח יוסי שטרן. "הכרתי אותו ב-1949, בתקופת מלחמת השחרור. אני הייתי אז חייל בסדיר ועבדתי בעיתון 'במחנה' ככתב וכצייר סקיצות", סיפר שטרן. "יום אחד שלחו אותי לסקר קונצרט באילת. במהלך הטיסה, לני הבחין שאני מצייר סקיצות והתחיל להתעניין בעבודתי. הוא התבדח שהציורים שלו לא דומים לו בכלל, ושהאף שלו לא כל כך גדול, כמו שאני עשיתי. עד שהגענו לאילת כבר היינו חברים טובים ומאז ראיתי אותו כמעט כל שנה".
אחרי מותו של ברנשטיין, המנצח והמנהל המוזיקלי זובין מהטה אמר שאהבתו לישראל "הייתה חסרת גבולות. אך בשניו האחרונות הוא לא היה שלם עם המדיניות של ממשלת ישראל". ואילו הנשיא דאז חיים הרצוג ז"ל הספיד אותו במברק תנחומים ששלח למשפחה האבלה: "ברנשטיין היה אחד מבניו הדגולים של העם היהודי, ענק בעולם המוזיקה אשר נכנס להיכל האל-מוות כאחד מנציגיו הבולטים והמכובדים של עמנו, שהזדהה עם ישראל בשעת אסון וגם בשעת שמחה".
